לכן הנר' שישבע הר' משה ברור בנקיטת חפץ כי בירר החוב הזה עם השותף הנפטר והודה לו עליו הודאה גמור' דחוב גמור בלי פקפוק וערעור כלל והתשעים שולטאניש אשר הודה בהם היו תפוסים בידו מחייו כדי להתפרע מהחוב הזה ואשר נתפרע יהיה לו למשה ברור הנז' כי מצד חלק התובע נקרא מודה במקצת הטענה לפי שאומר שחייב כו"כ ונתפרע קצת מהחוב מצד מה שכתוב בשטר שאמר שהיו חייבים לו ממקום אחר והרוצה לעמוד על דין זה יעיין בה' טוען ונטען פ"ד בדין המתחיל מנה לי בידך ועד אחד מעיד והנטען אומר כן הוא אבל אתה חייב לי כנגד אותו מנה כו' ויראה שם מ"ש מ"מ ע"ז ואם מצד יורשים נרא' שאם הודה מעצמו מבלי שיתבעו אותו היורשים בטענת בריא וגם לא היו עדים מעידים בזה שהודה שאפי' שבועת היסת אינו חייב והרוצה לעמוד על דין זה יעיין בפ' הנז' בדין המתחיל וכן האומר לחבירו אמר לי אבא יש לי בידך מנה והלא אומר אין לך בידי אלא חמשים כו' וא"ת והא אמרי' דאין נזקקין לנכסי יתומים עד שיגדלו וי"ל דשאני הכא דתפיס וכ"כ הר"ן ז"ל בכתובות פ"ב דייני גזרות על משנה שנים שהוציאו שט"ח זה על זה דוק ותשכח ועוד שעתה בא לפנינו לדין בלי יראה ופחד וטען עליו כל מה שהיה יכול לטעון ולא נתחייב הר' משה הנתבע רק שבועה בנקיטת חפץ כנ"ל:
אבקת רוכל · חלק קמ״ד סימן ה׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Leipzig, 1859
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך אבקת רוכל, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.