מי הם הפטורים מק״ש - שולחן ערוך אורח חיים סימן ע׳

נשים וכו'. נ"ל דנשים פטורות ג"כ מברכת ק"ש דיש להם ג"כ זמן קבוע כמ"ש ס"ס נ"ח וכ"מ ממ"ש תר"י וז"ל ואף על פי שהתפל' יש לה זמן קבוע מ"מ כיון שאמרו הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו כמצוה שאין הז"ג דיינ' לה א"נ מפני שהוא רחמים עכ"ל וכ"ה בגמר' משמע דפטורין מברכות אלו גם מברכת הלבנה הם פטורין כמ"ש סי' תכ"ו אך נ"ל דמ"מ מחוייבים לומר אמת ויציב דזכירות י"מ הוא דאוריית' כמ"ש סי' ס"ו וא"כ צריכי' לסמוך גאולה לתפלה:

ג' ימים. ואם נכנס לחופה עד שלא קרא ק"ש של שחרית פטור ד' ימים (ב"י) ואם רצה להחמיר על עצמו ולקרות אינו רשאי דמיחזי כיוהרא הרא"ש והרי"ף ורמב"ם כתבו דלא חיישינן ליוהרא, וכתב הרב"י דלכ"ע הלכה כרשב"ג במשנתינו וצ"ע דבח"מ סי' קס"ג פסקו דלא כרשב"ג ע"ש וכ"כ בכ"ה בשם הג"ה ועבתי"ט פ"ד דפסחים משנה ה' ובהר"י הלוי סי' מ"ו ובב"י בח"מ סי' רל"א ובתשוב' הרשב"א סי' מ"א:

קורא ומתפלל. (ת"ה סי' ו') עמ"ש סי' ל"ח ס"ז:

בצרכי רבים. כ' הכ"מ בשם הר"מ ודווק' בדורות הראשונים שהיו עוסקים עמהם לש"ש ומיהו השתא נמי אם עוסקים עמהן אפי' בהצלת ממונ' ואין מי שישתדל אלא הוא אינו פוסק דעוסק במצוה הוא עכ"ל:

לא יפסיק. ועכ"פ יקר' פ' ראשון ובשכמל"ו אם אפשר ואם פטור מלקרות וקורא נקרא הדיוט (ל"ח) ובד"מ משמע דאם מתכוין כקורא בתורה שפיר דמי ועסי' ס"ג ס"ד, ובב"י בשם הרמב"ם עמ"ש ססי' ק"ו דלא כע"ת, ונ"ל דמ"מ יאמר פרשה שיש בה יציאת מצרים אפי' עבר זמן ק"ש עמ"ש סי' ס"ז:

היה עוסק באכילה וכו'. צ"ל דמיירי שהתחיל באיסור דאילו התחיל בהיתר פסק בסי' רל"ה ס"ב דא"צ להפסיק אלא מיירי שהתחיל באיסור ואפ"ה להרמב"ם א"צ להפסיק כיון שדבר שאינו מצוי להתחיל סמוך לשחרית לא גזרו וכמ"ש סימן פ"ט ס"ז ומוכח מכאן דהרמב"ם ס"ל דאף לתפלה א"צ להפסיק דאם היה צריך להתפלל אף ק"ש היה צריך לקרות כדי שיסמוך גאולה לתפלה אלא ודאי א"צ להפסיק ולכן כתב הטור סימן פ"ט בשמו דס"ל דא"צ להפסיק והרב"י כתב שם שט"ס הוא בטור ול"נ כמ"ש, ואף על גב דבלולב צריך להפסיק כמ"ש סימן תרנ"ב שאני לולב דזמנו כל היום ובאמצע היום שכיח' אכילה ושתיה משא"כ בקריאת שמע כנ"ל, והב"ח פסק דהרמב"ם מיירי בהתחיל בהיתר והראב"ד מיירי שהתחיל באיסור ולא פליגי וכן יש להורות:

מק"ש ג' ימים. בטור כתוב ד' ימים והקשה בשם אבוהב הא לא אשכחן רק ג' ימים מן הנשואין שהוא ביום רביעי עד מ"ש וברביעי קורא בשחרית ותי' ב"י דגם ביום הד' קודם החופה פטור לפי שהוא עוסק במצו' כל היום בהכנה לנשואין וכל העוסק במצוה פטור מן מצוה אחרת כמ"ש רמ"א סימן ל"ח אם הוא צריך לעסוק אף בשעת ק"ש ותפלה וכ"ז דוקא בזמנם כמו דמסיק כאן בש"ע:

גומר ואח"כ קורא ק"ש. אלו דברי הרמב"ם בפ"ב מה' ק"ש והראב"ד השיג עליו וז"ל לא כי חלא מפסיק וקורא ואע"פ שיש שהות לקרות לפי שהוא מן התורה ואם אין שהות אפילו לתפלה מפסיק ואי' להא מלתא בסוכ' פ' לולב הגזול ורמיזא נמי במ' ברכות עכ"ל. סוגי' דסוכה הכי איתא מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב לכשיכנס לביתו יטול על שלחנו כלומר אם שכח ולא נטל קודם אכילה צריך להפסיק הסעודה וליטול הלולב לא נטל בשחרית יטול בין הערבים שכל היום כשר ללולב ופרכי' אמרת נוטלו על שלחנו למימר' דמפסיקין ורמינהי אם התחילו אין מפסיקין פירש"י גבי תפלת המנחה תנן פ"ק דשבת לא יכנוס לאכול סמוך למנח' עד שיתפלל ואם התחילו קודם המנחה ומשכה סעודתן והגיע זמן המנחה א"צ להפסיק סעודתן ולהתפלל עכ"ל א"ר ספר' ל"ק הא דאיכא שהות ביום הא דליכא שהות ביום א"ר זירא מאי קושיא דצריך רב ספרא לשנויי דלמא תרוייהו בדאיכא שהות ודלמא הא דאורייתא הא דרבנן אלא אמר רבא אי קשי' הא קשיא דצריך רב ספרא לשנויי דתנן לכשיכנוס לביתו נוטלו על שלחנו אלמא דמפסיק והדר תני לא נטל שחרית יטול בין הערבים אלמא דא"צ להפסיק אר"ס ל"ק הא דאיכא שהות וכו' אמר ר"ז מאי קושיא דלמא מצוה לאפסוקי ואי לא פסק יטול בין הערבים אלא אמר ר"ז לעולם כדאמרי' מעיקרא פי' ר"ס הוצרך לשנויי משום קושיא דמעיקרא ודקשי' לך הא דאוריית' הא דרבנן הכא בי"ט שני עסקי' דרבנן דיקא נמי מדקתני מי שבא בדרך דאי ס"ד בי"ט ראשון מי שרי. וסובר הראב"ד דכתירוצ' דהא דאורייתא קי"ל דהא מסיק ר"ז דהכא בי"ט שני עסקינן ומש"ה אסיק ר"ס הא דליכא שהות הא בדאיכא שהות אינו מפסיק אבל בדאורייתא אע"ג דאיכא שהות מפסיק מ"ה הקשה דהא ק"ש היא דאורייתא וע"כ כת' לא כי אלא מפסיק והב"י תיקן דברי הרמב"ם בב' דרכים הא' א"צ לסותרו לכל רואים דעוקר דברי התלמוד ממשמעותן והדרך הב' הוא לפ"ד הר"ן שכל שהתחיל קודם זמן חיובו אפי' בדאוריי' אינו מפסיק אי איכא שהות והכי מוכח ל' הרמב"ם שהרי כ' קודם זה היה עוסק בת"ת והגיע זמן ק"ש כו' היה עוסק באכילה כו' וכן מה דאר"ז דלמא מצוה לאפסוקי הלכה היא מ"ה כתב הרמב"ם אם הוא מתירא כו' וכ"כ בכ"מ וסיים שם לתרץ דהא ששנינו בפ"ק דשבת מפסיקין לק"ש הוא דוקא לר"ת כמו דאוקמוה בגמ' וסובר הרמב"ם דאכילה ודין ובורסקי לא מפסיק כלל אפי' לק"ש כיון שיש שהות וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה עכ"ל ומאוד תמוהין דבריו דהיאך כ' דעיקר היתר במשנ' דשבת דתנן אם התחילו אין מפסיקין הן לק"ש הן לתפל' דמיירי במתחיל בהיתר קוד' זמן חיוב' דוקא דאל"כ היה חייב בק"ש דהו' דאורייתא וע"פ ד"ז הוי דברי הרמב"ם דכאן וא"כ מאי צריך ר"ס לשנויי הא דיש שהות כו' תיפוק ליה אפי' תרוייהו ביש שהות ולק"מ דההיא דשבת ע"כ מיירי בהתחלה בהיתר כנ"ל וההיא דלולב מיירי בודאי בהתחיל באיסור דהא ביום יושב על הסעודה ומדלא משני הכי א"כ ע"כ גם ההיא דשבת דתנן ואם התחילו אין מפסיקין מיירי אפי' באיסור וכ"כ הר"ן עצמו להדיא בזה ובזה מסקי' לחלק בין איכא שהות לליכא שהות והיינו בדרבנן אבל בדאוריית' יפסיק אפי' בדאיכא שהות כי ההיא דלולב בי"ט ראשון והדרא קושית הראב"ד לדוכתה למה לא יפסיק בק"ש ע"כ אני אומר דדברי הרב הגדול ב"י כתבן שלא בדרך עיון נמרץ רק אגב חורפי' כי הר"ן שמחלק בין התחיל בהיתר או לא הוא ס"ל דמתני' דשבת דמפסיקין לק"ש היינו גם מתוך אכילה ודין כיון שהוא מן התורה כמו בעוסק בת"ת ולא כפי' רמב"ם בפי' המשנה דכאן לא אמרו במשנה מפסיקין לק"ש אלא גבי ת"ת לחוד והאיך רצה הב"י להשוות דעתם והנלע"ד דרמב"ם לא ס"ל כלל שיש שום חומרא במידי דאורייתא בדיני הפסקה ממה שיש בדרבנן לפי המסקנ' של ר' זירא והצע' כך היא כל שיש לפנינו קושיא ויש ב' תירוצים האחד הוא לחלק בין דאורייתא לדרבנן והב' הוא לחלק בין איכא שהות או לא ודאי ניחא לן לחלק בין דאורייתא לרבנן שחילוק זה אין צריך התנא לזוכרו כלל כי הוא ידוע מעצמו משא"כ בחילוק בין איכא שהות הוא חילוק מבחוץ שלא זכר התנא ממנו כלום וע"כ הוא דוחק מ"ה מתחלה שהיינו יכולים לתרץ הקושיא דסוכה אההיא דשבת ולחלק בין דאורייתא לרבנן אז היה בטל התי' של שהות או לא ואין לו מקום משא"כ לבסוף דעיקר הקושי' מי"ט שני של סוכות שהוא ג"כ מדרבנן על ההיא דשבת בתפלה ובזה אנו מוכרחים לחלק בין איכא שהות או לא אז בטל החילוק של דאוריי' לדרבנן כי למה נחלק בחנם כיון שאין שם הכרח לזה דהתנא דסוכה דנקט דין שלו אפי' בי"ט שני לרבותא דאפי' במידי דרבנן יפסיק כיון דאין שהות אבל באמת ביש שהות מותר אפי' בי"ט ראשון שהיא דאורייתא דלמה יפסיק כל שיש עוד שהות מ"ה גם בההיא דשבת שפי' אין מפסיקין לק"ש כיון שיש שהות וכ"ה דברי הרמב"ם בכאן אלא שהוסיף דמ"מ מאן דמתירא ועביד לפנים משורת הדין ומפסיק במידי דאורייתא ה"ז משובח והכ"מ פי' דברי הרמב"ם במ"ש ה"ז משובח הוא אליביה דר"ז שאמר מצוה לאפסוקי כו' דאי מתני' בדליכא שהות איך שייך לומר מצוה בעלמא לאפסוקי והלא חובה הוא כיון שיבטל המצוה אלא ודאי מתני' בדאיכא שהות ולהכי ליכא בהפסקה אלא מצוה בעלמא לבד וז"ש הרמב"ם ה"ז משובח. ואשתומם על המראה אם יצאו דברים אלו מפה קדוש דהא במסקנא קיימא מתני' דסוכה באין שהות ואיך יחלוק הרמב"ם על מסקנת התלמוד ותו דאם איירי מתני' דסוכה דמפסיק בסעודה אינו אלא למצוה בעלמא לחוד לא דין גמור ה"ל לתלמודא לשנויי הכי דל"ק כלל משבת דתנן ואם התחילו אין מפסיקין דהתם דינא קאמר אלא דבר ברור הוא דע"כ לא פי' ר"ז המשנה דסוכה במצוה לאפסוקי כו' אלא כ"ז שלא מתרצים משניות בחילוק דאיכא שהות אלא בדאורייתא או דרבנן ממילא מיירי מתניתין ביש שהות ורישא קאמר מצוה לאפסוקי אבל במסקנא דע"כ מיירי מתניתין באין שהות אם כן אידחי ליה פירוש' דר"ז ומה שאמר מצוה לאפסוקי אלא רישא מיירי באין שהות וסיפ' ביש שהות. ולפמ"ש ניחא דהרמב"ם לא בא כאן לפסוק כר"ז דאמר מצוה לאפסוקי דאלו כן לא היה אומר ה"ז משובח אלא מצוה הל"ל אלא כוונתו דמדברי התלמוד אין שום הכרח להחמיר במילי דאורייתא כמ"ש אלא מ"מ הרוצה לעשות לפנים משורת הדין ה"ז משובח כיון שעכ"פ בתחילת הסוגיא היה עולה על הדעת להחמיר והוא נלמד ממ"ש בהרבה דוכתי כל היום כשר אלא זריזין מקדימין למצוה זה הנ"ל ליישב דברי הרמב"ם אלו אבל להלכה נלע"ד כדברי הראב"ד מאחר שגם הרא"ש כתב בסוכה כדבריו וגם רש"י כ' בפ"ק דשבת על מפסיקין לק"ש דמפסיקין מן אכילה ומן הדין כיון דק"ש דאורייתא וזהו אע"פ שיש שהות וא"ל מההיא דר"פ ע"פ לר' יהודה דאין מפסיקין מן האכילה לשבת לקדוש היום אע"פ שהוא דאורייתא כמ"ש הר"ן בזה דהתם הוי סיום אכילה ג"כ לצורך שבת כמ"ש התוס' שם דאם לא כן הוי קידוש שלא במקום סעודה כנ"ל בזה:

מק"ש. ופטורות ג"כ מברכת ק"ש דיש להם ג"כ זמן קבוע אבל אמת ויציב מחוייבות לאמרם דזכירת יציאת מצרים דאורייתא וא"כ צריכים לסמוך גאולה לתפלה דבתפלה חייבים כדלקמן סי' ק"ו סעיף ב'. מ"א:

שמים. משמע מצד הדין פטורין. והב"ח פסק דחייבים מדינא לקבל עול מלכות שמים בפסוק א' ע"ש והע"ת והיד אהרן חלקו עליו ע"ש:

ג' ימים. עיין תוספות יום טוב פ"ד דפסחים משנה ה' וביד אהרן:

קורא. ר"ל קורא ומתפלל ואם אינו קורא מיחזי כיוהרא. ע"ש:

רבים. כ' בכ"מ בשם הר"מ דדוקא בדורות הראשונים שהיו עוסקים עמהם לש"ש ומיהו השתא נמי אם עוסקים אפי' בהצלת ממונם ואין מי שישתדל אלא הוא אינו פוסק דעוסק במצוה הוא עכ"ל:

עסקיהם. ועכ"פ יקרא פסוק ראשון ובשכמל"ו אם אפשר. ואם פטור מלקרות וקורא נקרא הדיוט ל"ח. ובד"מ משמע דאם מתכוין כקורא בתורה שפיר דמי עמ"א וע"ת ויד אהרן. וכ' מ"א ונ"ל דמ"מ יאמר פרשה שיש בה יציאת מצרים אפי' עבר זמן ק"ש:

וקורא. וכתב הב"ח דהרמב"ם מיירי בהתתיל בהיתר והראב"ד איירי שהתחיל באיסור. ולא פליגי וכן יש להורות. מ"א ט"ז ופר"ח וביד אהרן:

ס"א מפני כו'. גמ' שם: ונכון כו' ויקראו כו'. לחומרא בעלמא דלא כאה"מ שכ' שחייבות שבגמ' לא משמע כן דקא' מ"ד הואיל כו' ובירושלמי שם עבדים מנין שנא' שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד את שאין לו אדון אלא הקב"ה יצא העבד שיש לו אדון אחר:

ס"ב קטנים כו'. מתני' שם: לר"ת כו' ולרש"י כו'. עתוספת שם ד"ה וקטנים כו' ובירושלמי מ' כרש"י דאמר שם קטנים מנין שנא' למען תהיה תורת ה' בפיך בשעה שהוא תדיר בה ובלא"ה פיר"ת דחוק כמ"ש בתוס' ומה שהוקשה לו ממ"ש בספ"ג דסוכה קטן היודע לדבר שם לאו משום ק"ש ובזמן ק"ש אלא ללמדו תורה ילמדו אלו ב' פסוקים וע"ל ס"ס ל"ז:

ס"ג ג' ימים כו'. בטור כ' ד' ימים וד' לילות ר"ל אם נשא ברביעי קודם תפלת שחרית ועד מ"ש ועד בכלל דמש"ה פטור ביום השבת משום בעילת לילה שאחריו וכן בפ' בתרא דנדה עד מ"ש ד' לילות והא דקא' בכתובות ו' ב' פטור אף בשלישי ול"ק ברביעי משום דיום הרביעי חייב ובש"ע קא' ג' ימים משום דדרך לישא אחר ק"ש של שחרית ומ"מ לא ביאר יפה דהל"ל וד' לילות וכ"ה בתר"י:

ס"ד היה כו'. רמב"ם וכ' ב"י שהוא מירושלמי רפ"ה ר' ירמיה אמר לא יעמוד אדם ויתפלל אלא מתוך דין של הלכה ר' ירמיה אמר העוסק בצרכי צבור כעוסק בד"ת ומפ' הרמב"ם כה"ג ונקט שם שמעתתא דר' ירמיה אהדדי וכ"מ בפ"ו מה' תפלה וכמש"ל ס"ס צ"ג והרא"ש מפ' דקאי אלמעלה לענין לעמוד מתוכו להתפלל וכמש"ש. אבל כאן א"צ לכ"ז שמפורש הוא בתוספתא פ"א אר"י פ"א הייתי מהלך אחר ר"ע ואחר ראב"ע הגיע זמן ק"ש כמדומה אני שנתייאשו מלקרות אלא שעסוקין בצרכי ציבור קריתי ושניתי ואח"כ התחילו הן וכבר נראתה חמה על ראש ההרים וכ"ה בירושלמי פ"א וט"ס שם וע"ש במפרש ודברי ב"י תמוהין דהא גם העוסק בד"ת חייב בק"ש אפילו רשב"י וחביריו בתפלה שפיר למד מזה דהיינו כרשב"י וחביריו וכמ"ש הרמב"ם שם וכן הקשה בלח"מ וכן דחה בכ"מ שם: ויקרא כו'. ר"ל האל"ה א"צ כמ"ש שם כמדומה אני כו':

ס"ה היה עוסק כו'. ואף מותר להתחיל סמוך לשחרית דלא אמרו אלא סמוך למנחה שהוא מצוי כמ"ש בפ"ו מה' תפלה ובש"ע סי' פ"ט ודייק מדקתני סמוך למנחה דוקא: ולהראב"ד כו'. כמ"ש בסוכה ל"ח א' דבדאורייתא מפסיקין אף ביש שהות ובשבת ט' ב' מפסיקין לק"ש כו' ובגמ' פריך הא תני ליה רישא כו' אבל ממפסיקין לק"ש לא פריך אבל הרמב"ם ס"ל דסוגיא דשם ושם הוא כר"י בע"פ דאמר מפסיקין לקידוש אבל לר' יוסי דס"ל אין מפסיקין וקי"ל נמי דהבדלה אינה קובעת אלמא דאין מפסיק אף לד"ת אידחי להו הני סוגיין וז"ש כאן דאינו מפסיק אף שהוא ד"ת לאפוקי מהני סוגיין וה"ה דמתחיל סמוך לשחרית אלא דרבותא קמ"ל כנ"ל ובתפלה כ' דמתחיל דאלו שמפסיק אצ"ל דאפילו למנחה אין מפסיקין וכן לא ס"ל להרמב"ם חילוק בין איכא שהות או לא ולכן השמיט ג"כ בתפלת המנחה וכן בלולב השמיט כל הסוגיא דשם אלא כיון שאין ראיה מכרחת לדחות סוגי' דחילוק בין שהות או לא לכן כ' ואם היה מתייר' וכו' ושם בסוגיא א"ר זירא דלמא מצוה להפסיק כו' ועיין ביו"ד סי' יו"ד ס"א ואם קלף כו' ודעת הראב"ד כשיטת התוס' וש"פ דבהתחיל בהיתר הני סוגיין הנ"ל וכאן מדבר בהתחיל באיסור:

ברכות כ'

אוהל מועד

שם בת'

שם בפירש"י

שם במשנה דף ט"ו

תו' שם בסוף הפ' ור"מ מרוטנבערג

ירושלמי שם ח' ע"ד לפי' ר"מ בפ"ב מה' ק"ש

שם

שם בהשג' הראב"ד ופלוגתייהו בהא דשבת ט"ו סוכה ל"ט.