אבקת רוכל · חלק קמ״ד סימן ד׳

ושפטנום כי טענת משה ן' מאיור אינה כלום כי אע"פ שהודה ואח"כ טען שהנפטר חייב לו שמצד השותפות נאמן כ"כ הריב"ש ז"ל בשאלת שצ"ב על ריב נשאל לו וקשה מזאת כי התם תפש לאחר מיתה דנאמן כל עוד שלא סתר לטענה קמייתא והביא ראיה מהא דאמרינן כל האומר לא לויתי כו' דרשו מעל ספר ה' וקראו ועבדינן כותיה דהוא בתראה ובודאי ראה שאלת הרא"ש ולא ישרה בעיניו ובנדון הזה אע"פ שנאמ' כי האמת כאשר כת' הרא"ש לא דמי דהתם אמר לבנו בפני עדים קאמר דא"י להכחישה אבל הכא להם לבדם נתפשרו ונתפרע משה ברור ואח"כ קרא לעדים ואע"פ שההודאה כתובה קודם הזכרת החוב אין דין קדימה ואחור בשטר שאי אפשר להדר ולומר הודאה וחיוב בדיבור א' ואדרבה נראה שמפני שנתפשרו שיהיו התשעים שולטאניש שהודה משה ברור הם ואחריותם עליו והפ' יתפרע מהחצי שהיה אחריותם על השותף והיורשים באופן שלא ישאר עליהם כי אם אחרוית ז' שולטאניש ככתוב לכן אחריו החוב שהיה למשה ברור על השותפים עד שחברו התשעים וגם החצי שקבל אחריותו וכבר היה יכול לכפור הר' משה ברור כי לא נכתב השטר כי אם על פי הודאתו והוא טען בחוב שהיו חייבים לו והוא נאמן וזהו אם נתפוס לשון אחרון של השטר אבל לשון ראשון של השטר מורה שהיה ידוע לכל החוב הוא אמת ולא נשאר עליו אלא שבועה שנתחייב בה מפי עצמו האמנם לפי שהר' משה ן' מאיור והר' נסים אלפאנדארי הי"ו היו חייבים להר' משה ברור הנז' וידוע כי יד בעל השטר על התחתונה לדרוש לזכות הנתבע כל לשון שמורה לו זכות שלקח בזבורית מחלק אשר הוא אחריותו על השותפים ואם גברה ידו באשר אמר הר' משה ן' מאיור היה נוטל מאשר הוא חייב באחריותו גם כי אם מפני אלמותו חתו ובשו היה להם לדבר לו ואם לא יחפוץ אז יעשו הם כאשר יאמר וילכו גם הם למסור מודעה ולהודיע אונסם ועוד כי האיש הלוה אינו מוחזק באלמות לגזול ממון אחרים ח"ו גם מילת שאמ' שהיו חייבים אינה ראיה כי יתכן שכתב הסופר כן על כי מפיו חודשו הדברים: