דיני הספד ותענית ועשיית מלאכה - שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצ״ו

בכ"מ. ערסי' תרס"ח דע"י עכו"ם מותר ועיין סי' תקנ"ד סכ"ב:

אינו רואה. עיין ברמב"ם דמשמע דאפי' במקום שנהגו לעשות, וכ"כ הרא"ם בשמו בביאורי סמ"ג, אבל בב"י משמע דדוקא במקום שנהגו שלא לעשות:

סי' ברכה. כגון אם זורע איזה דבר אינו מצמיח (ב"י), אבל הרא"ם כתב שאינו מרויח אבל אינו מפסיד ג"כ ומשמע שם שגירסא אחרת הי' לו בגמ':

פסקי הלכות. ופשטי המקרא ואגרת שלום ומזכרת חובותיו וכן כל דבר שא"צ עיון גדול (מט"מ ב"י א"ח):

אסורים בהספד. ומקום שנהגו שביום ז' הולכין על הקבר לקונן אסורים בפורים אלא האבל לבדו ילך שם עם חזן א' ויאמר לו השכב' ואפי' בערב פורים אסור לילך שם שלא יחשבו העולם שאבילו' נפסק מחמת פורים (ר"ש לוי י"ג כ"ה):

ומ"מ ילך לבה"כ. צ"ע דהא הרב"י פסק בס"ה שלא יצא מפתח ביתו א"כ ה"ל לכתו' בל' י"א וכו':

וי"א שאין אבילו' וכו'. ב"ח ורש"ל ופרישה העידו שהמנהג להתאבל וכ"כ מהרי"ל ועכשיו גרירי עלמא בתר דברי רמ"א, ונ"ל דיזהר בכולם חוץ מנעילת הסנדל וישיבה ע"ג קרקע מפני הבריות ומכ"ש שאסור לראות כל מיני שמחה:

דברים שבצנעא וכו'. ויתפלל בביתו ואח"כ ילך לבה"כ לשמוע מגילה (טו' וכ"מ בלבוש) מיהו משמע בטור דבשחרית הולך לבה"כ לתפלת עבי"ד סי' שצ"ג:

עול' לו למנין. ואפי' מת בפורים וכמ"ש סי' תקמ"ח ס"ב:

לא יצא משם. נ"ל דבמקום הרוקח היו אוכלין סעוד' שלישית קודם מנחה אבל לדידן צריך לילך לביתו לאכול סעודה שלישית ואיתא במהרי"ל כשהיה אבל באמצע השנה הלך במ"ש לבה"כ ועמד בפתח בה"כ עד שאמר ברכו ואח"כ חזר לביתו עכ"ל ש"מ שמותר לילך לבה"כ כ"ש בפורים די"א דאין אבילו' נוהג כ' הלבוש א"א צידוק הדין אלא לחכם בפניו (בניו) [אחר] שדורשין עליו אומרים קדיש:

שאבל חייב לשלוח. כתוב במהרי"ל כל דבר שמח' לא ישלח ולא ישלחו לו וכ"כ בס"ח, ומט"מ כ' שהמנהג שאין שולחין לאבל אפי' דבר שאינו עשוי לשמוח וכ"מ מדברי רמ"א, וז"ל ס"ח מי שמת אביו בפורי' לשנה הבא' ישלח מנות ובאותו שנה ישלח מעות או בשר לעניים רק לא תפנוקים העשוים לשמחה וכל דבר של שמחה לא ישלח ולא ישלחו לו עכ"ל סי' תשי"ג ופשוט דאם האבל הוא עני דמותר לשלוח לו מעות דלא גרע מצדק':

ביורה דעה סי' שפ"ה ע"ש. נ"ל שכוונתו להורות דבמקום שאין נוהגין אבילות בפורים כמ"ש ס"ד א"כ דינו כשבת ומותר לשלוח במקום שנהגו לשאול בשלומו ע"ש:

עשה דיחיד. וי"א דאפי' עשה דרבי' כמ"ש סי' תקמ"ח ס"ג:

וכ"ש שחייב. דברי רמ"א צ"ע גדול דבשלמא בבשר ויין מות' משום שמחת פורי' אבל ק"ש ותפל' הטעם דפטו' שיהא פנוי לצורכי המת א"כ מ"ש פורים מימות החול ואף כי י"ל דס"ל דבליל' חייב בק"ש שדינו כמו בי"ט שני וכמ"ש סי' תקמ"ח ס"ה מ"מ קשה איך נלמד זה במכ"ש דבשר ויין דמה ענין זה לזה וצ"ע:

דדוקא בלילה. צ"ע למה יהא מותר בליל' בבשר ויין והלא אין חיוב כלל לאכול בלילה כמ"ש רסי' תרצ"ה וא"כ היאך כ' עשה דרבי' וכו' וע"ק דבי"ד סי' שמ"א פסק דאפי' בשבת אם ירצה שלא לאכול בשר הרשות בידו וכמ"ש תר"י וז"ל שאינו מחוייב שיאכל בשר ויין וכו' ומה שאסרו בחול היינו משום שאם ימשך אחר תענוגי' יתבטל מקבורת המת עכ"ל (ועסי' תקנ"ב ס"י דכשנמנע משום אבילו' אסור) וא"כ ליכא עשה כלל אפי' ביום ואפשר לו' דפורים שאני דכתיב ביה שמחה ואין שמח' אלא בבשר ומ"מ קשה דהא י"ט נמי שמחה כתיב ביה ואין חיוב לאכול בשר רק בזמן שב"ה קיים עסי' תקכ"ט לכן נ"ל בלילה עכ"פ לא יאכל בשר דהא בלא"ה יש נמנעי' כמ"ש סי' תרצ"ה ס"ב בהג"ה ומ"ש ונ"ל דוק' בליל' קאי אמגיל':

קבור' מתו קודם. עמ"ש סי' תרפ"ז דיש חולקין וכן נוהגין לקברו אחר יציא' בה"כ, וקשה דאיך חייב בקריאת מגילה כיון דפטור מכל מצות וי"ל דטעמא דפטור משום שיהא עוסק בצרכי המת והכא אסור לקוברו עד שיקרא תחלה א"כ חייב אפי' בתפלה וק"ש דומיא דפסח שחייב אף על פי שהוא אונן וכמ"ש הרא"ש בשם הר"מ והמרדכי דאפילו עבוד' מבטלין לשמוע קריאת מגילה בצבור כ"ש אבילות א"כ ה"ה אונן ועוד דהא אין איסור באונן לילך לבה"כ כמ"ש בי"ד סימן שמ"א ומ"מ נ"ל דפטור מתפלה וק"ש, וגם נ"ל דאע"פ ששמע המגילה בצבור יקראנה שנית אחר שנקבר המת כי תלמוד ערוך הוא דאונן פטור מכל המצות, ואף על גב דאמרינן מקרא מגילה קודם היינו באחר אבל האונן פטור עד שיקברנו מיהו לפי מ"ש בסי' ע"א דאם רצה להחמיר רשאי א"כ יוצא במה ששמע בצבור דהא עיקר דמקרא מגילה קודם להמת וא"כ חייב במקרא מגילה ונ"ל דמ"מ לא יניח תפילין דאקרי פאר וערסי' ע"א:

דלא עדיף משבת וי"ט. כלומר בי"ט שני כשקוברו ובשבת שמחשיך על התחום פטור מכולן כ"ש כאן ועמש"ל:

מותר לישא. דבחג כתיב ושמחת בחגך ולא באשתך ולא בפורים ועוד דהוי ליה חד יומא ומשום חד יומא לא משהי אינש נפשיה וכמ"ד משום ביטול פריה ורביה (ב"י בשם הרשב"א) לכאורה משמע דה"פ דבשלמא ברגל גזרינן שמא ישהא עד הרגל כדי להשתכר שיצאו שבעת ימי המשתה בז' ימי החג אבל בפורים משום יום א' לא ישהא וצריך עיון דהא אמרינן בגמרא דמותר לישא ערב הרגל דמשום חד יומא לא משהי אינש נפשיה (פירש"י ור"ן כיון דאי משהו תו לא מצי עביד במועד) וא"כ לא יעמיד הנשואין בערב הרגל וזה לא שייך גבי פורים ואפשר דהרשב"א סברא דנפשיה קאמר אלא שתפס לשון הגמרא, ומ"מ קשה מנ"ל הא ואפשר שהוכחתו מדמותר לישא ערב עצרת ולא חיישינן שישהא הנישואין כי שם אינו חושש אם ידחה עד אחר עצרת דאינו אלא יום א' אלא ע"כ כיון דאינו אלא יום א' לא איכפת לו בזה לשהות דהא מ"מ יצטרך לעשות שבעת ימי המשתה: וכתב הלבוש לפי מה שכתבתי סימן תרפ"ח ס"ו דאין לעשות סעודת פורים בשבת אם כן הכי נמי אסור לעשות סעודת נשואין בי"ד ע"כ ול"נ דלא דמי דהתם הטעם דאם כן לא תהא סעודת פורים ניכרת אבל הכא מה בכך אם לא תהא סעודת הנישואין ניכרת, ועיין מה שכתבתי שם, אלא אי קשיא הא קשיא דהא קיי"ל אין מערבין שמחה בשמחה כמו שכתבתי ריש סימן תקמ"ו וילפינן לה מקרא א"כ היאך מותר לערב שמחת הנשואין בשמחת פורים, ויש לומ' דמש"ה סיים הרשב"א ודברים אלו מדרבנן הם והולכין להקל כלומר דלמאן דאמר אין מערבין באמת אסור, אבל כיון דלאידך שרי הולכין להקל, וא"כ לפי מה שכתבתי ריש סימן תקמ"ו דקיימא לן כמאן דאמר אין מערבין שמחה בשמחה גם הכא אסור לכן נ"ל שיעשה החופה ביום י"ג כנ"ל:

בכ"מ שלא לעשות. נראה דפרקמטיא מותר כיון ששמחה היא לו ודומה לו מ"ש ב"י בשם א"ח דמותר לכתוב אגרת שאלת שלום ומזכרת חובותיו ואע"ג דלענין ט"ב הוי פרקמטיא אסורה כמ"ש סי' תקנ"ד הכא שאני דיש לו לעשת כל מה שהוא שמחה לו:

וי"א שאין אבילות נוהג כו'. ולכאורה משמע שי"א זה חולק על מ"ש תחלה דילך לב"ה לשמוע המגילה הא בשעת התפלה לא ילך שם ע"ז חולק הי"א וס"ל דיכול לילך לבה"כ אף בשעת התפלה וזה אינו דהא הי"א הוא הר"מ מרוטנבורג שהביא בטור וכ' שם שיתפלל בבית ואח"כ ילך לשמוע מ"מ וא"כ האי הי"א אינו חולק אלא על מ"ש שנוהג אבילות בפורים דהיינו שעושה מעשה אבילות בפרהסיא בזה ס"ל דלא יעשה כן והליכה לתפלה אסור' ולא מקרי זה פרהסיא דלא ניכר שעוש' כן משו' אבילות. ונ"ל כיון דאין אבילות בפורים בפרהסיא אין לקרות בבית הכנסת בע"ש קודם ברכו לילך נגד האבל דאין להזכיר שם אבל בפרהסיא אלא ילך לבה"כ בלא קריא':

וכמ"ש בי"ד. וכיון שכ' שם רמ"א דמנהגנו להקל בשאלת שלום מותר לשלוח לו מנות ג"כ אבל אין נראה לסמוך ע"ז אם לא שהאבל עני:

מותר לישא אשה בפורים. דל"ד לחג דכתיב ושמחת בחגך ולא באשתך:

אבל המנהג כסברא הראשונה. ועיין בדברינו בי"ד סימן קפ"ב:

אין עושין. וע"י עכו"ם שרי ערסי' תס"ח מ"א. וכתב הט"ז נראה דפרקמטי' מותר כיון ששמח' היא לו ע"ש:

לכתוב. ופשטי המקרא ואגרת שלום ומזכרת חובותיו וכן כל דבר שא"צ עיון גדול. מט"מ ב"י א"ח:

אינו מנהג. ובמהרי"ל ואבודרהם משמע דיש לנהוג כן:

בהספד. ומקום שנהגו שביום ז' הולכין על הקבר לקונן אסור בפורים אלא האבל לבדו ילך שם עם חזן א' ויאמר לו השכבה. ואפי' בערב פורים אסור לילך שם שלא יחשבו העולם שהאבילות נפסק מחמת פורים. ר"ש הלוי סי' י"ג כנה"ג:

לשמוע. צ"ע דהא הרב"י פסק בס"ה שלא יצא מפתח ביתו ואם כן ה"ל לכתוב בלשון י"א וכו'. מ"א:

אבילות. ב"ח ורש"ל ופרישה העידו שהמנהג להתאבל וכ"כ מהרי"ל ועכשיו גרירי עלמא בתר דברי רמ"א ונ"ל דיזהר בכולם חוץ מנעילת הסנדל וישיבה ע"ג קרקע מפני הבריות ומכ"ש שאסור לראות כל מיני שמחה. מ"א:

שבצנעה. ויתפלל בביתו ואחר כך ילך לבה"כ לשמוע מגילה טור וכ"מ בלבוש מיהו משמע בטור דבשחרית הולך לבה"כ לתפילה עבי"ד סי' שצ"ג מ"א וכתב הט"ז ונ"ל כיון דאין אבילות בפורים בפרהסי' אין לקרות בבית הכנסת בע"ש קודם ברכו לילך נגד האבל דאין להזכיר שם אבל בפרהסי' אלא ילך לבה"כ בלא קריאה עכ"ל:

למנין. אפי' מת בפורים. מ"א:

מנות. אפי' תוך שבעה מיהו לא ישלח מיני תפנוקים שהם עשוים לשמחה ס"ח תשי"ג. ומט"מ כתב שאין שולחין לאבל אפי' דבר שאינו לשמחה וכ"מ מדברי רמ"א ובשכנה"ג כתב דאבל פטור משלוח מנות תוך שבעה ואחר שבעה ישלח בצינעה לא' מקרוביו או לאחד מהעניים ופשוט הוא דאם האבל הוא עני דמותר לשלוח לו מעות דלא גרע מצדקה. מ"א ע"ש:

בלילה. עיין מ"א שהעל' דבלילה עכ"פ לא יאכל בשר ומ"ש ונראה לי דוקא בלילה וכו' קאי אמגילה ע"ש:

קודם. עמ"ש סי' תרפ"ז ס"ק ד' דיש חולקין וכן נוהגין לקוברו אחר יציאת בה"כ. ומ"מ נ"ל דלא יניח תפילין דאקרי פאר. מ"א ע"ש:

לישא. ולפי מ"ש ר"ס תקמ"ו דקי"ל כמ"ד אין מערבין שמחה בשמחה גם הכא אסור לעשות לכן יעשה החופה ביום י"ג מ"א ע"ש ועיין בספר גופי הלכות ועמ"ש באה"ע סי' ס"ב ס"ק י':

לא תגזול. ולפ"ז מותר לברך על מה שחוטפין א"ז. וכתב של"ה לאו משנת חסידים היא ושומר נפשו ירחיק ממלבושים דכלאים ולחטוף מחבירו ועיין ט"ז וב"ח בי"ד סי' קפ"ב להחמיר בזה באורך וכן הכנה"ג הורה לאסור הפרצופים בפורים ע"ש ועיין בתשו' דברי שמואל סי' רמ"ז ולכן הירא את דבר ה' ירחיק את בניו ובני ביתו מכל כי האי איסור' ופריצותא ועיין עוד בדבר שמואל סי' קנ"ג תוכחת מגולה על הלומדים ספר מסכת שיכורים ע"ש:

ס"א והעושה. פסחים נ' ב' ובכ"מ שיש נדנוד עבירה: ומותר לעשות כל מלאכת מצוה. בפ"ק דשקלים בט"ו קורין כו' ומתקנין כו' ואפי' בכרכים מפני שהוא מצוה כמש"ש בגמרא ומכין שאם לא כו': כגון לכתוב. מתניתין י"ז א' היה כותבה. ואע"ג דבירושלמי מוכח משם דמותר בעשיית מלאכה היינו דלא קבלו עלייהו י"ט ממש אבל משום המנהג מותר כמ"ש בגמ' ה' ב' ואב"א לעולם נהוג ורבי נטיעה כו' משמע אבל אי הוי י"ט אף של שמחה אסור: וכן מותר. כנ"ל נטיעה של שמחה וכן פסקי הלכות מטעם זה פקודי כו':

ס"ד כל. שלא אמרו בפ"ג דמ"ק אלא שבת ורגלים ומדמי למענות ומטפחות: ומ"מ. חולק על ש"ע בסעיף ה'. וטעמו מדאמרינן שם ג' שמבטלין עבודה שהיא דאורייתא כ"ש אבילות ידרבנן שהיא דוחה ואע"ג דבסי' תרפ"ז ס"ב כת' דוקא להקדים אבל לדחות לא הא כת' שם מצוה דאורייתא: מניין כו'. כיון שיכול לקיים שתיהן וכמ"ש בפ"ג דמ"ק שבת ראשון כו': וי"א שאין. שנאמר בהן משתה ושמחה ואמרו ה' ב' ימי הפורים כו' לא נצרכה אלא לאסור בהספד ומדמי למקוננות. וז"ש שם ג' ב' ודיחיד קל כו' כ"ש כו'. ולכאורה אינו מובן וע' תוס' שם ד"ה כ"ש כו' שדחקו בזה ודבריהם דחוקים דלא הוזכר כלל מגילה שם וגם לא שייך כ"ש דאין ענין לו ועוד הא קאמר חנוכה אלא כפשטיה לענין הספד קאמר שאע"פ שכ' בו משתה ושמחה ופריך דכי היכי דמבטלין עשיה מפני ת"ת ה"נ לזכירה דהא איתקש להדדי ועיקרו עשיה וכמש"ש ב' ב' ובפסוק הזה של משפחה ומשפחה נזכרים ונעשים כתי' וכמו שמבטלים לזכירה ה"ה לעשייה וכמש"ש ז' ב' נגה ולא אתו רבנן כו' אלא דלא שייך לומר שמבטלין עבודה דכל היום זמנה של עשייה משא"כ בקריאה דזריזין כו' אלמא דלא אידחי משתה ושמחה של פורים אלא מפני ת"ח בפניו וכמש"ש כבוד תורה מפני כבוד תורה לבד: ואפי'. כדעת תוס' שאף יום ראשון הוא מדרבנן שלא אמרו אנינות יום א' דאורייתא אלא בקדשים ומעשר והביאו ראיה מפ"ק דכתובות ד' א' שדוחין האבלוית מפני החופה ובבכורות מ"ט ולענין כו' דקי"ל הלכה כו' ואפי' יום ראשון וע"ל סי' תקמ"ח ס"ג וי"ד סי' שצ"ט סי"ג: אבל דברים. שאף בי"ט נוהג כמ"ש בפ"ק דכתובות: ואע"פ כו'. כמ"ש בפ"ג דמ"ק ולכן לא חשיב עם רגלים:

ס"ה אם חל. כנ"ל:

ס"ו יש מי. כמ"ש בפ"ב דסוכה אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה: אבל אין. מדין שאילת שלום שאסור עד י"ב חדש כמ"ש בפ"ג דמ"ק: אא"כ מחל. דאין נותנין לאדם בע"כ. שם:

ס"ז דלא אתי עשה כו'. ריש פ"ג דמ"ק ומ"ש בס"ה ולמחרת כו' היינו שיקרא בביתו: וכ"ש' כו'. ונ"ל דדוקא כו' ולכן. עמ"א וצ"ע:

מותר לישא. שלא אמרו אלא מועד ויליף שם מקרא ושמחת בחגך כו' ואף למ"ד שאין מערבין ל"פ עליו לדינא. ד"מ: וכ"ש שמותר. דאף במועד מותר כמ"ש תוס' שם ד"ה מפני ביטול דקי"ל כרב אשי דדריש בפ"ק דחגיגה בחגך ולא באשתך כו' ועי"ל דלא חשיבי שמחה כי אם סעודת נישואין לבד: מה שנהגו כו' וכן. כמ"ש בפרק הגוזל בתרא דמותר ללבוש כלאים להעביר כו' כיון שאין מתכוין להנא' לבישה וכ"ש למפרשים שם כדי להתנכר שיסברו שהוא נכרי ולמדו מדברי תוס' דסוכה הנ"ל וז"ש וכן ב"א כו': וי"א דאסור. שכת' דבשלמא ממון אתיהיב למחילה משא"כ איסורא וגם בלבישה להעביר כו' הרמב"ם וש"ע י"ד סי' ש"א ס"ה אוסר וע"ש ושם ס"ו בהג"ה:

כרבה בריה דרבא מגילה ה' דמלאכה לא קבילו עלייהו

כשינוי קמא שם בגמרא אהא דלטייה רב

רמב"ם בפרק ב' מהלכות מגילה מהא דלטייה רב שם

כשינוי בתרא שם בגמ' אעובדא דרבי דנטע נטיעה בפורים:

שבולי הלקט

מהא דתני רב יוסף שמחה מלמד שאסורים בהספד שם בגמ'

מימרא דרבא מהא דמגילת תענית שם

משנה סוף מ"ק

ודין ת"ח בפניו שמענות ומקוננות כדרכן בחול בי"ד סי' ת"א ע"ש

רשב"ם בפ' י"א מה' אבל

רוקח

טור בשם הר"ם מרוטנבורג וכ"כ ש"פ בשמו

אורחות חיים:

תשו' רשב"א וסיים דבענינים אלו הולכים בהם להקל דמדרבנן הם: