אבקת רוכל · חלק י״ד סימן ז׳

ואם היה כ"ת משגיח בדברי בעין יפה היה רואה שאע"פי שהם קצרות כוללות הרבה והם חדשות ממש ועמד טעמם בם לשבח ומ"ש כ"ת עוד וז"ל ועל מ"ש כ"ת דפשיטא כו' עד אע"ג דלקולא אזיל עדיין קשה שאין טבע הלשון לומר דמסתבר כוותיה על מי שאין עושין מעשה לכתחילה כדבריו ועוד דלפי דברי כ"ת בכל מקום שמביא (בס' הרב כתב ר' בית ולא משמע ביה הבנה ואני תקנתי וכתבתי במקום ר' בית כתבתי הב') הב' סברות הוה להו ללמדנו ואין מוחין ביד העושין כדברי המקל או תפשוט מהכא דלעול' מוחין ביד העוש' כדברי המיקל עד שיפרוט דמסתברא כוותיה כעין שפרט כאן שאין עושין כמותו לכתחילה: ומ"ש כת"ר ומ"מ אם יעמוד שום אדם על פירושי זה על לשון דמסתברא כהרמב"ם כו' עד בזה הענין עכ"ל כ"ת אין זה מוציא ידי חובתו דמ"מ אחר שהביא כ"ת סברת הטור דפסקו זה הוא דבר שראוי לשית לב אליו יותר מעל כל דברי הפסקי: ומ"ש עוד כ"ת ז"ל אם מצא כ"ת במקומות אחרים כו' עד קא מסהיד עלויה מ"ש וכן מצאתי מקצת מקומות הטור שדרכו לעשות כן לא למה שמפרש במקום א' והלכה כדברי רש"י ובמקום אחר פוסק הלכה דלא כוותיה קאי אלא למה שכותב במקום אחר ענין אחר ואינו מבאר כל צורכו וסומך על מה שאמר במקום אחר וזה נמצא בו בקצת מקומות כעת אזכיר שנים מהם הא' בטור א"ח סי' קע"ג המתחיל לכתוב דיני אכילת בשר וגבינה והשמיט קצתם לפי שסמך על מה שכתב בטור יורה דעה סי' פ"ט ושם בטור יורה דעה חזר וכפל קצת דינים שכתב בטור א"ח סי' קע"ד והשמיט קצתם השני בא"ח סי' של"ה כתב ואפי' ספק אי נולד לשבעה או לשמ' ולא גמרו שעריו וצפרניו מלין אותו בשבת דאי האי הוא שפיר מהיל ליה ואי כו' בשר בעלמא כו' ודבריו הם שם כחלום בלא פתרון כי הם הפך פסק הרא"ש ופסק הרמב"ם אלא שסמך על מה שכתב בטור יורה דעה סי' רס"ו על דברי הרמב"ם נראה דאפילו לא גמרו שעריו וצפרניו שרי ממה נפשך אי שפיר מהיל כו' ועל דבר הרא"ש כתב ואיני מבין דבריו דודאי מלין אותו ממה נפשך כדפרישית עם היות שיש לי בו דקדוקי דברים אין זה מקומם ומ"ש כ"ת שהטור כתב שחזר בו הרא"ש שפסק בפסקיו ובתשובותיו דברים הפכים ואני תרצתי אותם ע"כ כמדומה לי שעל מה שאמר בח"מ סי' ע' כ"ת אומר שהזכירו מוהרר"י קולון ז"ל בשם טור חשן המשפט אצל דין אחר שכתב הוא ז"ל שחזר בו הרא"ש ואם זו היא זה ימים רבים כתבתי בה דעתי הקלושה בקצרה: ומ"ש כ"ת וא"כ נבא אל התכלית כו' עד בפסקי עכ"ל כ"ת איני יודע מה מלמדנו לחזור ולשנות מ"ש בפסק הראשון ומ"ש כ"ת וכ"ש דאפי' לדברי כ"ת איכא למיגזר כו' איכא למימר דכיון דאין דרך העולם לומר מי שבירך אלא בבית הכנסת ולא בפני החולה ליכא למגזר משו' מלתא דלא שכיח ועוד דלפי מה שכתבתי אפי' כשאומרו לפני החולה אינו מעורר בכי שהרי כתבתי וזה לשוני אכן לנדון שלפנינו כו' עד בשכר המצוה הזאת עכ"ל ולפי זה אפי' בפני החולה עצמו מות' לומר המי שבירך שאינו מעורר בכי כלל: