דיני קריאת המגילה - שולחן ערוך אורח חיים סימן תר״צ

בין יושב. ערסי' ח' דמשמע דהברכ' תהי' בעמיד' ועססי' קמ"ו מ"ש:

ואסור לחזן. היינו במקום שהמנהג שאין החזן קורא לעולם המגילה אבל במדינתינו החזן קורא לעולם המגילה א"צ שיאמרו לו דמעיקרא מינוהו על כך כמ"ש סי' קל"ט ס"ג וכ"מ במרדכי ע"ש:

לקרות' ביחד. דאיידי דחביבא להו יהבי דעתייהו לשמוע:

אם השמיט הסופר. ואם השמיט הקורא תיבות שאין מפסידין הקריא' יצא (ש"ג) עיין סי' קמ"ב ולקמן סי"ד דלא משמע כן:

אפי' מיעוט'. ע' בכ"ה שהרבה להשיב ע"ז ולענ"ד אינו כלום דהרשב"א הוכיח דאי איתא דבדיעבד כשר מנ"ל להקשות דלמא אפי' השמיט רובה כשר וא"כ לא ה"ל לאתויי דרב חמא:

לא יקרא כו'. דשמא יתן השומע לבו לזה הקורא ולא לש"ץ (ב"י א"ח) משמע דהוא עצמו יכול לשמוע להש"ץ אף על פי שקורא:

ואפי' סח. פי' הקורא אבל השומע ששח ולא שמע לא יצא (ב"י סי' תרצ"ב):

ע"פ. צ"ע דהא כבר כתבו בס"ג ואפשר דבא לומר דאפי' השומע (דפוס ישן משומע) ממנו לא יצא כמ"ש בסמוך:

באיזה כתב. פי' ובלבד שיכול לקרות אותו כתב:

אינו יוצא בלעז. דס"ל דהא דאיתא בגמרא אבל קורין ללועזות בלעז היינו מי שאינו יודע לה"ק (ר"ן דלא כע"ש):

מי שמבינים יצאו. בדיעבד עסי"א:

יש למחות. משום דלא ידעי הלעז של האחשתרנים וא"ת יקרא האחשתרנים ככתבו בלה"ק י"ל דאסור לכתחלה לקרות בב' לשונות:

בלשון לעז. ואפי' הקוראים בשני הימים אסור לקרותה בלעז (ראב"ח ח"ב ע"ט):

מתנמנם. כגון דקרי ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא:

צריך שיכוין. כתב הרשב"א סי' תס"ז שאלת אם צריך השומע לכוין בכל תיבה ותיבה בשמיעתו ששמעתי שחכם א' היה תופס מגילה א' בידו ותמיהני מי לא יצא מפי הקורא ועוד דנשים וע"ה יוצאין באשורית תשובה האמת כמ"ש מאותן ראיות מן הלועזות וע"ה ועוד אמרו העובר אחורי ב"ה ושמע קול מגיל' אם עמד חזקה כוון כו' אבל במה שנסתפק לך אם השמיט בה הקורא תיבה א' אם חוזר באמת אפילו תיבה א' חוזר עכ"ל, מבואר דה"ה אם השומע לא שמע תיבה א' לא יצא דאטו מי יפה כח השומע מכח הקור' וכ"כ הטור סי' נ"ט וב"י סי' תרצ"ב אלא אם שמע ולא כוון בכל תיבה יצא הארכתי בזה לפי שבב"ח סי' תרצ"א לא משמע כן:

טעות אחר. כגון מיושב ישב ומנופל נפל (ב"י א"ח):

הכל בנשימה א'. לא יפסיק רק כדי נשימה אפי' בין פסוק לפסוק שצריך לקרות' כאגרת (מט"מ) (ד"מ טור) כשיאמר בלילה ההוא נדדה יגביה קולו כי שם עיקר הנס (מהרי"ל ד"מ), כשיאמר האגרת הזאת ינענע המגילה (מט"מ):

ופושטה כאגרת. אפי' מה שעתיד לקרות (מהרי"ל סי' נ"ו), כשקרא החזן והיה ביד מהרי"ל מגילה כשרה לעיין בה היה מניח' כרוכ' (ב"ח):

וכורכ' כולה. ומניחה על מקומה ואח"כ מברך (מ"מ מט"מ מהרי"ל) ול"ד למ"ש סי' רפ"ד ס"ו דאין לסלק ההפטרה עד שיברך דשאני הכא דהברכה לא קאי על המגיל': כתוב במהרי"ל הבנתי אחר מהרי"ל שלא הי' חושש להכות המן [ד"מ] ועכ"פ כשמכין המן צריך החזן לשתוק כדי שישמעו כולם קריאתו, וכל יחיד יקרא פסוק או ב' מתוך החומש בעוד שמכין המן כי אז אף שלא ישמע מהחזן יצא כמ"ש ס"ג:

ומברך. ואם רצה מברך ואח"כ כורך (כ"ה סה"י):

שנהגו התינוקות וכו'. ולבוש כ' בשעה שאומרים המן יאמר שם רשעים ירקב ועיין ברב' במגילה גבי נבוכדנצר:

ואין לבטל כו'. וכ' רמ"א בתשו' סי' כ"א בשם מהרי"ק שורש קמ"ד דאם נמצא המנהג באיזה פוסק אין לבטלו אפי' בשעת הדחק אין לשנות מנהג כדאמרי' בבני בישן ואפי' יש במנהג צד איסור אין לבטלו כמ"ש מהרי"ק ש"ט ואפי' במנהג מקום א' אמרי' שמבטל הלכה מיהו אם נשתנ' הענין מאשר הי' בזמן הראשונים רשאים לשנות המנהג לפי הזמן עכ"ל ומהרא"ש בביאורי סמ"ג כ' הא דאמרינן מנהג עוקר הלכה היינו אפי' רוב דיעות ס"ל אסור והתלמוד מסייע להו והמנהג הבנוי על פי הפסיקתא או ספרי' חיצונים אמרי' מנהג עוקר הלכה דודאי כך קבלו אבותינו איש מפי איש עכ"ל (עיין מהרי"ק ש"ט ושנ"ד ובס' ב"ש) ודוקא מנהג שנתיסד ע"פ ותיקין כמ"ש המרדכי אבל מנהג שאין לו ראיה מן התורה אינו אלא כטועה בשיקול הדעת (מ"ס פי"ד), ודבר שנגזר במנין אפי' ידוע מאיזה טעם ובטל הטעם צריך מנין אחר להתירו (גמ' פ"ק דביצה) ואין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין וכל דבר שהוא משום חששא ועברה החששא א"צ מנין אחר כמ"ש בי"ד סי' קי"ו ובתוס' ביצה ע"ש וביבמות דף ע"ט כתבו דבדבר שבממון יכולים לבטל דברי ב"ד חבירו משום דהפקר ב"ד הפקר ולכאורה לא משמע הכי בגיטין דף ל"ו גבי פרוזבל ע"ש ומיהו י"ל דהתם הוי מילתא דאיסורא שעי"כ נמנעין מלהלוות וע"ש בתוס' דדבר שלא פשט איסורו ברוב ישראל יכולין לבטל ע"ש ועמ"ש ססי' ט"ו ע' בס' נחלת שבעה דינים הרבה מענין המנהגים ובס' ב"ש:

צריך לחזור כו'. אף על גב שיש לו ק' אנשים מצוה לקרות' בצבור משום ברוב עם וכו' (ר"ן ב"ח) עסי' תרפ"ז ס"ב:

ויש להסתפק. באמת בהג"א מסתפק בקטנים ונשים ופלוגתא היא בטור סי' תרפ"ט:

לכתחלה ביחיד. דמשום ברוב עם לא מטרחי' ליה למכנף עשרה והא דמבטלים כל המצות מפני מ"מ בצבור היינו למצוה מן המובחר:

בין יושב. בטור ז"ל הקורא המגילה עומד או יושב יצא משמע בדיעבד אבל לכתחל' לא יקרא יושב ובירושלמי אמר אפי' לכתחל' והרמב"ם כ' אבל לא יקרא לכתחלה יושב בציבור מפני כבוד הציבור ובגמ' שלפנינו לא כתוב יצא אלא הקורא את המגילה עומד או יושב פרש"י דה"ק הקורא את המגיל' רשות בידו או לעמוד או לישב ממילא ס"ל לרש"י לכתחל' שרי יושב ועל גירס' הטור ופירושו ק' למ"ל לתנא למתני עומד כלל לא ליתני רק הקורא יושב יצא ממילא דענא דעומד הוא לכתחל' וכן יש להקשות בסיפא דמתני' דאם קראה א' קראו שנים יצאו למה קתני קראה א' ותו קשה בסיפא דאמרינן יצאו דמשמע דוקא דיעבד ובברייתא אמרינן בהלל ומגיל' קורין אפי' עשרה ש"מ אפי' לכתחל' וכמ"ש אח"כ הטור וש"ע כאן ונ"ל דהוקשה להרמב"ם וטור קושיא שלנו במתניתין למה לי עומד אלא ודאי שבא ללמדנו דיושב דומיא דעומד דהיינו אפי' לכתחלה וא"כ אמאי אמר הקורא לשון דיעבד וכן קשה בסיפא דאמאי אמר יצא דהיינו דיעבד ובברייתא מתיר אפי' לכתחל' ומדברי הרמב"ם למדנו תירוץ על הרישא כי הוא מחלק בין יחיד לציבור ובזה מתורץ דהתנא אמר ג"כ ל' לכתחלה ול' דיעבד להורות שיש חילוק בזה כמ"ש וא"כ גם הסיפא ניחא דאה"נ לכתחלה שרי ונקט לשון יצא איידי דרישא שיש שם דוקא דיעבד דהיינו בצבור וא"כ הכל ניחא בס"ד:

אפי' שנים כו'. ולא אמרי' תרי קלא לא משתמעי דכיון דחביב עלייהו יהבי דעתייהו ומשתמעי אפילו בתרי קלא דעכ"פ אפשר הוא:

שלא השמיט ענין שלם. זהו מדברי הרשב"א בב"י דהוקשה לו במאי דמכשרינן בהשמיט חציה והא פרכינן אמאי דאמרי' הי' דורש' אם כיון לבו יצא והא"ר חלבו הלכה כדברי האומר כולה כו' ואם איתא דלכתחלה קאמר מאי קושיא ומכח זה חילק דהא דפסלינן באין כתובה כולה היינו בחסר ענין שלם אבל אם חסר באמצע הענין כשר ותמוה לי מאוד דאין כאן קושיא כלל דמתני' שא' הי' דורשה וכוון לבו יצא דהיינו שקורא פסוק א' שכתב משמע שמתחלה ועד סוף עשה כן וע"ז קשה ודאי הא בהתחלה שכתב פסוק א' וקראו הרי חסר נפניו כל המגילה חוץ מפסוק זה שכתב וזה ודאי פסול אבל אם אין חסרון רק במקצת ודאי כשירה וכוונת הרשב"א נעלמה ממני בזה:

אלא שומע ושותק. מטעם דאחרים ישמעו מזה שקורא במגילה פסולה ולא ישמעו מן הש"ץ:

וקרא הג' כו'. בטור כתב אח"ז הלכך אם דלג פסוק א' לא יקרא לפניו ויחזור ויקרא הפסוק הנדלג אלא יחזור מפסוק שדילג כו' וק' מאי הלכך דאמר הא זהו דין עצמו שזכר קודם לזה וי"ל דאי רישא לחוד הייתי מפרש הטעם הפסול כיון שהחליף הפסוקים ומכח זה משתנ' הענין הכתוב באותן פסוקי' וממילא אם קרא אחר הדילוג כל המגילה או ענין אחד ההוא וקרא אח"כ הפסוק הנדלג אין חשש זה קמ"ל דאפ"ה פסול דה"ל למפרע:

אף ע"פ שאינו יודע כו'. בגמרא אמרינן דהא אחשתרנים גם אנחנו לא ידעינן מה הוא אלא לא בעינן אלא מצות קריא' ופרסומי ניסא ומ"ה יוצאין הנשים ועמי הארץ:

יש למחות כו'. שאין להניח הדרך שדרכו בו אבותינו הקדושים ולילך בדרך צר ודוחק בהכשר:

קראה מתנמנם. בפ"ק דתענית די"א ה"ד מתנמנם נים ולא נים תיר ולא תיר וכתבו התוס' א"ר נים ולא נים בתחלת השינה תיר ולא תיר בסוף השינה (בתוס' שלפנינו לא כ"כ אבל ט"ס הוא וצריך להגי' כמ"ש) אך לא נראה כן בערבי פסחים דאמ' נתנמנמו יאכלו נרדמו לא יאכלו וא"ר אשי ה"ד נתנמנמו נים ולא נים כו' והתם מיירי בתחלת השינה בין נים כו' לכן נראה כפירוש רש"י דתרווייהו בתחלת השינה וצריכי תרווייהו ודבר זה תמוה וקשה מאוד דאמאי קשה להו טפי מפרק ע"פ מהך דהכא דגם הכא ודאי מיירי בתחלה השינ' דאי בסוף שינה פשיטא שאסו' לאכול כיון שישן כבר ונ"ל להגיה וכצ"ל דמגילה אומר נים כו' דהיינו לענין קריא' המגילה אפשר למצא תרי גווני דיצא בשניהם ואח"כ צ"ל בדברי התוס' אך לא נראה כן כאן וכן בע"פ פי' דבתרתי מקומו' אלו א"א לומר כן לחלק נמצא לפי מסקנת התוס' אין חילוק בשום מקום בין תחילת שינה לסוף שינה לדינא ולא כמו"ח ז"ל שמחלק בין תחלת שינה לסוף שינה להלכה שוב מצאתי בר"ן פ"ק דמגילה שכ' כמו שכתבתי והגהתי בדברי התוספות ושמחתי כי הנחני השם בדרך אמת:

מתחלת חמש מאות איש. במהרי"ל כתב בשם הרוקח שטעמ' דחמש מאות איש משום דעשרת בני המן היו שרי חמשים על אותן ה' מאות איש עכ"ל:

קורא ופושט' כאיגרת. משמע שאינו פושט רק מה שקורא אבל בטור כתב להיפך פושטו וקורא כאיגר' משמע דפושט' תחילה קודם הקריאה וכן המנהג:

יושב. אבל הברכה תהיה מעומד. מ"א:

שאומרים. היינו במקום שהמנהג שאין החזן קורא לעולם המגילה אבל במדינתינו החזן קורא לעולם המגילה א"צ שיאמרו לו דמעיקרא מינוהו על כך. מ"א:

לא יקרא וכו'. דשמא יתן השומע לבו לזה הקורא ולא לש"ץ ב"י א"ח משמע דהוא עצמו יכול לשמוע לש"ץ אע"פ שקורא. מ"א:

סח. פירוש הקורא אבל השומע שסח ולא שמע לא יצא. ב"י סי' תרצ"ב:

על פה. קשה דהא כבר כתבו בס"ג אפשר דבא לומר דאפילו השומע ממנו לא יצא כמ"ש בסמוך. מ"א:

באיזה כתב. פי' ובלבד שיכול לקרות אותו כתב:

יצאו. בדיעבד עסי"א:

למחות. משום דלא ידעי הלעז של האחשתרנים וא"ת יקרא האחשתרנים ככתבו בלה"ק י"ל דאסור לכתחלה לקרות בשני לשונות. מ"א:

לעז. ואפי' הקוראים בשני הימים אסור לקרותה בלעז ראב"ח חלק ב' סי' ע"ט:

מתנמנם. כגון דקרי ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא:

השומע. מבואר בתשובת הרשב"א דאם השומע לא שמע תיבה אחת לא יצא אבל אם שמע ולא כוון בכל תיבה יצא עמ"א:

ופושט. ודוקא ש"צ והשומעין במגילה א"צ לפשוט. ב"ח ומהרי"ל עמ"א:

וכורכה. ומניחה על מקומה ואח"כ מברך מ"צ מט"מ מהרי"ל. ואם רוצה מברך ואח"כ כורכה כנה"ג סה"י. כ' מהרי"ל כשאומר בלילה ההוא נדדה יגביה קולו כי שם עיקר הנס כשיאמר האגרת הזאת ינענע המגילה. מט"מ:

שמכים. מהרי"ל לא היה חושש להכות המן. ובלבוש כתב בשעה שאומרים המן יאמר שם רשעים ירקב. ועכ"פ כשמכין המן צריך החזן לשתוק כדי שישמעו כולם קריאתו וכל יחיד יקרא פסוק או ב' מתוך החומש בעוד שמכים המן כי אז אף שלא ישמע מהחזן יצא כמ"ש סעיף (ד') [ג']:

מנהג. וכתב רמ"א בתשובה סי' (כ"א) [י"ט] בשם מהרי"ק שורש קמ"ד דאם נמצא המנהג באיזה פוסק אין לבטל ואפי' בשעת הדחק אין לשנות מנהג ואפי' יש במנהג צד איסור אין לבטלו כמ"ש מהרי"ק ש"ט. ואפי' במנהג מקום א' אמרי' שמבטל הלכה. מיהו אם נשתנה הענין מאשר היה בזמן הראשונים רשאים לשנות המנהג לפי הזמן עכ"ל ומהרא"ש בביאורי סמ"ג כתב הא דאמרינן מנהג עוקר הלכה היינו אפי' רוב דיעות ס"ל אסור והתלמוד מסייע להו והמנהג בנוי על פי הפסיקת' או ספרי חיצונים אמרינן מנהג עוקר הלכה דודאי כך קבלו אבותינו איש מפי איש עכ"ל. עיין מהרי"ק ש"ט ושנ"ד ובספר ב"ש. ודוקא מנהג שנתייסד ע"פ ותיקין אבל מנהג שאין לו ראיה מן התורה אינו אלא כטועה בשיקול הדעת מ"ס פי"ד ודבר שנגזר במנין אפי' ידוע מאיזה טעם ובטל הטעם צריך מנין אחר להתירו גמרא פרק קמא דביצה ואין ב"ד יכול לבטל דבר ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין. ובכל דבר שהוא רק משום חששא ועברה החששא א"צ מנין אחר כמ"ש בי"ד סי' קי"ו ובתוספות ביצה ע"ש וביבמות דף ע"ח כתבו דבדבר שבממון יכולים לבטל דברי ב"ד חבירו משום דהפקר ב"ד הפקר. וע"ש בתוספות דדבר שלא פשט איסורו ברוב ישראל יכולין לבטל ע"ש ועיין מ"א ועיין מ"ש המ"א ססי' ט' ועיין בספר נחלת שבעה דינים הרבה מענין המנהגים ועיין בספר ב"ש:

עשרה. אע"פ שיש לו מאה אנשים מצוה לקרותה בצבור משום ברוב עם הדרת מלך ר"ן ב"ח. ועיין הלק"ט חלק א' סי' רפ"ז דאפילו ביתו סמוך לבה"כ וחלונותיו פתוחות לב"ה אפ"ה ילך לבה"כ משום פרסומי ניסא ע"ש:

ס"א בין כו'. ירושלמי שם מה לשעבר הא בתחל' לא והתניא מעשה בר"מ שקרא מיושב בבה"כ של טבעין כו' כיני מתני' מותר לקרותה עומד מותר לקרותה יושב. וכן כולה מתני' ע"כ לכתחלה קראה א' קראה שנים יצא ובגמ' אפי' עשרה קורין וע' ר"ן: אבל לא. ירושלמי שם זה שהוא עומד לקרות בתורה מפני מה הוא עומד מפני כבודה או מפני כבוד הרבים אין תימר מפני כבודה אפילו בינו לבינה כו': ואסור. תוספתא הביאו הרי"ף ורא"ש פ"ג סי"א וה"ה למגילה מטעם שאמדו שם שאין אדם כו':

ס"ב אפילו. מתניתין: ואפילו. ברייתא שם: והשומעים. שם כיון דחביבה כו':

ס"ג אבל אם. ממ"ש ואפי' למ"ד מאיש יהודי כו' ומשמע דאפילו לעכב מדפרכינן מינה שם אלא דכת' פסוקא כו' ותי' הרשב"א דדוקא באמצעיתה דנראה כספר שיש בו טעות אבל כשחסר תחלה או סוף הוי כספר חסר: ואפילו באמצעה. ג"כ מכח קושיא הנ"ל: אבל ביותר כו'. מדאמרינן במקצתה:

ס"ד מי שתופס. עט"ז: וכן. מטעם הנ"ל: ולכן אותן כו. כנ"ל דקראה מקצת ע"פ דוקא דיעבד דלא כהג"מ:

ס"ה ואפי' סח. ברכות י"ד א' פוסק כו' אלמא אין מפסיד הקריאה דאין מפסיד אלא הברכה לא המצוה כמ"ש וכן בתפלה: מיהו. כמ"ש בסי"ג ולא יפסיק כו' שאסור כו' כ"ש בכה"ג: קרא פסוק. גמרא שם וע' רי"ף ורא"ש שם בשם ירושל': אלא כיצד. גמרא שם ת"ר השמיט כו':

ס"ט היתה כו'. הרמב"ם פסק דלעז יוני לכל כשר כרב ושמואל והרי"ף השמיט מש"ש לעז יוני לכל כשר. וע' ברא"ש שם שכת' הטעם שהשמיט משום דאינהו ס"ל כרשב"ג ולא קי"ל כן אלא כרבנן. ודבריו תמוהין ואינן מובנים לכאורה דהא ר' יוחנן פסק בפ"ק שם ט' ב' כרשב"ג אלא דיש לומר דלא קי"ל כרב ושמואל דפסקו אף במגילה כותיה וכן סתמא דסוגיא שם א' דלא כרב ושמואל דקאמר שם אי רשב"ג הא איכא כו' אלא ל"ק כאן במגילה כו' ורשב"ג לאחמורי אתא וכן ס"ל לר"פ ורנב"י שם והא דפסק ר' יוחנן הלכה כרשב"ג משום דס"ל לר"י דלא פליג רשב"ג אלא בשאר ספרים ולא במגילה וע' במלחמות והר"ן דחה דבריו וכת' דלהכי השמיטום משום דיוני כבר נשכח ואבד זכרו וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מה' ס"ת וכן פ' רמב"ם כאן כרב ושמואל וכ"פ הרז"ה וכ' המ"מ שכ"פ הרבה פוסקים. ומ"מ דברי הרמב"ן נכונים דודאי סוגיא דשם ט' א' דלא כרב ושמואל וכנ"ל וכן בירושלמי שם מה בין ספרים למגלת אסתר אלא שהספרים נכתבים בכל לשון ומגילת אסתר אינה נכתבת אלא אשורית אבל הרמב"ם ס"ל כרב אשי שם וכמ"ש תוספת שם ד"ה כאן כו' וקיי"ל כרב אשי: אבל אם. גמ' שם: וכיון שלא. ירושלמי וכמ"ש למטה: אבל אין. שגגה היא דמתני' שם עד שתהא כתובה אשורית ועלה אמרו בגמרא שם דכתי' ככתבם וכן שם ט' א' ל"ק הא בגופן כו' במאי אוקימתא בגופן כו' עד שיכתבנו כו' ובתוספתא שם עד שתהא כתובה אשורית בלשון עברי כו':

ס"י מי שיודע. שהקשו והא אמרינן בפ"ק ט' א' דבמגילה אינו יוצא רק בלה"ק ופי' ללועזות שאינן מכירין בלה"ק כמו בפ"ק דמכות הנהו לעוזי כו' ומפני שאינן יודעין התירו להם בקושי כדי שידעו ידיעה ממש וגם כן יוכלו לקרות בעצמן. וכ"ה בירושלמי רפ"ב דמגילה סוף הלכה א' ר' אבהו בשם ר"א יודע אשורית ויודע לעז יוצא באשורית ור"ל רק באשורית דבאשורית לצאת בה אף אם אינו יודע כלל יוצא בה. בלעז יוצא בה בלעז. יודע אשורית ויודע לעז מהו שיוציא אחרים בלעז. ר"ל שהאחרים אין מכירין רק לעז ייבק כהדא כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן כ"ה הנוסחא המדוייקת וע' ר"ן ומ"מ שכן פסקו הרמב"ן והרשב"א וכ"ה בסוטה בריש פ' ואלו נאמרין ר' לוי בר חיתא אזיל לקסרן שמע מלין קריין שמע אלוניסתון ר"ל באיזה לעז (ובערוך כ' שהוא לשון יוני) בעא מעכבתון שמע ר' יוסי ואיקפד אמר כך אני אומר מי שאינו יודע לקרות (אשורית) לא יקראנה כל עיקר השיב ר' ברכיה הרי מגילת אסתר היה יודע לקרות אשורית ולעז אינו יוצא אלא אשורית ר"ל מה אתה משיב ממי שאינו יודע ליודע ושפיר עכבם כו' ע"ש. וכן עיקר כי פשטא דירושל' משום שיודע ג"כ בלשון אשורית וכן פשטא דמתני' דקרי להו לועזות וכן מדקאמר והלועז כו' ופריך בגמ' והא לא ידע מאי קא' ואף לאותן שדחו הירושלמי ופירשו דירושלמי מיירי שכתובה בלשון אשורית דלא כגמרא דידן וכמ"ש למטה מ"מ מדידהו נשמע לדידן היכא שכתובה בלשון לעז והגמ' שלנו דקאמר וקראן כו' כמתורגמן המתרגם יצא ור"ל בלשון תרגום וכמ"ש למטה. ודאי הפי' כן אבל מ"מ אין ראיה מזה דדוקא מקצתה יצא כמו שיוצא במה שקורא בע"פ ואף דבירושלמי לא משמע הכי דפריך שם היאך יוצא בתרגום ומשני שמואל כדעתיה כו' ר' אבוה כו' משמע דלר' אבוה לא יצא בזה. י"ל דגמרא דידן פליג בזה דהא לא פריך כלום מתרגום. אלא שי"ל דגמרא דידן ס"ל כשמואל דזו הברייתא השמיט הסופר כו' דשמואל היא כמש"ש בירושל' ולפ"ז קי"ל כשמואל וזהו סברא שני' דיצא: אבל לפרש הירושלמי כמו שפי' ולחלק דאם כתובה בלעז אף ר' אבוה מודה לא נהירי כנ"ל דהא ודאי דהירושלמי פליג אגמ' דידן ומכשיר ללועזות אפי' כתובה אשורית אבל מ"מ ה"ה לדידן אם כתובה בלעז כנ"ל: וי"א שיוצא. שמפ' הירושלמי דמיירי בכתובה אשורית וקורא בלעז וכנ"ל דס"ל לירושלמי דאפ"ה יוצא ודוקא בשאינו מכיר רק בלעז כמ"ש הר"ן בתשוב' שלמעלה תני בירושלמי שם תני שמואל טעה והשמיט פסוק אחד ותירגמו המתרגם יצא אנן אמרינן בכל לשון לא יצא ואת אמרת הכין שמואל כדעתיה דאמר היתה כתובה כהלכתה הלועז יוצא בה בלעז ר' אבהו בשם ר"א יודע כו' כנ"ל וסובר הירושלמי דמתני' ה"ק על פה לא יצא בכל לשון כו' ג"כ שכתוב' אשורית וקראה תרגום בכל לשון דהוא נמי ע"פ ותי' שמואל כדעתיה דס"ל כתובה כהלכתה ר"ל בלה"ק וקראה בלעז יצא כיון שתרגם מתוך הכתב דלא כגמרא שלנו ומתניתין לאו משום ע"פ רק משום שאין מכיר בלעז ואמר כתובה כהלכתה לרבותא אבל הא דתני שמואל הוא אף לגמרא דידן כמ"ש למטה. ור' אבוה פליג עליו וסובר דבכה"ג שכתובה אשורית וקרא בלעז אינו יוצא בה אלא דוקא שאינו מכיר בלה"ק וע"ז קאמר יודע כו' מהו שיוציא כו' כהדא כל כו'. נמצא לפי הגמרא שלנו דס"ל שאף למי שאינו מכיר בלה"ק אפ"ה כה"ג אינו יוצא דהוי ע"פ אינו מוציא אחרים ג"כ וז"ש הרמב"ם וש"ע בס"ט אבל אם היתה כו' וכיון שלא יצא כו' והירושלמי דסוטה הוא למ"ד ק"ש אינה נאמרת רק בלה"ק ומדמי למגילה בכה"ג שלמעלה אמר שם רבי אומר אומר אני ק"ש אינו נאמר' אלא בלה"ק מ"ט והיו הדברים האלה ר' לוי כו' כנ"ל. וכ"מ שם בירושלמי דס"ל דמש"ש ע"פ לא יצא בכל לשון כו' היינו שכתובה אשורית וקראה תרגום כו' דהוא נמי ע"פ כנ"ל דאמר שם למעלה והוא שתהא כתובה בלעז ר"ל מ"ש אבל קורין אותה ללעוזות בלעז. מה אנן קיימין אם כשהיתה כתובה אשורית ותירגמה בלעז הדא דתנינן בכל לשון. ור"ל הא אמר ברישא דלא יצא בכהאי גוונא אם כשהיתה כתובה לעז ותירגמה אשורית. ר"ל אפי' תירגמה אשורית הדא הוא דתנינן מה בין ספרים למגילת אסתר אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ומגילה אינה נכתבת אלא אשורית. תיפתר שהיתה כתיבה גיגנטון ר"ל יוני וכמ"ש בגמרא דיוני כשר תני שמואל כו'. ונראה דקושיא על שמואל נמי לאו משום ע"פ דגם בתחלה הוא סובר דלאו ע"פ הוא כמ"ש אם כו' אם כו' אלא משום דאין יוצא בלעז רק גיגנטון וכמ"ש כשהיתה כתובה בלה"ק וקראה בלעז זהו בכל לשון ואינו כשר אלא יוני וקרא בלשון הקודש כנ"ל ופי' הר"ן תמוה דאם קושייתו היה מפני בע"פ ה"ל להקשות מרישא קראה ע"פ ועוד דמאי משני מ"מ ע"פ הוא אלא ודאי דידע דמקצתה הוי כמתוך (הכתב) כמ"ש בגמרא שלנו אלא מלשון אחר פריך דס"ל מ"ש אבל קורין כו' דוקא בלעז יוני כנ"ל וכס"ד מעיקרא בגמ' שלנו וע"ז תירץ שמואל כדעתיה כו' וכמסקנא דגמ' דבכל לעז איירי מתניתין: ואם כתובה. ברייתא דשמואל הנ"ל טעה כו' ותרגומו כו' אף שכל המגילה קראה בלה"ק ולר' אבהו דוקא בשאינו מכיר בלה"ק וקרא כל המגילה בלשון אחר ולגמרא דידן דוקא שכתובה באותן הלשונות דאל"כ הוי ע"פ וכן יש לפרש גמרא שלנו שם ת"ר השמיט כו' וקראן הקורא כמתורגמן המתרגם כו' דלפי' רש"י כ"ז שפת יתר הוא. אבל הפי' הוא שקראן בלשון תרגום לפי שהיו מכירין התרגום ע"פ לכך נקט כה"ג יצא דאותו מקצת שהשמיט הוי ככתובה כיון שלא השמיט רובה וז"ש כמתורגמן כו' דאל"כ דברים שבכתב אסור לאומרן בע"פ להוציא רבים י"ח לכ"ע וע"כ איירי אף במבינים לה"ק דאל"כ הל"ל ברייתא דמטושטשת כך מ"מ ש"מ דאם כתובה מקצת תרגום דש"ר לקרותן כה"ג וכן י"ל אף לר' אבהו ור"א ל"פ אלא אשמואל אבל לא אדתני שמואל דכה"ג מודה ר"א כנ"ל ולפי' זה סיוע להרמב"ם דיוצא כנ"ל:

סי"א יש למחות כו'. משום דלסברא ראשונה אינו מוציאן י"ח כמ"ש בירושלמי הנ"ל יודע אשורית כו' כהדא כו' וז"ש אע"פ שכתובה כו' דאי לא"ה אף לסברא שניה אינו מוציאה שכן מפ' הירושלמי הנ"ל ועוד משום האחשתרנים בני הרמכים שאינו יודע הלעז כמ"ש בגמ' אטו האחשתרנים כו' וע' בריב"ש סי' שפ"ח שצ"א ע"ש:

ס"יב הואיל ולא. גמ' שם ה"ד מתנמנם כו': אבל אם. ירושלמי שם ר' מנשה הוה יתיב קומי ר"ז ואינמנם א"ל חזור לך דלא איכוונית:

סי"ג לצאת ידי חובתו. כמ"ד מצות צריכות כוונה ומתני' לצאת י"ח: וכן כו'. שם: ולא יפסיק. ירושלמי שם ודורשה ובלבד שלא יפליג עצמו כו':

ס"יד הקורא כו' ואם. ר"ה כ"ט א': אין כו' וי"א. ירושלמי שם אין מדקדקין בטעיותיה' ר' יצחק ור' חננאל הוון יתבין קמי דרב כו' ומפ' דוקא בכה"ג דהא קי"ל צריך לקרותה כולה וטעות שהענין משתנה כאלו לא קראה ואמרינן אטו אנן האחשתרנים כו' כו' ש"מ דמשום קצת תיבות דוקא משום דאיכא קריאה כו' ושם השמיט הסופר אותיות כו' וקראן כו' הא לא קראן לא:

ס"טו ודוקא. גיר' הרי"ף בעי למימרינהו: ולכתחלה כו'. ובהג"מ תמה ע"ז דהא בגמרא אמרינן מ"ט כולהו כו' וזה לא שייך בחמש מאות איש ואפשר שמנהג זה נתייסד ע"פ מ"ש ר' יצחק בר' יהודה לקרות ס"פ ותחלת פסוק שאחריה בנשימה אחת וכ' הג"מ שכן נהגו ואף שמ"מ א"צ להתחיל רק מן איש מ"מ חמש מאות איש הוא ענין א' אבל הג"מ סתר זה מהגמ' הנ"ל וכת' שכן פסק ר"צ גאון ועט"ז:

ס"טז צריך שיאמר. רא"ש בשם ירושלמי ובנוסחתינו חסר קצת: וצריך שיאמר. ירושלמי שם:

ס"יז מנהג. דנקרא איגרת כמש"ש י"ט א' ועמ"ש בסי' תרצ"א ס"ב: וכשיגמור כו'. שם ל"ב א' תוס' ס"ד גוללו. אבל לאחר כו': חוזר וכורכה כו'. דלא כמ"א בשם סה"י וע' בכ"ה שאין ממש בדבריו וז"ל במהרי"ל פעם א' פתח הקורא ברכת האל הרב אחר הקריאה טרם שכרכו אגרת המגילה וגער בו מהרי"ל והשתיקו עד שכרכו אגרת המגילה לכרך א' והניחו לפניו ואז חזר והתחיל ובירך וכן הלשון חוזר וכורכה ומברך עכ"ל ובעל מ"א לא ראה את ספר מהרי"ף רק מ"ש בכה"ג כידוע והחילוק של סה"י אין לו שחר: יש שכתבו כו'. וכתבו הג"מ ומרדכי משום שמחה ולעורר התינוקות שישמעו קריאת המגילה. ובסוטה ל' ב' ר"נ אומר כסופר הפורס על שמע כו' וכ' הגאונים מכאן נהגו לומר פסוקים של גאולה כל הקהל ביחד כגון בברכת ק"ש שהש"ץ מוציאן וכשמגיע למי כמוכה ומלוך אומרין כולם ביחד בקול רם ולא אסור משום דברים שבכתב כמ"ש בתענית כ"ח א' אר"י וכי יחיד כו' אלא כולן נכנסין וקורין אותה ע"פ כקורא את שמע: עוד כתבו. במדרש מחה תמחה את זכר עמלק אפי' מעל עצים ואבנים: ושם רשעים ירקב. ירושלמי ומ"ר כד הוה מטי אשר הגלה כו': ואין לבטל. עפ"ד דפסחים נ"א א' וריש פ"ז דב"מ וירושלמי שם ומ"ס ס"פ י"ד.

ס"יח מגילה כו'. כרב אסי מדחש רב לדר"א: לחזור כו' ואם כו'. רש"י שם ור' יוחנן שם י"ט הקורא כו' דמשמע שאף ביחיד יוצא אתי ככ"ע. והרי"ף וש"פ חולקין ע"ז. וע' תוס' שם וברפ"ב דקדושין מ"ה ב' ד"ה הוה כו' וע' רא"ש שם ושם ורש"י שם אבל הרשב"א הכריח כדברי הרי"ף ממ"ש בירושלמי כל שאמרו ידחה ליום הכניסה ובלבד בי' מ' לעיכובא וכ"מ דהלכה כרב וע' מ"מ: ויש להסתפק. אע"ג דחייבין במגילה דבבה"מ ג"כ חייבין ומספקא בפ"ג דברכות אם חייבין מדאורייתא ואפ"ה אמרו שם בפ"ז דאין מצטרפין עם אנשים וער"ן וטור: ואם קראת אותה בצבור כו'. כל בו בשם הראב"ד דאמרינן בירושל' על המקדימין ובלבד בעשרה וצ"ל דבזמנה א"צ והטעם משום דכולן קוראים כמ"ש כאן וע' ירושלמי פ"א הלכה ה'. ובס"פ כיצד צולין אמר רב וכן לתפלה כו' ועתוס' שם וש"מ שפי' שאם יש בכה"ג עשרה שהיחיד השומע בחוץ אם יכול לענות קדוש וקדושה והקשה הר"ן בספ"ג דר"ה היאך מוקים רב למתניתין דשם וכן מי שהיה עובר אחורי בכה"נ ושמע כו' ואמרי' בפ"ק דמגילה שרב חש לדר"א כנ"ל והצריך י' אפי' בזמנה וע"ש בר"ן שדחק בזה אבל לפ"ז ניחא אבל כ"ז הוא לדעת האומרים מ"ש בעשרה הוא לעיכובא אבל ר"ע חולק ע"ז וכנ"ל: וכשהיחיד. תוס' שם לאפוקי ממ"ש המרדכי בשם ר"ג דלא יברך משום דר"א וס"ל דאף בדיעבד לא יצא דקי"ל דרב אסי לא אמר אלא לכתחלה כנ"ל:

משנה מגילה כה

טור בשם הרמב"ם בפ"ג

שם במשנה ובברייתא שם דכיון דחביבה יהבי דעתייהו ושמעי

משנה שם יט וכר"מ שם בגמרא

משנה שם יז

מימרא דרב שם יט לכולי עלמא

ברייתא שם טז

אוקימתא דגמרא שם ורובה קרוי כולא כפי' הרמב"ם בפ"ב וכ"כ הטור ואורחות חיים

הרשב"א בתשובה שבלי הלקט

משנה שם י"ז וכדמפרש שם בגמ' י"ח

מסקנת הגמ' שם

שם במשנה

שם במשנה

שם במשנה

דאיכא מצות קריאה ופרסומי ניסא גמ' י"א

רמב"ם בפ"ב דמשנה דלעיל וברייתא י"ח

ה"ה ע"פ הירושלמי וחדושי רשב"א והרמב"ן

כן נראה מדברי ש"י ורמב"ם

תשובת הריב"ש ותשובת ר"ן על זה

משנה שם י"ז כדמפרש בגמ' י"ח

מרדכי ע"פ הירושלמי ושבלי הלקט בשם רבינו שמחה

שם במשנה

שם בגמ' י"ח

רא"ש שם בשם הירושלמי

ציינתי לעל סי' תקפ"ט בסעיף ח' ט'

טור בשם הירושלמי

שם וכן בת' א"ח. והר"ן

מימרא דרב אדא מגילה ט"ז

טור בשם הירושלמי בפ"ד דמגילה

שם בשם רב האי ושכן מנהג צרפת ואשכנז וספרד וכ"כ בשמו ש"פ

כך הם דברי הרמב"ם אבל הטור כתב פושט וקורא וכפי' א' שכ' סי' נ"ז ופושטה כאיגרת אפי' מה שעתיד לקרות

מגילה ה' וכרב וכפירוש התו' שם וכן כת' הטור בשם רב עמרם ואביו הרא"ש