אבקת רוכל · חלק קכ״ב סימן י׳

והא דאמרינן בירושלמי הדא דתימא בבית הכנסת של יחיד אבל של רבים אסור שאני אומר שמא אחד מסוף העולם קנה בה לדעת הרא"ש ז"ל הכי פירושא יש לו זכיה פה ואפי' הסכימו כל הרגילים ליכנס לזאת העיר למוכרה שמא יש אחד בסוף העולם שהיה סמוך לעיר הזאת והיה רגיל ליכנס בה ולדעתו הוקדשה וכן דעת הרמב"ם ז"ל פי"א מהלכות תפלה וכ"כ הרב בעל טי"ד ז"ל בסימן קנ"ג והכי נקטינן וכתב הר"ן ז"ל דהא דאמר ר"א כיון דאדעתא דידי קא אתו אי בעינא מזבינא ליה כלומר בהדי צבורא ולאפוקי מדכרכים דצבורא לא מצו מזבני ליה ומסתברא דה"ה לכל מה שנשנה במתני' כגון תיבה ומטפחות וספרים דכלהו גרירי בתר בית הכנסת וכל היכא דאיירי אדעתא דכ"ע הנך נמי אדעתא דכ"ע וכתב המרדכי שם דאי בנו ב"הכ חדש ולא התפללו בו לא קדיש ולא ברכו מקמי זימון וכן אם בנו לשם בית ושוב הקדישו לב"הכ היינו זימון בדבור בעלמא והזמנא גרידתא בין בדבור ובין במעשה לא הוי הזמנה אלא א"כ עשה דיבור ומעשה כדרב חסדא צרריה ואזמניה לשם תפילין לעולם ולא לפי שעה כי צרריה חד זימנא והכא נמי היכא דהקדישו לשם ב"הכ ואז התפללו בה אפי' אורחים לפי שעה כיון שמיוחד לתפלה קדישא כו' עד ואי אתני הכל לפי תנאו וכתב הריב"ש בתשובותיו בסימן רפ"ה וז"ל ומ"ש שאף בשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר לא התיר הרא"ש ז"ל אלא בשל כפרים אני חוכך להחמיר בס"ת אפילו בשל כפרים אפי' בז' טובי העיר במעמד אנשי העיר דמאי דאמרינן אבל מכרו טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו למשתי ביה שכרא שפיר דמי ונראה דאבית הכנסת קאי וכ"נ ממה שאמר הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות תפלה בענין בית הכנסת ובפ' עשירי מהל' ס"ת כתב לעולם אין מוכרין ס"ת אלא לשני דברים כו' עד ומשמע אפילו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אין יכולין להתנות בו שהרי אין כח שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר בשל צבור גדול מכח היחיד בשלו וכיון שאין היחיד יכול להתנות ליהו הוי דמי ס"ת לקדושה קלה ממנה הכי נמי אינהו ע"כ וכתב הר"ן ז"ל כשמכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר לא בעי עילוייא ואם מכרו שלא במעמד אנשי העיר מכירתן מכירה אלא דבעי עילויי והכי איתא בירושלמי כו' והכי איתא במרדכי ישן בשם ראבי"ה ז"ל ואיברא ג"כ דין תכשיטי תורה כס"ת דהכי אמרינן בירושלמי כל כלי בית הכנסת כבית הכנסת ספסלא וקלטרא כבית הכנסת פילא דעל ארונא כארונא ומ"מ אני אומר דבית הכנסת ותשמישיה כגון נר ומנורה וכיוצא בהן הוו תשמישי מצוה ומהני בהו תנאה ואם בית הכנסת ודכוותיה כגון שעיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה הטילו בו חז"ל קדושה מדבריהם ואפי' התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אי אפש' שתפק' קדושתו בכדי מפני כבוד הקדוש' שיש בו מיהו ולאח' שהוטלה קדושתו על הדמים קדושת דמים קלישא מקדושת בית הכנסת לפי שדמים אלו לא עמדו מעול' לדבר שבקדושה ועוד דהוייא לן קדושה שגייא וקלישא מקדושה ראשונה כדאשכחן לרבי יהודה דס"ל הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא יקבר משום דלא אלים למיתפס פדיוניה במעשר גופיה וכמ"ש הר"ן ז"ל שם ותנייא בתוספתא ורמב"ם ז"ל הביאה בפי' למסכת בתרא בפרק חזקת הבתים תנייא האומר תנו מנה לבית הכנסת ינתן לבית הכנסת שהוא רגיל בה ואם רגיל בשנים ינתן בשניהם האומר מאתיים זוז לעניים ינתנו לעניי אותה העיר ע"כ וזה דוקא בשכיב מרע שאמר כן ומת ולא נודע מה דעתו דאמדינן דעתיה דמסתמא לבית הכנסת הרגיל בו או לעניי עירו אבל היכא דפירש יעשה כפירושו ובנ"ד בפי' נתמשכנו הכלים ההם לקנות הבית הכנסת ההוא לשם כך לצאת ידי חובת הכל בכך שהרי בני העיר כופין זה לזה ע"כ ואין בידו לחזור בהם אף קודם קנייה וכ"ש אחר קנייה ובנין ותפלה שהתפללו הכל שם ומה גם עתה שבני הכנסת ההיא פדאום משלהם ונקרא בזה שמם עליהם בכך והיחידים שנפרדו מהם אח"כ נסתלקו מעליהם ואבדו זכותם בהם אף אם יהיה דינם כדין בית הכנסת של כרכים וראיה מפרק בני העיר דאמרינן התם בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהם צדקה נותני' וכשיחזרו לעירם מביאין אותה עמהם ומפרנסי' עניי עירם אלמא דאפילו בני העיר דחשיבי שלא להתבטל דעתם אצל בני העיר שהטילו עליהם צדקה אינם צריכים לתת מה שפסקו בעיר אע"פי שהיחיד שהלך לעיר אחרת ופסקו עליו צדקה צריך לתת אותה שם אפ"ה בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהם צדקה אינם חייבי' ליתנה לשם משום דכיון דמרובים נינהו לא בטלו דעתם אצל בני העיר האחרת ולא עקרו חשיבותם וחיובם לענייניהם ובכל זאת חייבים לפרנס בה בני עירם לבד ומדלא קאמר מביאין אותה עמהם ומפרנסין בה עניי עירם וכל מי שירצו אלמא דוקא עניי עירם וכ"ש אם פסקו עירם בפירוש שיתנו לעניי עירם וכ"ש היחיד שפסק שצריך ליתן לעניי עירו ובנ"ד נמי היחידים הסכימו עם המרובים ובית דינם למשכן הכלים ההם על דמי בית הכנסת אף אם אח"כ נפרדו מעליהם אין להם בכלים מהם מאומה ומה גם עתה שנתמשכנו על דמי בית הכנסת ונשתעבדו בכך והם פדאום משלהם שבזה יחשב עליהם כאלו קנאום מחדש ובזה נקרא שמם עליהם כידוע לכל שהם פדאום וכמו שאמרנו והכי אמרינן בתוספתא בפרק הגוזל האומר תנו מאה דינר לבית הכנסת תני ס"ת לבית הכנסת ינתן לכנסת הרגיל בה ואם היה רגיל בשנים ינתנו לשניהם האומר תנו מאתיים זוו לעניים ינתנו לעניי אותה העיר רבי אחא אומר לעניי כל ישראל בן האוכל משל אביו ועבד האוכל משל רבו קונה ונותן פרוטה לעניים או לבנו של אוהבו ואינו חושש משום גזל שכך נהגו בעלי בתים ע"כ: