שהדלקה עושה מצוה ולא הנחה - שולחן ערוך אורח חיים סימן תרע״ה

למצות חנוכה. רבותא נקט:

שידליקנה במקום הנחתה. דיניחנ' שם חצי שעה ד"מ וע' בב"י די"א שבנרות ב"ה מותר להדליקן במקום זה ולהניחן במקום אחר ומ"מ יש ליזהר לכתחלה:

שהרואה אומר וכו'. הקשה הב"ח הא בגמרא אמרינן הטעם דהדלק' במקומ' בעינן כיון שהדלקה עושה מצוה וא"כ מה צריך לטעם זה ותי' דבא לומר דאפי' לדידן שמדליקין בפנים אם הוציא' לחוץ לא יצא שהרואה אומר לצרכו הדליקה:

אשה מדלקת. פי' בעד כל בני הבית: סומא אם יכול להשתתף בפריטי מוטב ואם יש לו אשה מדלקת עליו ואם אין לו אשה ויש לו בית מיוחד מדליק ע"י סיוע של אחר דסומא חייב בכל המצות ול"ד לנר הבדלה דפטור דהתם בעינן שיאותו לאורו משא"כ הכא דאיכא פרסומי' ניסא לאחרי' (תשו' רש"ל סי' ע"ז):

הדלק' עושה מצוה. פירש"י דומיא דמנורה וא"כ ל"ש כן בנר של שבת ועסי' רס"ג:

שהרואה אומר לצרכו. בגמ' פרכינן למ"ד הדלק' עושה מצוה מהא דאמר רבא הי' תפוס נ"ח לא עשה ולא כלום ש"מ הנחה עושה מצוה ומשנינן התם הרוא' אומר לצורכו הוא דנקיט לי' ת"ש דאמר רבא הדליק' בפנים והוציאה לא עשה ולא כלום אא"ב ההדלקה עוש' המצו' במקומ' בעי' דכיון שזהו מצותה צריך שתעשה במקום חיובא אא"א הנחה עושה מצוה אמאי לא עשה ולא כלום ומשני התם נמי הרואה הוא אומר לצורכו הוא דאדלקה א"כ משמע שלמ"ד הדלקה עושה מצוה א"צ לטעם שהרואה אומר כו' אלא מטעם דהדלק' במקומה בעינן כסברת המקשן ולמה כתב הטור וש"ע טעם דהרואה אומר כו' ונראה דהטור דקדק ל' הג"מ שאמר התם נמי דמשמע דאינו מסתבר כ"כ בזה כמו בההיא קמיית' דרבא ע"כ ס"ד דמקשן דדוקא בקמיית' דרבא בתפוס בידו ודאי מסתבר להרוא' שלצרכו הוא כי כן דרך בני אדם לתפוס בידו כשרוצה להשתמש שום דבר אבל במדליק בפנים אין סברא כ"כ לומר כן ע"כ טרח למצוא למ"ד הדלק' עוש' מצוה לתרץ משום דהמצו' צ"ל בחוץ ששם מקום נר חנוכ' לדין התלמוד אבל למ"ד הנחה עושה מצוה קשיא ומשני שגם בזה יש מ"מ לטעות להרואה כיון שאין עושה ההדלקה במקום החיוב שהוא בחוץ והוא טרחא שלא לצורך אלא ודאי דיש לו איז' צורך בפנים במקום שהוא מדליק וכיון שכן גם למ"ד הדלק' ע"מ א"צ תו לו' דהדלק' במקומה בעי אלא נימא גם הוא ס"ל האי טעמא משום הרוא' כיון דבלא"ה צריך אתה לומר שס"ל טעמא דרואה מחמת קמייתא דרבא דהי' תפוס נר חנוכה כו' ע"כ לא זכר רבינו רק טעם זה דהרוא' בשניהם וזה פשוט לפע"ד:

וכן אם מדליק ואוחזה בידו. רש"י פי' משהדליק' עד שכבתה עכ"ל משמע דאם אוחזה בידו קצת זמן ואח"כ מניח' כשהיא דולקת יצא וכן י"ל לשון הטור וש"ע בזה שכתבו ואוחזו בידו דהיינו כל זמן מצותו:

שאף היא חייבת כו'. כיון שהית' באותו נס שגזרו היוונים על כל בתולה שתיבעל להגמון תחלה והרגה אשה בת יוחנן כ"ג את הראש של האויבים ונראה מל' הגמ' שהאשה מוציא' אפי' איש מדאמרי' הדליק חש"ו לא עשה ולא כלום אשה ודאי מדלקת כו' מדאמר בחש"ו לא עשה ולא כלום שפי' להוציא אחרים ממילא מ"ש אשה ודאי מדלקת היינו להוציא אחרים וכ"כ באגודה שאם יודעת לברך תוכל להוציא את האיש ועסי' תרפ"ט לענין מגילה:

הנחתה. ויניחנה שם חצי שעה ד"מ. ועבב"י די"א שבנרות בה"כ מותר להדליקן במקום זה ולהניחן במקום אחר. ומ"מ יש ליזהר לכתחלה מ"א. ועט"ז סעיף קטן א' ועיין בשבות יעקב חלק ב' סימן מ' מה שתמה עליו:

ואוחזה. היינו כל זמן מצותן אבל אם אוחזו בידו קצת זמן ואח"כ מניחה כשהיא דולקת יצא. ט"ז ע"ש:

אשה. ומוציא' אפי' איש משא"כ במגילה דהוי כמו קריא' התורה סמ"ג וע' יד אהרן. ואדם שהדליק יכול להדליק לאשה ולברך כגון שעומדת אצלו בשעת הברכה או שמדלקת בעצמה. ב"ח ע"ש: סומא אם יכול להשתתף בפריטי מוטב ואם יש לו אשה אשתו מדלקת עליו ואם אין לו אשה ויש לו בית מיוחד מדליק על ידי סיוע של אחר דסומא חייב בכל המצות. תשובת רש"ל סי' ע"ו:

ג"כ. עיין בת' ש"א סי' מ"ב:

ס"א שהרואה כו'. כ' כן לדידן דמדליקין בפנים. ב"ח ומ"א. ואינו מדוקדק לשון במקום הנחתה כו' דהל"ל להיפך הדליקה בחוץ והכניסה כו'. ונראה בזמן הטור שהיו מדליקין בפתח הבית ומ"מ אם הדליק בפנים יצא שהרי לא עשו כדין הגמ' בלא"ה:

ס"ג ויש מי כו'. כ"כ בע"ה וכמ"ש בירושלמי הנהיגו שיהא קטן קורא את המגילה כו'. והוא כדעת ר"י במגילה י"ט ב' וכמ"ש שם בגמ' דבקטן כה"ג מיירי וע' תוס' שם ד"ה ור"י כו'. ונראה טעמו שפסק כר"י מכח קושיית תוס' שם וס"ל דסוגיא דברכות פ"ג דבן מברך לאביו וסוגיא דפסחים דר"ש ור"י דאמרי אגדתא כו' כולהו כר"י והא דאינו מוציא בהלל ס"ל כדעת ה"ג דהלל דאורייתא אבל תוס' שם תי' דמיירי שהקטן אכל כדי שביעה דהוי נמי חד דרבנן וכ"כ במרדכי שם וכן תי' בתי' שני בברכות ט"ו א' בד"ה ור"י ועוד תי' שם דבהמ"ז שאני כו' ע"ש ומהא דפסחים תי' דסומא שאני שנתחייב כבר ועדיף מקטן וכמ"ש הר"ן בקדושין ספ"ק בשם אגדה דלא היו סומים מתולדותם אבל בתוס' דר"ה ל"ד א' ד"ה הא כו' לא כ"כ ומשמע דס"ל כדעת בע"ה הנ"ל שכ' שם ומיהו יש לדחות דרשות יכול להוציא בר חיובא דרבנן כמו קטן דמברך לאביו ועולה למנין שבעה ומוציא אחרים י"ח במגילה לר"י כו' ע"ש שכ' לכן אמרו אגדתא וכן לכן קאמר ר"י בפ"ג דמגילה כל שלא ראה מאורות כו' משמע הא ראה פורס אע"ג דפוטרו מכל מצות כו' אלא לפי דפריסת שמע מדרבנן יכול להוציא ולפי מ"ש בתוס' דמגילה הנ"ל דשאני סומא שהיה כבר מחיייב לכאורה לא היה קשה מהא דמגילה אבל ליתא דמשמע מדברי ר' יהודה דקא' דא"' לפרוס משום דלא נהנה מעולם וכן פריך בגמ' שם לרבנן מ"ט ומשני משום דר"י ומשמע אבל בשאר מילי דרבנן מודה שיכול להוציא אף שלא ראה מעולם וע"כ צ"ל כמו שכ' תוס' בר"ה שם. ומיהו בסומא אין נ"מ לדינא דקי"ל דלא כר"י דסתם מתני' דפ' החובל דלא כוותיה כמש"ש וכן הסוגיא דפסחים הנ"ל דלא כוותיה ממש"ש דסומא פטור מלומר הגדה דוקא ודקדקו שם מאן אמר אגדתא בי ר"י ולא דקדקו על קידוש וש"ד בכל השנה ועוד אסקינן שם דאפילו בהגדה חייבים וכ"פ המרדכי בפ"ב דמגילה ע"ש ואין נ"מ אלא בקטן:

מסקנת הגמרא שבת כ"ג

מימרא דרבי יהושע בן לוי שם

מימרא דרבא שם

ג"ז מימרא דרבא שם

הרא"ש ומימרא דר' יהושע בן לוי שם

שאף הם היו באותו נס ופי' רש"י שגזרו היונים על כל הבתולות הנישאות שיבעלו להגמון תחלה וע"י האשה נעשה הנס

מסקנת הגמרא שם

הר"ן בשם בעל העיטור