אבל כי דייקת ביה שפיר ליכא למימר הכי מכמה טעמי חדא דלא אמרינן טוענין ליורש וללוקח אלא כשבאו בטענת ספק אבל היכא דטוען איהו בעצמו אין טוענין לו לבטל טענתו וכמ"ש רבינו ירוחם בשם המפרשים ושכ"כ הרשב"א בתשו' וגם מגיד משנה כתב כן בשם המפרשי' בפט"ו מהלכות טוען ונטען וכיון שכן בנדון שלפנינו אילו היה טוען בעל החצר חצר זו קניתי חזקתה מאיש אחר ומצאתי פתח זה נעול אפשר היה לומר שב"ד היו טוענין לו ואומרים שמא המוכר ההוא קנה זכות הפתח הזה מבעל הבית אבל מכיון שבעל החצר טוען בימי המוכר ציוו ב"ד לנעלה בדין הרי הוא מודה שלא קנה המוכר מבעל הבית זכות הפתח שאם כן מה צורך לב"ד לצוות לנעלה הרי המוכר ברצון נפשו מכרה והוא היה הנועל מעצמו אלא ודאי מודה הוא שלא מכר בעל הבית זכות החצר מעולם שמא תאמר נהי דבתר דטעין בעל החצר שיש לו עדים שב"ד צוו לנעול דלתותיו שאי אפשר לב"ד השתא למיטען ליה מיהו קודם שיטעון בעל החצר טענה זו הו"ל לב"ד לטעון בעדו ולומר שמא קנה המוכר זכות הפתח זה מאביך ולא היה להם לשמוע עוד טענה ממנו שלא יפסיד זכותו זה אינו שהרי כתב רבינו ירוחם בשם המפרשים ובשם הרשב"א שכתב בתשובה שאין טוענין ליורש וללוקח עד שנשאל את פיהו מהו טענתו שמא יטעון בריא ועליה דנין:
אבקת רוכל · חלק ק״י סימן ד׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Leipzig, 1859
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך אבקת רוכל, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.