אבקת רוכל · חלק קע״ט סימן ב׳

טען א' מבני כת שכנגדו ואמר הלא אתה נשבעת בשבו' האלה וקבלת חרם שלא ללמוד בב"ה הנ' ושלא ליטול שום מנוי ושררת חכם עד מלאת שנה תמימה אחרי פטירת חכם הקהל נ"ע ואמת הדבר שקבלת כן על תנאי אחד ואותו תנאי לא נתבטל ואם כן החרם והשבוע' קיימים ולמה עברת ולמדת בב"ה ואחר זמן שקבל ה"ר יום טוב חרם ושבועה בלי הזכרת שום תנאי ולמה עבר על החרם והשבו' ענה ה"ר יום טוב ואמר אמת כי קבלתי עלי כל חומרו' שטען שכנגדו אבל בשעת קבלת החרם והשבועה הנז' התניתי תנאי שאינו תנאי שטען שכנגדי כתנאי בני גד ובני ראובן שאם יתקיים התנאי ההוא יהיה החרם והשבועה קיימים ואם לא יתקיים התנאי ההוא לא יחולו החרם והשבועה הנז' והתנאי ההוא לא נתקיים ונמצא שאני פטור מהחרם ומהשבועה הנז' ועל זה אתן עידי ואצדק ובהזכירו התנאי ההוא נוקש באמרי פיו פעמים שלש עד שח"ר אהרן מטראני עשה סניגרון ואמר כך וכך היה כוונתו וענה שכנגדו ואמר דברים אלו מליבך אתה בודאם כי תנאי זה שאתה אומר לא נזכר מעולם אבל תנאי אחר היה אותו שהזכרת ואותו תנאי לא נתבטל ובעבור הדברים האלו כבר החשיך היום ואמרנו אין עכשיו זמן לקבל עדות שאין מקבלים עדות בלילה למחר נחזור להתקבץ יחד ונקבל העדות וביום המחרת נתקבצו ראשי הקהלות וחכמיהם קודם שיתחילו לקבל העדיות חזרנו לדבר על מה שהשבענו את הכתות הנז' ובהזכירנו שהכת שכנגד ה"ר יום טוב קבלו עליהם שאם נשמע טענותיהם ונפטור או נחייב את ה"ר יום טוב שלא יעשו בית תפלה לעצמם ערער א' מהם ואמר שלא נשבענו על ככה אלא שאם יהיה זכאי בדינו שלא נלזל אותו לקרותו עבריין אבל לעשות בית תפלה לא נשבענו על ככה ואז גערנו בו ואמרנו הלא אנו משבעים אותך ויודעים שככה השביענוך ועל כרחך תקיים שבועתך ואז אמר כיון שכולכם מעידים שנשבעתי על הדבר הזה עלי לקיים ונתגלגלו הדברים שחשבו ראשי הקהילות וחכמיהם לפשר בין ה"ר י"ט הנ"ל ובין הכת שכנגדו כדי שישובו להתפלל כולם בב"ה אחד באהבה ואחוה וכשהיה הדבר קרוב לבא לידי גמר והנה רעש בני חברתו הבאים בקולו' ורעמים להתגולל על היושבים במעמד ההוא ובראותינו הבילבול הגדול ההוא ושאם יצא משם ה"ר יום טוב לא יבא עוד לעמוד בדין ויהיו שכנגדו רשאים לחדש ב"ה אחר וימשך מזה כמה חורבות וגם שכיון שהדין הזה מסור בידינו מכח שני הכתות ומכח פרנסי הקהלות ומנהיגיהם אמרנו ראוי לנו לגזור בכח חרם על ה"ר י"ט שלא לעמוד בב"ה ושלא יטול שום מנוי ושררת חכם עד שיבא לעמוד לפני העדה למשפט ואמר ה"ר אהרן מטראני שהיה א' מחכמי הקהלו' שהובררנו לדון דין זה אין נראה בעיני לגזור עליו כך ואמרו לו למה אין נראה בעיניך ואמר לפי שאין נראה בעיני אמרו לו חכמי הקהלות כיון שאינך נותן טעם לדבריך דעתך בטל מפני דעתינו וקם חכם אחד מחכמי הקהלות על רגליו ושאל לפרנסי הקהלות אם הם מסכימים בגזרה הזאת וענו כולם ואמרו טוב הדבר אשר כו' ואז גזר החכם ההוא מכח חכמי הקהלות וראשיהם על ה"ר י"ט הנז' בגזרת חרם ונדוי שלא ילמוד בב"ה של קאטאלאניס ושלא יטול שום מינוי ושררת חכם הקהל בב"ה ההוא: ואז קם הר' יום טוב על רגליו אמר איני מסכים בזה איני מסכים בזה חכם אני על כרחכם וקם והלך לו עם בני חברתו לב"ה הנז' וקבלוהו עליהם לחכם ולשר והר' אהרן מטראני הנז' סמך את ידיו עליו ואמר כי אין בחרם חכמי הקהלות וראשיהם ממש וכאשר הוגד לחכמ' הקהלות וראשיהם המרד הזה שרוצה הר' י"ט לעשות שמוליכים אותו בני חבורתו להמליכו עליהם שלחו לאמר לו ע"י שליח בית דינם שיזהר בחרם ונדוי שגזרו עליו חכמי הקהלות ופרנסיהם ואם לאו שלא יחושו לכבוד תורתו וענו הר' י"ט והר' אהרן מטראני ואמרו לשליח השב דבר לשולח שהדבר כבר נעשה ואין בדבריהם ממש ואחר שלשת ימים בלילה א' קבץ הר' אהרן מטראני קהלות ודרש להם שחרם ונדוי חכמי הקהלות ופרנסיהם אין בו ממש דונשא עליו כל חטאת בני ישראל והר' י"ט וכל בני חברתו והנשמעים אליו פטורים ממכשול ואחר זה בשבת אחר למד בב"ה הנזכר קודם מנחה כמשפט ע"כ תורף המעשה: ועכשיו נכתוב על ספר ונוכיח איך החרם והנידוי שגזרו על הר' י"ט שלא ללמוד ושלא ליטול שום שררת חכם היה לו להזהר אבל עבר עליו ועבר על חרם גמור: והנה הר' אהרן מטראני טען קצת טענות להעמיד דבריו הגם כי הרבה מהן תשובתן בצדן וביטולן מבואר מ"מ רציתי לכותבם כיון שטען כן וגם לברר כמה טענו' הוא נתלה ומאי איהו מצדקי דמהד' אבתריהו להעמיד דבריו תחלה טען ואמר שלא היה ראוי לגזור על הר' י"ט החרם באומרו מאחר שהר' י"ט הודה שקבל החרם והשבועה שלא ללמוד בב"ה ושלא ליטול שום שררת חכם והוא האמר שהיה על תנאי ושלא נתקיים התנאי נאמן הוא שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואני הכותב עניתי ואמרתי לו דלא אמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא היכא שאין ידוע לנו שהיא אשת איש או שנשבית אלא על פיה אבל היכא דידיע לנו שהיא א"א או שנשבית אע"פ שאמרה גרושה אני או טהורה אני אינה נאמנת וכדתנן בפ"ב דכתובות האשה שאמרה א"א הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים שהיא אשת איש והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת והכא הרי ידוע לנו ע"פי העדים בהעידו אז באותו מעמד על קבלת החרם והשבועה וא"כ לא שייך למימר ביה הפה שאסר הוא הפה שהתיר ואפי' לא יודע הדבר הזה אלא ע"פ כת המנגדת הרי הם כשרים להעיד עליו כמ"ש לקמן בס"ד וכ"ש שבפירוש נאמר שם באותו מעמד שכיון שאין עדים אלא משתי הכתות יהיו מקובלים עליהם נמי שבעידי המס ותקנות הקהלות אנו מקבלים עדים מהקהל וכמ"ש הרשב"א והרא"ש ולפי שלא היינו אז שומעים דברי העדים שהיו באים להעיד לא הוה אמרנן ביה הפה שאסר הוא הפה שהתיר כדמשמע בפרק שני ופ"ק דקדושין ובפ' יש נוחלין גביה ברתיה דמר שמואל דכל חדא אמרה נשבתי וטהורה אני והתירום רבי חנינא והאיכא עדים במדינת הים ואמר עדיה בצד אסתן ותאסר ופרש"י והר"ן בפ"ק דקידושין עדיה בצד אסתן ואינם באים להעיד ותאסר משמע מלשונם שאם היו באים להעיד אע"פ שעדיין לא שמעו ב"ד עדותן לא אמרינן ביה הפה שאסר הוא הפה שהתיר: ועוד אני אומר שאפי' הני סהדי דמסהדי על השבועה ועל החרם שקבל הר' י"ט היו בצד אסתן לא הוה אמרינן ביה הפה שאסר הוא הפה שהתיר שהרי בפ"ק דקדושין גבי ההוא דקדיש באבנא דכוחלא והאיכא סהדי באידית דידעי דבההוא יומא דקדשה הוה ביה שוה פרוטה השתא מיהא ליתנהו קמן לאו היינו דרבי חנינא דאמר עדיה בצד אסתן ותאסר כתבו התוס' דאין לפ' והאיכ' סהדי דידעי דבההוא שעתא הוה ביה שוה פרוטה דפשיט' דעל זה ראוי להחמיר אלא נראה לר"י לפ' והאיכא סהדי דידעי כלומר יצא הקול שיש עדים באידית וכ"כ הר"ן וכן פי' התוס' בפ"ב דכתובות גבי עדיה בצד אסתן ותאסר ובפרק יש נוחלין כתבו התוס' כה"ג הא אמריכן דאיכא סהדי במדינת הים דידעי דאית ליה אחים והכי פירושא הא יצא הקול הכא שאומרים דאיכא עדים במדינת הים וכן בפ"ב דכתובות על ברתיה דמר שמואל דאשתביין ופריך הא אמרינן דאיכא עדים במדינת הים גם הרמב"ם בפ"ק דקדושין כתב דגרסינן כגירסת התוס' שכתבתי בסמוך וכתב דדייק לישנא כפי' שכתבו התוס' ובנ"ד כיון דידיע לנו דאיכא דידעי שקבל חרם ושבועה בלא אותו תנאי שהוא והחכמים אשר היו שם שמעו מפיהם כמה פעמים אפילו היו העדים באידית או בצד אסתן לא אמרינן בהו הפה שאסר הוא הפה שהתיר ולא עוד אלא אפי' כל היכא דאתחזק קלא בב"ד וכפי מה שנתפרש בסוף מסכת גיטין לא אמרינן ביה הפה שאסר הוא הפה שהתיר שהרי כתב הר"ן בפ"ק דקידושין ודאמרינן איכא סהדי באידית היינו נפק קלא דאיכא סהדי באידית דידעי דאית ביה שוה פרוטה וקלא דלא איתחזק הוא דאי אתחזק אפי' רב חסדא מודה דחיישינן ליה כדאיתא בסוף פרק המגרש אלא ודאי קלא דלא אתחזק הכא ומשום הכי לא חייש ליה רב חסדא עכ"ל אלמא דכל היכא דאתחזק קלא בב"ד לא אמרינן ביה עדיה בצד אסתן ותאסר וא"כ לא אמרינן ביה הפה שאסר הוא הפה שהתיר ואפי' בקלא דלא אתחזק לאביי ורבא דבתראי נינהו לא אמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר וכדאית' בפ"ק דקידושין בהאי עובדא דקדיש באבנא דכוחלא אביי ורבא לא ס"ל הא דרב חסדא כלומר להתירה משום דעדיה בצד אסתן ותאסר דאם הקלו בשבויה נקל בא"א וכתב הר"ן וכדאמרינן איכא סהדי באידית היינו נפקא קלא וקלא דלא אתחזק הוא ומש"ה לא חייש ליה רב חסדא ואביי ורבא היינו טעמיהו משום דס"ל דאע"ג דבעלמא לא חיישינן לקלא דלא אתחזק היינו לאחזוקי קולא מילתא משום קלא כגון יצא שמה בעיר מקודשת דכיון דאיהי בחזקת פנוייה קיימא לא חיישינן לה בקלא דלא אתחזק אבל הכא דפשטא ידא וקבלה קדושין אלא דלא ידעינן אי אית בהו שוה פרוטה אפילו בקלא דלא אתחזק חיישינן ודכוותא שבויה כיון דידעינן דודאי נשבית אלא דלא ידעינן אם טמאה ואם טהורה אפי' לא היה בה שום דבר אחר אלא דנפק קלא דאיכא עידי טומאה הו"ל למיחש אפי' בקלא דלא איתחזק אלא דאקילו בשבויה משום דמנוולה נפשה עכ"ל ואמרו בגמרא דאישתאר מההיא משפחה דסורא ופרש"י מינה משום דס"ל כאביי ורבא משמע דהכי הלכתא ובטור אה"ע ס' ל"א כתב בשם הרמ"ה שאם אפשר להתברר ע"י עדים שהיה שוה פרוטה בשעת הקידושין חיישינן להו ולא שרינן לה אפי' העדים רחוקים מכאן הרבה לא מיבעיא אם ידוע שיש עדים שיודעים אלא אפילו יצא קול שיש עדים שיודעים שהיה ש"פ חיישינן להו עכ"ל ומדקאמר יצא קול ולא אמר הוחזק הקיל משמע דבקלא דלא איתחזק קאמר וכדברי הר"ן שאל"כ הו"ל לפ' דדוקא בדאיתחזק קלא קאמר אלא ודאי בדלא אתחזק עסקינן א"כ בנ"ד כיון שיצא קול שנשבע וקבל חרם בלא תנאי אע"ג דלא אתחזק קלא בב"ד לא הו"ל למימר הפה שאסר הוא הפה שהיתר דלא דמי לשבויה דחזקה לא נטמאת משום דמנוולה נפשה אבל אדרבא חזקה שקבל עליו כל מה ששאלו ממנו ראשי הקהל כדי שלא יבטילוהו מללמוד אפי' בביתו וכ"ש השתא שהעידו עדים בב"ד שנשבע וקבל חרם בלא אותו תנאי שהוא אומ' דלא שייך ביה הפ"ש הו"הפ שהתיר ועוד אני אומר דאפי' לא יצא קול כלל דאיכא עדים אלא שאנו מוחזקים בו שקבל חרם ושבועה תו לא שייך למימר ביה הפה שאסר הוא הפה שהתיר דהא סוקלין ושורפין על החזקות כדאיתא בסוף פ' עשרה יוחסין כגון שהוחזק שזה בנה נהרג על ידה ואע"פ שמכחשת ואומרת שאינו בנה מכיון שהוחזק בכך לא משגיחינן בה ואם נאמר א"כ היכי קתני ואם יש עדים שהיא א"א הו"ל למימר ואם היתה בחזקת א"א ואמרה גרושה אני אינה נאמנת יש לומר דאין הכי נמי אלא דאיידי דבעי למתני סיפא גבי שבוייה ואם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה נאמנת דהתם דוקא כי איכא עדים שנשבית הוא דאינה נאמנת אבל אי לא נודע שנשבית אלא ע"י קול או ע"י עד א' נאמנת לומר טהורה אני משום דבשבויה הקלו תנא נמי רישא ואם יש עדים שהיא א"א כו' אבל אין ה"נ דגבי א"א אפי' ליכא עדים אלא שהוחזקה בחזקת א"א שוב אינה נאמנת לומר גרושה אני ותדע שכן הוא שכת' הרמב"ם פי"ח מה' איסורי ביאה האשה שאמרה נשאתי וטהורה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר אפי' היה שם עד א' שמעיד שהיא שבויה אבל אם יש שם שני עדים שנשבית אינה נאמנת ובכ"ב מה' גרושין כתב האשה שבאה ואמרה א"א הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר הוחזקה א"א ובאה ואמרה גרשתני בעלי אינ' נאמנת להתיר עצמה לשוק הרי דלגבי א"א בהוחזקה לחוד סגי והוחזקה בלא עדים משמע אלא כעין ההיא דעשרה יוחסין דסוקלין ושורפין על החזקות וכתבה הרמב"ם בפ"א מהלכות איסורי ביאה וכל מילי דלאו מילי דשבועה נינהו אינם כדין א"א דבשבוייה דוקא הקלו וכן משמע בפרק פסולי המוקדשין אמר רבי אלעא היו מוחזקים בו שהוא בכור ובא א' ואמר שהוא בכור ומומו עמו נאמן מאי קמ"ל שהפה שאסר הוא הפה שהתיר תנינא האשה שאמרה א"א הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר מהו דתימא כו' ופרש"י אשת איש הייתי ולא היינו מחזיקים בה שהיא אשת איש מעולם ומדקאמר ולא היינו מחזיקים ולא קאמר ולא היה שם עדים משמע דבחזקה בלא עדות אינה נאמנת לומר הפה שאסר הוא הפה שהתיר: