ובענין כלל סברא זו שהוא דכל דאי שמשמעו שהוא בדוקא ואינו אומר בלשון קנס לא הוי אסמכתא כן הוא סברת ר"ת לתירוץ שני שהרי כתבו התוס' בפרק איזהו נשך גביה ההוא דיהב זוזיה לחבריה למזבן חמרא וז"ל ועוד פי' ר"ת דוקא כי ההיא דאם אני חוזר בי ערבוני מחול לך וההיא דפרקין דאם אין אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים וההוא דהמשליש חשיב אסמכתא כיון דגזים שאין מתכוין להסמיך חבירו על דבריו שיאמינהו אבל משחק בקובייאות אדעתא דהכי עבדי שירויחו זה או זה וכן נראה מדברי הרא"ש בתשובה שכל שמשמע מלשון התנאי שאינו דרך קנס לאו אסמכתא הוא וכן נראה מלשון רש"י בפרק זה בורר וכתבתיו לעיל והרשב"א בתשובה כתב שאם קנו מידו או אמר לו קנה מעכשיו לא הוי אסמכתא נמצא לפי דעתו שכל דאי שהוא בלשון קנס הוי אסמכתא והוא שלא יקנו מידו וגם לא יאמר לו קנה מעכשיו:
אבקת רוכל · חלק ק״נ סימן ט״ו
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Leipzig, 1859
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך אבקת רוכל, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.