ומה שהקשה עוד כת"ר עליו דא"כ איכא למטעי דמותר לתקוע שלא בשעת תפילה כו' וא"כ קשיא מדיוקא לדיוקא כו' אומר אני דלא קשיא מידי דליכא למטעי בהכי כלל דפשיטא דאין דרך לתקוע ללא צורך אלא או להתפלל או לקבץ העם וזולת לצורך אחר משני דברים אלו לא יעלה על דעת לתקוע כלל אבל אני הקשיתי עליו דלא הו"ל להזכיר דאין תוקעין בתפילה לימא דאין תוקעין אלא להשמי' קול שיבואו לעזרה וממילא הוה משמע דאין מתריעין בשעת התפילה אלא ודאי דאתא למימר דאין מתפללין ואין מתחננין דהשתא אי הוה שתיק מבתפילה ומבתחנה לא הוה שמעינן הכי וזה מבואר בסוף דברי שכתבתי במה שהקשתי על דבר החכם ההוא וז"ל הכי הוה ליה למימר ואפילו על אלו אין מתריעין אלא להשמיע קול שיבואו לעזרה עכ"ל ומה ענין קושיא זו לקושית כת"ר עד שכתבת וז"ל הרי שהקשתי בדרך טעם ופלפול לשבח מה שהקשה כ"ת בדרך דהו"ל לטור לקצר בלשונו עכ"ל כ"ת:
אבקת רוכל · חלק י״ד סימן ו׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Leipzig, 1859
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך אבקת רוכל, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.