ועתה טוען משה בן מאיור על משה ברור כי השמונים שולטאניש שנתפרע מהם ישיבו לבעליו אחר שכבר הודה בתחלה שהיה חייב מאתים ושבעה שולטאניש וזמן פריעתם אחר שיבוא בשמונה ימים ועדים חתומים בשטר הנז' א"כ אינו נאמן כמ"ש אח"כ שהיה השותף חייב לו שמונים שולטאניש כי ליכא מיגו שהרי הודה בפני עדים וגם לומר פרעתי אינו יכול כי חזקה אין אדם פורע תוך זמנו וזמנו היה לעת בואו וזה מוסכם גם גדולה מזאת כתב הרא"ש ז"ל כלל ק"ו ז"ל אע"פ שאמר לבנו בפני עדים קודם שהראה החפצים שהיו ממושכנים ביותר מכדי דמיהם האי לאו כלום כי הכל תלוי בשבועתו כי ב"ד היו פוסקין לו לישבע שהיו ממושכני' לו בכך וכך במיגו שהיה יכול לישבע שהחזיר' ועתה לא יכול להשב' ע"כ ומה ששתקתי כשנתפרעתי כי לקחתו ביד חזקה שתים אחת שהיה לך יד ושם עם השר שנית כי יראתי פן תאמר לך אתה לקבל המעות שחייב השר והם יותר ממאתים שולטאניש ואין לאל ידי והייתי מפסיד יותר ויותר ולשון השטר כך אומר ורוצה לומר כי לקחתו בחזקה גם בסוף השטר אומר שאמר שהיו חייבים לו נראה שלא בראיה כלל אלא על פיו וכן לא יעשה לכן הבא ראיה בעדים ונפטר:
אבקת רוכל · חלק קמ״ד סימן ב׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Leipzig, 1859
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך אבקת רוכל, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.