דיני כתיבת המגילה ותפירתה - שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצ״א

כתורה עצמה. מיהו די בשרטוט שיטה ראשונה שהסופרים בקיאים ליישר אח"כ (לבוש) עסי' ל"ב ס"ו וחק תוכות פסול בה (זכרונות כ"ה):

ויש אומרים שצריך. וכ"פ רמ"מ סי' ס"א:

לענין היקף גויל. וה"ה לכל דבר ע' בהג"ה ולכן בעי' שיהיו שיטותי' שוים וכ"כ בתשב"ץ וע' במנחות דף ל"א ע"ב בתוס' וכ"כ בתשו' מהר"מ סי' שנ"א שיהא רוחב העמוד ג' למשפחותיכם וכל דיני ס"ת (עיין בתשו' מהר"מ מינץ ובכנסת הגדולה מדין כתיבת המגילה):

ולהוציא כל תיבה. צ"ע דבסי' ל"ב סל"א כ' דדוקא אם כותב ע"פ צריך להוציא מפיו ומגיל' אסור לכתוב ע"פ וגם הטור וסמ"ג לא כתבו שצריך להוציא מפיו אלא גבי תפילין וא"כ קשה על הרב"י שכתבו גם בה' ס"ת דהא בס"ת צריך שיכתו' מתוך הכתב ואם כן א"צ להוציא כל תיבה מפיו ואפי' את"ל דמיירי שאחר מקרא לו בע"פ מכל מקום ה"ל לפרש וצ"ע:

פתוחו' פסול'. תשו' רמ"א סי' י"ב דין ה' מפקפק ע"ז ולכן נ"ל דיש לסמוך עליו בשעת הדחק עס"י ועסי' קמ"ג סס"ג:

ובדיעבד. פי' שאין לו מגילה אחרת או שכבר קראה בה:

צריך להאריך וכו'. נראה דכל זה כשר בדיעבד ועסי' תר"צ ס"ג וע' רמ"מ סי' ס"א כמה דינים בענין חסירות ויתירות ויש נוהגין בענין אחר ע' בס' כ"ה:

בצבור. וכל י' מקרי צבור (טור מ"צ ש"ג):

ברכות ופיוטים. ול"ד לכתוב' בין הכתובים דהתם אין ניכרת שהיא מגילה משא"כ הכא (רשב"א סי' ק"נ) (ובתשב"ץ סי' רכ"ג כתב שלא יהא ברכותי' כתובים בה לכתחלה) וכ"כ הג"מ ומרדכי ולבוש:

בחומש. כי י"א שיוצא בזה בשעת הדחק ודוקא כשעשוי בגליל' כמ"ש סי' קמ"ג ס"ב אלא שיש בו פסול אבל בחומש שלנו לכ"ע לא יצא (ב"ח וכ"מ במרדכי ובהגמ"נ): ש"ץ שאינו בקי בנגינ' בע"פ ואין שם מי שיודע להקרות לש"ץ מותר לכתוב הטעמים במגיל' דלא גרע מניקוד (ב"ח) ומ"מ נ"ל דאם אין הטעמים במגיל' מותר לקרות בלא טעמים כמ"ש ססי' קמ"ב:

יצא. דאין גזל בקול:

במי עפצא וקנקנתום. פי' מי קנקנתום אבל קנקנתום עצמו פסול כמ"ש במשנה וכן בטור דקנקנתום פסול וכ"כ ה"ה לחלק בזה וז"ל ודע שבקנקנתום פסול' ובמימיו כשירה ובפ"א כתב הרמב"ם ואם כתב ס"ת תפילין ומזוזות במי עפצא וקנקנתום כשירה וכתב בכ"מ ואע"ג דבגיטין משמע דמי עפצא לאו היינו דיו כשמערבין בו קומוס שקורין גומא בלע"ז נקרא דיו עכ"ל ותמהני שלא הביא דברי הכ"מ:

גם נהגו שלא לעשות עמוד. נראה הטעם דיש מחלוקת בין הגדולים הראשונים אם לעשות עמוד בראשו או בסופו ע"כ לא נהגו כלל לעשות עמוד. כתב הרשב"א בתשו' בסי' תס"ז הקורא המגילה להוציא הציבור אפי' לא השמיט בו אלא תיבה א' חוזר כו' דמשמע בירושלמי בטעות דיהודים התם הוא דהלשון והענין א' הוא דאינו חוזר הא לאו הכי חוזר אבל בשומעין א"צ לכוין בכל תיבה ותיבה והביא ראיות לדבר:

וי"ו דויזתא. פי' למתוח ראשה הכפוף ותהיה כעין זקופה שנתלו כולם בזקיפה אחת:

שירטוט. ודי בשרטוט שטה ראשונה שהסופרים בקיאים לישר אח"כ. לבוש מ"א: ובתשובות חכם צבי סי' צ"ז חולק וכתב להלכה ולמעשה מגילה צריכה שרטוט בכל השורות ע"ש. וחק תוכות פסול בה. כנה"ג מ"א (עפר"ח):

וי"א שצריך. וכ"פ (רמ"א) [רמ"מ] סי' ס"א:

היקף. וה"ה לכל דבר לכן בעי' שיהיו שיטותיה שווים מ"א ע"ש ועיין בתשובת מהר"ם מינץ ובכה"ג מדין כתיבת המגילה:

כל תיבה. צ"ע דבסי' נ"ב סעיף ל"א כתב דדוקא אם כותב ע"פ צריך להוציא מפיו ומגילה אסור לכתוב ע"פ. מ"א ע"ש:

פסול'. בתשובת רמ"א סי' י"ב דין ה' מפקפק על זה ולכן נראה לי דיש לסמוך עליו בשעת הדחק. מ"א:

להאריך. וכל אלו כשר בדיעבד מ"א ע"ש ועיין בגינת ורדים חא"ח כלל ד' סי' י"ב (ועיין בספר אליהו רבא כל תקוני המגלה בענין חסרות ויתרות הכל על נכון):

דפא. עיין בשכנה"ג בהגה"ת ב"י אות ז' ובאות ט' כ' דמעשה בא לפניו במגלה שהיו כתובים עשרת בני המן בחצי הדף איש בראש שיטה ועשרת בסוף שיטה אלא שאינו בסוף דפא ופוסל אותה ע"ש. ובגינת ורדים חא"ח כלל ד' סי' י"ב כ' דכשרה ע"ש:

בצבור. וכל י' מקרי צבור. טור:

נקודה. ואי ליכא מי שיודע לקרות בטעמים בע"פ מותר לכתוב הטעמים במגילה ולברך עליה באר שבע דף ק"ט. וכתב מ"א ומ"מ נ"ל דאם אין הטעמים במגילה מותר לקרות בלא טעמים כמ"ש ססי' קמ"ב:

ברכות. ולכתחלה לא יכתוב ברכותי' בה הגה"מ ומרדכי ולבוש וכ"כ התשב"ץ. מ"א:

בחומש. ודוקא כשעושין בגלילה כמ"ש סי' תמ"ג אבל בחומש שלנו לכ"ע לא יצא. ב"ח ובהגמ"נ מ"א:

ס"א על הגויל או כו' כס"ת. שם על הספר ובגמרא שם מנלן אתיא כתיבה כתיבה כו' ואזיל לשיטתו שפסק בפ"א מהלכות תפילין דס"ת אינו נכתב כ"א בגויל או בקלף וכ"פ בש"ע י"ד סי' רע"א ס"ג וכמ"ש בירושלמי פ"ק דמגילה וצריך שיהא כותב על הגויל במקום שיער ועל הקלף במקום נחשתן ואם שינה פסול משמע דלא כשר אלא אלו וכן אמרו בפ"ק דמ"ס ובב"ב י"ד א' א"ל בגויל ששה בקלף בכמה כו' ומ"ש בשבת ע"ט ב' דתנא דבי מנשיא כו' ואוקמוה בס"ת ההיא יחידאה היא: ואם כתבה כו'. וכ"פ בס"ת ואין ר"ל בכל א' לחוד דפסול קנקנתום במתניתין ומשמע שאינו דיו וה"ה לס"ת כמ"ש בשבת ק"ג ב' כתבה שלא בדיו כו'. ובירושלמי פ"ק דמגילה הל"מ שיהיו כותבין בדיו וכן מי עפצים משמע בגיטין י"ט א' שאינו דיו אלא בשניהם יחד שאז הוא דיו וקא משמע לן אף שאינו נמחק כמ"ש בעירובין י"ג א' ואפילו הכי מותר ופסק כר"י משום ר' מאיר שאמר לכל מטילין כו' כמ"ש פרק א' מהלכות תפלין וזהו לשונם כיצד מעשה הדיו מקבצין העשן של שמנים כו' ושורהו במי עפצים וכיוצא בו וכותב בו שאם תמחקנו היה נמחק וזהו הדיו שמצוה מן המובחר לכתו' בו סת"מ ואם כת' שלשתן במי עפצים וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשרים אם כן מה מיעטה ההלכה שנאמר למשה מסיני שיהיו כתובים בדיו למעט שאר מיני צבעונים כגון האדום וירוק וכיוצא בהן שאם כת' בסת"מ אפילו אות אחת בשאר מיני צבעונים או בזהב הרי אלו פסולין וכן כת' הרא"ש בהלכות קטנות וז"ש כאן כתבה בשאר כו' וזה לשונו בפירושו לפרק שני דסוטה ראיתי בארץ ישראל מרחיקין כתיבת ס"ת באחד ממיני הדיו נקרא בערבי חיב"ר אלא בדיו ממש והנה טעה בפסק הלכה מן הגמרא שהדבר האחרון הנאמר בגמרא בזה הענין מ"ש בכל מטילין קנקנתום חוץ מפרשת סוטה שבמקדש וכת' המעתיק שם אמר כמעתיק ראיתי לבאר מהו חיבור כפי שפירשו הגאונים החיב"ר הוא הדיו של עפצים ומטילין בתוכו הקנקנתום והוא מין ממיני העפר המשחיר ואינו נמחק וכן כת' ר"ח ז"ל כו' עיין שם: וצריכה שרטוט. על כל שטה ושטה דלא כלבוש ומ"א ושגגה בידם דבתפלין דאין צריכין שרטוט אמרינן כן כמ"ש בתוספות דגיטין ו' ב' בדבור המתחיל אמר ר"י כו' ואם תאמר דאמר כו' ואומר ר"ת כו' ואומר ר"ת כו' וכן באג"ש אבל מזוזה וכל דבר שצריכה שירטוט על כרחך על כל שיטה בעינן ועיין שם וברא"ש: ואין העור כו'. אזיל לשיטתו שפסק דאף מזוזה אינה צריכה עיבוד לשמה ואע"ג דבס"ת קיימא לן דצריך עיבוד לשמה כמו שאמרו בגיטין נ"ד ב' וכן פסק בפרק עשירי מהלכות ספר תורה ובפרק א' מהלכות תפילין סבירא להו דלא אמרו אלא בספר תורה וכן תפילין דאיקרי תורה כמ"ש בשבת כ"ח ב' וק"ח א' אבל שאר דברים כגון ספרים ומזוזה אע"ג דדינם כספר תורה לא ולמד ממ"ש במנחות מ"ב ב' תפילין יש כו' ספרים ומזוזות כו' וכפירוש רש"י שם דבור המתחיל תפלין כו' ודבור המתחיל ונקחין כו' ואין לנו מספרים אלא מגילה ועיין תוספות שם דבור המתחיל תפלין כו' וכן פירש הרמב"ם כו' עיין שם ולמד עוד ממ"ש בסנהדרין מ"ח ב' תנאי היא דתניא כו' ופסק כתנא קמא וכרבא וכפירוש רש"י שם וכמ"ש בפרק שני מהלכות תפילין ואע"ג דאית בהו שי"ן וכמו שאמרו שבת כ"ח ב' אלא לעורן והאמר אביי שי"ן כו' והוא הדין כאן במגילה וכן במזוזה ואע"ג שבמנחות מ"ב ב' אר"י אמר רבי עשאה כו' כתנאי והוא פסק כשמואל כמו שאמרו בפרק ראשון מהלכות ציצית פסק כסוגיא דסוכה ט' א' ובית הלל לית להו דר"י כו' שאני התם כו' וסוגיא דמנחות כבית שמאי: ויש אומרים שצריך. הוא דעת רבינו תם שכת' במנחות שם דבור המתחיל עד כו' אומר רבינו תם דהלכה כרבן שמעון בן גמליאל דסוגיא דהניזקין כוותיה והא דפרק נגמר הדין דפליגי אביי ורבא כו' רבינו תם ור"ח פירשו דרבא כרבן שמעון בן גמליאל דבעי עיבוד לשמה ועל כרחך הזמנה לאו מילתא דאם לא כן אפשר בחיתוך עור ובתיקונים קטנים כו' וכן כת' בסנהדרין שם עיין שם וכן פסק במזוזה ועיין סימן ל"ב ויורה דעה סימן רפ"ח:

ס"ב או על. זהו דיפתרא כמ"ש בגמרא שם: או שכתב. גיטין מ"ה ב': ודינה כספר תורה כו'. מרדכי והגהת מיימוני בשם רבינו תם וכמו שאמרו הר"ן בשם הרמב"ן דמגזירה שוה דכתיבה נלמד דבעיקר הכתיבה דינה כספר תורה ונכתב ואמת ללמד אף תקון הכתיבה כמו שירטוט דינה כספר תורה ונכתב ספר ללמד אף דבר שאינה גופה כגון התפירה דינה כספר תורה והקילו בה לפי שאינה גופה ממש בתפרה בשלשה חוטין כו' ולכן אמרו שהקורא פושט כאגרת שהיא דבר שחוץ מגופה שלכן אמרו הקורא את המגילה עומד כו' מה שאין כן בתורה ובפרק קמא דמגילה בירושלמי מה בין ספרים למגילת אסתר שהספרים נכתבין בכל לשון כו' משמע הא לכל דבר זה וזה שוין. ושם פרק שני סוף הלכה ב' כתוב אחד אומר ספר וכתוב אחד אומר איגרת הא כיצד קל הקילו בתפירתה כו' משמע דדוקא בתפירתה הקילו ולא בשאר דבר: לענין היקף גויל. מנחות כ"ט א' ל"ד א': וחטוטרות חתי"ן. שם כ"ט ב': ותליית ההי"ן. שם: וקופי"ן. שבת ק"ד א': וכל גופות כו'. שם ק"ג ב': ובחסרות ויתירות. מנחות שם ועיין תוספות שם דבור המתחיל אבל יתירות כו' וכמש"ש כ"ט א' ל"ד א' אפי' קוצה של יו"ד וער"ן פ"ב דמגילה: גם צריך. מגילה י"ח ב' לימא מסייע ליה כו' מיתבי אמר רשב"א כו'. ובירושל' פ"ד דמגילה הלכה א' ר"ז בשם רב חננאל אפי' רגיל בתורה כעזרא לא יהא הוגה מפיו וקורא כמ"ש בברוך כו' והתניא מעשה בר"מ שהיה באסיא ולא היה שם מגילה כתובה עברית וכשבה מפיו וקרייה אין למדין משעת הדחק וי"א שתים כת' כת' את הראשונה מפיו וכת' את השניה מתוך הראשונה וגנז את הראשונה וקרא בשניה: ולהוציא כל תיבה כו'. מנחות ל' א' וע"ש תוס' ד"ה ומשה כו' וכ"כ המרדכי בה"ק סי' תתרנ"ז מכאן יש להוכיח דסת"מ הסופר צריך להוציא בפיו כו'. וכ"כ כל הפוסקים וכ"פ בטוש"ע י"ד סי' רע"ד ס"ב ומשמע דאף שכות' מתוך הכתב דהא ס"ח א"א לכותבה שלא מן הכתב ומ"ש בסי' ל"ב סל"א אם אינו כו' תפלין שאני ועמ"א שם והוא דעת הרי"א שדייק מלשון הסמ"ג שכת' ואסור לאדם אחר להקרות לסופר אא"כ חוזר כו' ול"ד דלרבותא נקט אע"ג דכשאחר מקרא אותו ל"ל לטעות כמ"ש בברכת כהנים מ"מ צריך כמו שמצינו במשה אע"ג דהקב"ה אומר מ"מ משה חוזר ואומר וכ"ד כל הפוסקים שלא חילקו וכ' סת"מ אע"ג דס"ת צריך מן הכתב: ועושין. דנקרא איגרת: וצריכה כו'. ב"ב י"ג ב' וע"ש תוס' ד"ה ועושה. נראה לר"י דגרסינן ועושה בראשו כדי היקף ובסופו כדי לגלול עמוד וכן גי' הגאונים שם י"ד א' כל הספרים נגללין לתחלתן ושם ב' ספר עזרה לתחלתו נגלל ובירושלמי פ"ק דמגילה הלכה י"א ועושין עמוד לספר בסופו לתורה מכאן ומכאן לפיכך גוללו הספר לתחלתו והתורה לאמצעיתה וכן במ"ס פ"ב ובידים פ"ג רי"א שבסוף אינו מטמא עד שיעשה לו עמוד וע' ר"ש שם והרא"ש ואף לרשב"א דמקיים גי' הספרים ומחלק בין מדביק כו' מודה דבספרים לחוד עושה עמוד בסופה כו': וי"א צריכה תגין וי"א שא"צ כו'. ער"ן פ"ב וסברא ראשונה ס"ל דהוא דבר שבגופה ודינה כס"ת כנ"ל וס' אחרונה ס"ל דתגין לאו מגוף הכתיבה כמ"ש במנחות שמצאו להקב"ה קישר כתרים כו' ע"ש וכל שאינו מגוף אינו מעכב ולא אמרינן דנקראת ספר מדאצטריך למילף על הכתיבה בקומוס כו' על כו' מג"ש דכתיבה כתיבה ולא יליף מספר וע' ר"ן ורשב"א אבל בספי"ב דשבת מ' דבלא זיונין אינו אותיות כלל וער"ן ובמרדכי פאדווא וע' מ"ש בסי' ל"ה ס"ג: גם נהגו. ע' ב"ח וכ"כ ט"ז ס"ק ב' והוא תמיה גדולה וצע"ג:

ס"ג שחלק ע"ג כתב כו'. ל' הטור וכפירש"י שם וער"ן ומרדכי שם: ואם לא. ירושלמי פ"ג הל' ח' עשרת בני המן ומלכי כנען כו' למצוה או לעכב כו' עבר ר' בא בר זבדא ושאלינן ליה ואמר בשם רב לעיכוב:

ס"ד צריך להאריך. לשון הטור ומשמע מדבריהם כלשון ראשון בכתיבתה מדכת' בסי' הזה בדיני כתיבה: בכתיבתה וי"א. רא"ש ור"ן: וצריך כו'. ירושל' שם אר"י בר בון צריך שיהא איש בריש דפא ואת בסופה שניץ ונחית כהדין קונטרא ר"ל כמין ב' שנצין של כיס ושוה מב' צדדין כמו משקולת הבנאים וע' במ"ס שם. ומ"ש בריש דפא ר"ל בריש שיטה ובסוף שיטה ודלא כי"מ בריש דפא בריש העמוד דאל"כ מה בא ריב"ב להוסיף אדר"י בשם רב דאמר שם עשרת בני המן כו' ושירת מ"כ כו' אריח ע"ג כו'. ומזה נמשך מה שכותבים עשרת בני המן בעמוד בפ"ע ובאותיות רבתות. ושיבוש הוא דהא לא נמסר לנו לכתו' עשרת בני המן באותיות דא"ב רבתא. אלא העיקר דמש"ש בריש דפא היינו בריש השיטה כנ"ל. וריב"ב הא גופא קמ"ל דאי מדר"י בשם רב ה"א כיון דנחלקה עשרת בנ"ה מכל השירות והושווה לשירות מ"כ לענין שנכתבו שתיהן לבד אריח ע"ג אריח כו' כנ"ל וכמ"ש בגמ' א"כ לגמרי נשווינהו לא לכתוב בתוך עשרת בנ"ה התיבה שלפניה כמו בשירת מלכי כנען שמתחלת מלך כו' וז"ש ריב"ב צריך כו' איש בריש כו' וכנ"ל בריש שיטה ובסוף שיטה כעין כיס וב' שנצין כנ"ל וכשאר אותיות המגילה:

ס"ו ומפני שיש בה. דרש"י ותוס' פי' א' באמצעיתה וב' בחלקי' הרביעית וראיה ממ"ש במכות ט' ושלשת שיהו משולשין כו'. ורי"ף פי' שנים בקצוות וראיה ממ"ש בעירובין נ"ז שלשה כפרים המשולשין כו' וכן בבכורות ל"ח גבי מומין וע' פ' הערל פ' ע"ש וכן פי' הרמב"ם אלא שפי' ג' חוטין בכל תפירה כמו עגלה משולשת ועז משולשת כו' וע"ש בתרגום וע' ברא"ש שם ובתוס' וע' בתוס' דבכורות ל"ט א' ד"ה שיהו כו': ואם אין כו'. כמ"ש בב"ב קס"ב ב' מסייע כו' ולא תתמה כו'. מרדכי והג"מ פ"ב ס"ק ס' והטעם דצריך שיהא כולה חפורה מראש עד סוף שיהא ספר אחד לבד שיור התפר כמ"ש בטוש"ע י"ד סי' ער"ה ס"א וכמ"ש בגיטין ס' א' ספר שחסר אפי' כו' ופי' הרא"ש שאין תפורה עמו וכמ"ש שם ס"ד ובירושלמי פ"ג דמגילה תיפורה הל"מ וכ"כ הרמב"ם פ"ב המגילה צריכה שתהא תפורה כולה עד שיהיו כל עורותיה מגילה אחת: אבל אם. שכשירה משמע דיעבד: והתפירה כו'. מ"ס פ"ב הלכה י"א:

ס"ז בראש היריעה ובסופה. ירושלמי פ"ק דמגילה צריך שיהא משייר מלמעלן ומלמטן וכן פירש"י והרי"ף והרא"ש: ובמשהו סגי. טור:

ס"ח לא יצא. שם וכ"כ הרי"ף ורמב"ם ורא"ש וטור דלא כר"ן: אבל היחיד כו'. רמב"ם אבל הרי"ף ורא"ש וטור כתבו דיצא: ודוקא. רש"י שם ד"ה הכתובה כמ"ש רשב"א סי' ש"ע דנקראת ספר ואינה נקראת איגרת אלא לענין תפירה כנ"ל:

ס"ט מגילה שהיא כו' וכן כו'. אע"ג דס"ת נפסלת בניקוד כמ"ש במ"ס פ"ג הלכה ז' ספר שפסקו ושנוקד כו' אל יקרא בו וכן אם כ' ברכות כמ"ש במגילה ל"ב א' כדי שלא יאמרו ברכות כו' מ"מ כאן אינה נפסלת דלא גרע מחסירות ויתירות אבל לכתחילה אסור כמ"ש מרדכי והג"מ:

ס"י אם אין כו'. טור כמו לולב היבש שיוצא בשעת הדחק כמ"ש בפ"ג דסוכה אין שעת הדחק ראיה. ובירוש' פ"ב הלכה ג' בין כמ"ד כולה בין כו' ובלבד מספר שלם אם היתה כתובה חומשין אין קוראין בה ברבים א"ר תנחומא מפני ההדיוטות וז"ש הטור חומשין וכמ"ש בגיטין לענין ס"ת: בלא ברכה. שם כמו לולב כמ"ש בסי' תרמ"ט ס"ו:

ס"יא אם. כמו בשופר שאמרו בירושלמי פ"ג דסוכה מה בין שופר כו' הכא בקולו הוא יוצא ויש קול אסור בהנייה ע"ש:

לשון הרמב"ם בפ"ב ממשנה מגילה י"ז

במשנה תנן בקנקנתו' פסולה וה"ה כת' שם ודע שבקנקנתו' פסולה ובמימיו כשרה כו' וע' בתוס' שם י"ח

שם במשנה

מימרא דרבי תנחום ואמרי לה רב אשי שם ט"ז

טור בשם רמב"ם

שם בשם ר"ח:

משנה שם י"ז כדמפרש שם י"ט

טור בשם רמב"ם

שם בשם ר"ת

מברייתא דב"ב י"ג וכפי' התו' וכ"כ בספר התרומה ורא"ש בפי' המשנה פ"ג דמסכת ידים ואפי' לפי מ"ש שם לקיים גי' הספרים

טור בשם ר"ת

שם בשם בעל הלכות גדולות

מימרא דר' שילא שם ט"ז

טור בשם הירוש'

מימרא דר' יוחנן שם

טור בשם הירושלמי

מימרא דרב שם י"ט

שם

פירוש רש"י ותו' ופי' הרי"ף ופירוש רמב"ם

מימרא דר' יוחנן י"ט ושם בתו'

מימרא דרבי יוחנן שם

כפיר' רש"י וכ"פ הרי"ף והרא"ש ורמב"ם

אוקימתא דרבא שם

פי' דמפרסים ניסא טפי דכי קיימי בין הכתובים נראה כקורא במקרא רש"י

טור

שם

רשב"א בתשו'

אבל לכתחלה אין לכותבה כך דלדעת המרדכי בפ"ד דמגילה היא פסולה

ב"י לדעתו

טור בשם בעל התרומות וכ"כ רשב"א בתשובה מדין השופר הגזול ונתבאר בסימן תקפ"ו: