אבקת רוכל · חלק קכ״ב סימן ט׳

וכתב המרדכי בתוספתא ובירושלמי גרסינן הכי בן עיר שפסק בעיר אחרת נותן עמהם בני העיר שפסקו לעירם נותנן במקומם הילכך ל"ש פסקו עליהם ול"ש פסקו מעצמ' נותנים משום חשד וחוזרים ונוטלי' ונותני' לבני עירם והכי פי' בני העיר שהלכו לעיר אחר' ופסקו עליהם צדקה נותנין ביד נאמן שביררו עליהם כדי שלא יחשדום כפוסקים ואינם נותנים ע"כ וכתב עוד בשם הר"מ דמדלא קתני מביאין אותה עמהם ומפרנסין בה את עניי עירם וכל מי שירצו משמע דאין מפרנסי' בה אלא עניי עירם דוקא ובנ"ד נמי ישתמשו בהם בני אותה כנסת דוקא ושם פרש"י ז"ל חבר עיר תלמיד חכם המתעסק בצרכי צבור וכתב המרדכי בפ"ק דב"ב בשם א"ז נר' בעיני דוקא שגזרו עליהם תעניות מפני הבצרות או מפני משלחת חיות רעות או מפני השמד וגזרו על עצמן צדקה וגזרו נמי על בני העיר דאתו לגבייהו ליתן צדקה לבטל הגזרה בתשו' ותפלה וצדקה אז צריכים ליתן לגבאי העיר מפני החשד וצריכין נמי ליתן לחבר עיר היכא דאיכא חכם עיר אבל צדקה שרגילין ליתן כל שעה וחק קבוע בכמה מקומות שאפי' היו אותן בני העיר שבאו הנה בעירם לא היו מונעים מלתת אותה אע"פי שעתה באים כאן אין צריכין ליתן לגבאים ולא לחבר עיר אלא מוליכים אותם לביתם הילכך אותן בני היישובין שבאין לקהלה לר"ה ויום הכפורים ומזכירי' נשמות ונודרים צדקה הואיל וחק קבוע הוא בכל מקום ונודרים צדקות אין כאן חשד כלל כי בודאי יתנוה וגם אין נותנין אותה לחבר עיר כי אין צדק' זו מכח אותה העיר אלא מכח חק ומנהג הילכך מוליכין הצדקה שלהן ליישוביהן ועושים בה כרצונם עכ"ל ושם כתוב שנשאל לרב ז"ל על אחד שישב בתוך קהל ועדה ואמר אם אשחוק עוד בקובייא כו' ולגבי נ"ד מצאתי כתוב אשר שאלת על בני כרך שקנו ס"ת בששים דינרים והתנו יחד שאם ילך אחד מן הכרך להתיישב במקום אחר שהנשארים יתנו לו חלקו ועתה רוצה אחד לצאת ושאל חלקו לפי מה שהוקרו הספרים מאשר בתחלה והנשארים אומרים שלא ליתן אלא כמו שנתנו תחלה כך דעתי נוטה כי לא כל הימנו אלא לחלק מבורר באותה שעה ולא יעשו שומא אחרת ואם היה ראוי להסתפק בלשונם למה שלא נתכוונו הייתי דן כמו כן דין זה דכיון דממה נפשך הספר נשאר לנשארים אלא שצריכים להחזיר דמים שאין ידועים כמה מצו למימר ס"ת ממה נפשך שלנו ואי משום דמי אייתי ראיה ושקול ודמי לההיא דיתומים אומרים אנו השבחנו ולההיא דאילן דמדמי ליהו להדדי במציעא בפ' המקבל ושלום יצחק בר יאודה. הא קמן בנ"ד שלא היה תנאי על חלוקה ולא על דמים ואדרבא היה תנאי על החיבור ביחד שם שאין לפורשים כלום ומה גה עתה שאנשי בית הכנסת ההיא פדו הכלים ההם משלהם ולא משל זולתם ואף אם אח"כ נפרדו קצת מהם למקומות אחרים אע"פי שמתחלה התנו בנדבותיה' דבר מה בדמי קניית בית הכנסת ההוא לפדיון הכלי' בעד ב"הכ ההוא הואיל וחייבים היו בכך אין להם מקום לחזור ולתבוע הדמים ההם או חלק בכלים כנגד זה הואיל ומתחלה לא התנו ע"כ והדמים יצאו להקדש ולפי' לא היו מחוייבים ונכרו ואפי' עד שלא ניתנו באמירה לבד היו מחוייבים ליתן דאמרינן בפ"ק דקדושין במתני' דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ואין מקום למכור הכלים ההם הואיל ודינם כדין בית הכנסת של כרכים שאינם יכולים למוכרה דאמרי' בפ' בני העיר דכיון דמעלמא אתו לה לא מצו מזבנו לה וכתב הר"ן דהיינו טעמא משום דמעלמא אתו להרבים הוציאו בבניינ' ושמא יש אחד בסוף העולם שהוציא בה וחלקו מעכב לפי שאין בני העולם כפופים לבני עיר זו ולא לשבעה טובי העיר שבה אלא א"כ יש שם אדם חשוב כרב אשי שכל הנותני' לצורכי בית הכנסת על דעתיהם נותנים והכי מוכח בירושלמי דגרסינן התם הדא דתימא בבית הכנסת של יחיד אבל של רבים אסור אני אומר שמא אחד מסוף העולם קני בה אבל אחרים פירשו דשל כרכים היינו טעמא דלא מצו מזבנו לה מפני שהן בונין על דעת כל העולם והרי הם כמקדשי' אותה לכל והתוס' ג"כ כתבו שני פירושים אלו אבל כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו שם וז"ל אבל של כרכים כיון דמעלמא קא אתו לה הו"ל דרבים ולא מצו מזביני לה ואפילו הוא ידוע שבני הכרך בנו אותה ולא סייע להם שום אחד חוץ מבני עירם בבניינא ובהוצאותיה אפילו הכי כיון דמעלמא קא אתו לה בני העיר הקדשוה לדעת כל העולם עכ"ל אבל בא"ז כתוב דכל בית הכנסת שידוע שבני העיר בנו אותה ולא גבו זוזי מעלמא יש לה מכר ע"פ שבעה טובי העיר וכן יחיד שבנה בית הכנסת ונתנו לבני העיר לגמרי שגם הם יש להם רשות לחזק בדק הבית ולהוסיף על הבנין ואין הוא ולא יורשיו יכולין למחות בידם והרי הוא של הקהל ויש לו מכר ע"פ שבעה טובי העיר עכ"ל הא קמן שמה שנתנו היחידים בדמי בית הכנסת ההוא הוי מוקדש לרבים ואף אם נפרדו מהם לא מצו בעי ליה וגם במרדכי ישן כתוב דגבי כרכים מקום סחורה ורגילות לבא שם רבים מסתמא כ"ע נתנו בבנינו שהרי נתקן לצורך רבים ואם ברור לו שבני הכרך בנאוה משלהם אם נמלכו כולם לשנותו שרי אפי' למשתי ביה שכרא עכ"ל: