לישב בשעת ק״ש ושלא ישן - שולחן ערוך אורח חיים סימן ס״ג

ואיכא טרח' לעמוד. פי' שטורח הוא לחזור וללבוש בגדיו [תר"י ול"ח דלא כלבוש] משמע דאם שוכב בחלוקו צריך לעמוד וכ"מ בגמ' פרקדן לא יקרא ק"ש משמע דאף שכבר שוכב לא יקרא עד שיעמוד מיהו דעת הרב"י דוקא כשמושלך על גבו ונוטה מעט על צדו אבל כששוכב על צדו ממש מותר לקרות לכתחל' ולכן השמיט דעת תר"י וכ"מ פשטא דתלמודא:

מי שרוצה להחמיר. כתב ביש"ש פ"ז דב"ק סי' מ"א מי שמחמיר בפני רבים בדבר שמותר דאיכא למיחש ליוהרא מנדין אותו ואם ידוע שעושה לש"ש אין מנדין אותו ואם מחמיר בפני רבו ורבו מיקל מנדין אותו אפי' עביד לש"ש ואפילו אין פשוט כ"כ להתיר לא יחמיר נגד דברי רבו אם לא שיש לו ראיה לסתור דבריו עכ"ל:

נקרא עבריין. דמאי טיבותא יש בעמידה כיון דקרא ובקומך לא איירי בהכי כלל לב"ה אלא מיירי בזמן קימה אבל לענין ב"ה מודה ב"ה דמוטב לחזור למקומו לברך אלא שלא הטריחוהו חכמים עסי' קפ"ד [תי"ט פ"ק דשבת בשם הרא"ש]:

בפסוק ראשון. אבל מכאן ואילך אסור לעמוד דנרא' שעושה כב"ש וכשיושב בעגל' או רוכב כיושב דמי לענין זה שיוכל לכוין בפ' ראשון ועס"ח עכ"ל הב"ח ומיהו יש פוסקים שצריך לעמוד כל פרשה ראשונה שלא יהא כקורא עראי א"כ אין איסור במי שעומד כל הפ' ע"ס נ"ח ס"ג וסי' ע' ס"ד:

בפסוק ראשון. ובשכמל"ו בכלל (לבוש) ועמ"ש סי' ס"א סי"ג:

וחוזר וקור'. אף על גב דאסור לקרות ב"פ הכא מיירי שקורא בלחש [ב"ח] ומ"כ בשם ס"ח שיקר' כל הפ' ב"פ ועמ"ש סי' ס"א סי"ג, ומשמע שאם נזכר לאחר שסיים שלא קרא פסוק ראשון בכוונה צריך לחזור לראש דהוי כמי שלא קרא כלל פ' ראשון וכ"מ סי' ס"ד ועמ"ש ס"ס ס':

מודה הכא. דאע"פ שאין מתכוין לצאת צריך כוונת הלב לקבל מלכות שמים כענין הכוונה בתפילה [ב"י רשב"א]:

מתנמנם יצא. וה"ה אונס אחר [וכ"מ הר"מ] אבל פשיטא שצריך לקרות כולה ותר"י ס"ל דמדאורייתא צריך לקרות פ' ראשונה ע"ש אבל בסי' ס"ז כ' הרב"י בשם הרשב"א דפ' ראשון בלבד הוי דאורייתא וכ"כ בס' החינוך, ובס' מ"כ הבי' מחלוקת הפוסקים בזה ע"ש:

לא ירמוז. משמע קצת ביומא דף י"ט דאפי' לצורך מצוה אסור לרמוז וע"ס ס"ו:

בפ' ראשונה. והרמב"ם לא כתב בפרשה הראשונה דגם בפ' שניה איכא איסורא אלא דלא הוי מגונ' אלא פ' ראשונה [כ"מ הר"ם]:

מאחר שכבר שוכב כו'. תמוה הוא דהרמב"ם שהוא מריה דהאי דינא שזכר הש"ע ס"ל אפי' לכתחלה מותר כשמטה לגמרי וכמ"ש ב"י דלא ס"ל לרמב"ם דדוקא ביש טרחא:

היה מהלך כו' צריך לעמוד כו'. כתבו התוספות ר"פ היה קורא מצוה מן המובחר לעמוד כשהו' מהלך לפי שאינו מיושב כ"כ ואינו יכול לכוין כשהוא מהלך כאשר היה עומד עכ"ל. ולפ"ז נראה דכיון דאיתא ספ"ק דקידושין דרכוב כמהלך דמי ממילא ה"ה נמי לענין זה שיעמוד עם הבהמה בשעת קריאת פסוק ראשון דגם בזה י"ל שכיון שהוא טרוד בהולכת הבהמה אינו יכול לכוון שפיר אבל אם יושב בעגלה אע"ג דכ"כ בסי' ב' דגם בזה הוה כמהלך לענין שלא ישב בקלות ראש מ"מ כאן דעיקר הטעם מחמת שאינו יכול לכוון וזה שיושב בעגל' שפיר יוכל לכוון ורמב"ם כתב בזה מי שהוא מהלך ברגליו עומד בפסוק ראשון והשאר קורא כשהוא מהלך עכ"ל למד מו"ח ז"ל מדנקט ברגליו ש"מ דאם רכוב ע"ג בהמה אינו בכלל זה כמהלך ולעד"נ דלא בא למעט רק הולך בספינה או בעגלה אבל לא רוכב ע"ג בהמה מטעם שכתבתי: עוד למד מו"ח ז"ל מדסיים הרמב"ם והשאר קורא כשהוא מהלך שהוא ל' מיותר אלא דקמ"ל דאסור לעמוד כל הפרשה דנראה כעושה כב"ש ול"נ לע"ד כן כלל דליכא קפידא אלא ביושב ועומד דאז ליכא מעלה בעמידה משום כוונה דהא בישיבה יש טפי כוונה אלא ע"כ משום גזירת הכתוב דכתיב ובקומך ע"כ הוא כב"ש משא"כ במהלך ועומד דעושה כן משום דמכוון טפי בזה ב"ה מודים דשפיר עבד אלא שא"צ כוונה אלא בפסוק ראשון ותו לא צריך אבל אם רוצ' לעשות שיהיה לו כוונה אפי' אח"כ תע"ב וזה מוכח דהא ר"י ס"ל בגמרא כל הפ' כולה בעמידה ואי ס"ד דר' יוחנן ס"ל כב"ש הא בפ' שמע קאמרי ב"ש בבקר יעמדו אלא ע"כ דאין קפידא במה שעושה כב"ש אלא ביושב ועומד כדפי' והרמב"ם דנקט דשאר קורא כשהוא מהלך נזהר שלא תאמר הואיל והוכרח לעמוד בפסוק ראשון יעמוד עד כל פרשה קמ"ל דא"צ כנלע"ד ברור:

וחוזר וקורא. י"ל הא יהיה נראה כב' רשויות ח"ו וצ"ל דיקר' בלחש כמש"ל סי' ס"א ס"ח ועי"ל דממתין איזה זמן ואחר כך חוזר וקור' דלא משתקין אותו אא"כ קורא ב"פ רצופים והא דפריך בגמ' ר"פ לאביי למה משתקין אותו דלמא לא איכון ולא תירץ דה"ל להמתין ולקרות אח"כ פעם שנית דכבר כתבתי בסי' ס"א דעיקר הקושיא היא למה משתקין אותו כיון שיש לדונו לזכות אע"פ שהיה יכול לעשות בענין דלא הוי חשד כלל:

לעמוד. תמוה הוא דהרמב"ם שהוא מריה דהאי דינא ס"ל אפילו לכתחלה מותר כשנוטה לגמרי על צדו. ט"ז מ"א ע"ת. מיהו היינו דוקא על צדו ממש אבל בנוטה מעט על צדו אסור אא"כ הוא בעל בשר:

להחמיר. כ' ביש"ש פ"ז דב"ק סי' מ"א מי שמחמיר בפני רבים בדבר שמותר ואיכא למיחש ליוהרא מנדין אותו ואם ידוע שעושה לש"ש אין מנדין אותו ואם מחמיר בפני רבו ורבו מיקל מנדין אותו אפילו עביד לש"ש ואפילו אין פשוט כ"כ להתיר לא יחמיר נגד רבו אם לא שיש לו ראיות לסתור דבריו עכ"ל:

עבריין. כדאמרינן בפרק כירה מי שעבר אדרבנן שרי למקרי עבריינא:

ראשון. וה"ה רוכב כמהלך דמי אבל אם יושב בעגלה או בספינה שפיר יוכל לכוין ט"ז ופר"ח. אבל הב"ח כ' דלא אמרן אלא במהלך ברגליו אבל רוכב על בהמה או יושב בקרון יוכל לכוין היטב ואינו צריך לעמוד דלכוונת פסוק ראשון בלחוד לא אמרינן רוכב כמהלך דמי ע"ש. עוד למד הב"ח מדסיים הרמב"ם והשאר קורא כשהוא מהלך דקמ"ל דאסור לעמוד כל הפרשה ונראה כעושה כב"ש. וט"ז חולק עליו וכ' דליכא קפידא אלא ביושב ועומד משא"כ במהלך ועומד דבזה ב"ה נמי מודה דשפיר עביד. וכ"כ המ"א דאין איסור במי שעומד כל הפרשה ופשוט דבשכמל"ו בכלל פסוק ראשון הוא לבוש. והב"ח כ' דצריך לעמוד עד על לבבך וע"ל סי' נ"ח סעיף ג':

וקורא. ר"ל בלחש כמש"ל סי' ס"א ס"ק ט' או ממתין איזה זמן ואח"כ חוזר וקורא דלא משתקין אותו אא"כ קורא ב"פ רצופים עיין ט"ז. ואם ניכר שלא קרא פסוק ראשון בכוונה לאחר שסיים ק"ש צריך לחזור לראש מ"א ועיין במ"א סי' ס"ד ס"ק א':

מתנמנם יצא. וה"ה אונס אחר עיין בספר מנחת כהן. ובפר"ח סי' ס"ז ובמ"א סי' זה אי קריאת שמע דאורייתא הוי רק פסוק ראשון או פרשה ראשונה ושנייה או ג' פרשיות ע"ש. ועיין בהמבי"ט בס' קרית ספר:

ירמוז. משמע קצת ביומא דף י"ט דאפילו לצורך מצוה אסור לרמוז. מ"א:

ראשונה. והרמב"ם לא כ' בפרשה ראשונה דגם בפרשה שנייה איכא איסורא אלא דלא הוי מגונה אלא בפרשה ראשונה כ"כ הר"מ מ"א ונראה לי דלצורך מצוה מותר לרמוז בפרשה שנייה אף להרמב"ם דאל"כ קשה על רב היאך היה מחוי בידיה בן קבוטל בפרשה שניה כדמסקינן ביומא דף י"ט מאחר דאיכא עכ"פ איסורא אלא ודאי דלדבר מצוה שרי. וק"ל. ועל פי זה לא מקשה מידי המחבר יד אהרן על הרמב"ם ודו"ק:

ס"א קורא כו'. מתני' י' ב' וגמ' י"א א' ת"ר כו': או רוכב כו'. רמב"ם דלא גרע ממהלך ובכלל בלכתך בדרך הוא וע"ל סי' צ"ד ס"ד: אבל לא כו'. ע' תוס' דנדה י"ד א' ד"ה אפרקיד כו' והרמב"ם נקט כשני הפירושים לחומרא הג"מ: אבל קורא כו'. רמב"ם וכ"כ רש"י שם ותוס' שם ד"ה ק"ש ממ"ש בברכות כ"ד א' שנים כו' וכ"כ תר"י בשם י"א וכמ"ש מטין וקורין והם כ' דוקא שכבר שוכב ופשט את בגדיו משום טרחא וכמו שאמרו בעל בשר הוה ה"ה כאן וז"ש בהג"ה מאחר כו' ופליג על הש"ע:

ס"ב מי כו'. כמש"ש כדאי היית כו' ועבה"ג:

ס"ג היה כו'. דקי"ל כר"מ וכ"פ בתוס' שם ד"ה על וירושלמי כו' וכן הלכה כו' וכן איתא בתנחומא כו' וכ"כ הרי"ף כמו דאמרינן ואזדא ר"י כו' ה"ה רב יהודה ס"ל מצות כוונה כר"א אבל הראב"ד פסק עד על לבבך דוקא דטעמיה משום דלא לשוי עראי כמ"ש בס"ו וכ"כ לעיל סי' נ"ח ס"ג בשם הרשב"א וכ"כ הרשב"א בחי' בשם הרי"צ גאות דבלא"ה ק' דרבא אדרבא מ"מ משם ואילך מותר בהליכה משום דכתיב ובלכתך וצ"ע דא"כ מאי ואזדא ר"י לטעמיה מ"מ הא כתיב ובלכתך ועתוס' שם ט"ז א' ד"ה הא וכ"כ רז"ה דה"ה להא דפ"א דיומא שלא ירמוז כו' אבל הרי"ף וכל הפוסקים פי' בשניהם פ' ראשונה ממש וצ"ל דכ"א כדאיתא וג' חילוקים בדבר: מהלך בדרך כו'. לשון ירושלמי הנ"ל והביאו הרא"ש ורשב"א ותוס' הנ"ל:

ס"ד עיקר כו'. כרבא דבתראה הוא: ואפי' כו'. וראיה דהא רבא ס"ל דא"צ כוונה בפ"ג דר"ה ועמ"א:

ס"ה שאע"פ כו'. תר"י ורא"ש דודאי צריך לקרות כולה כמש"ש חוזר וגומרה ואף למ"ד אין חוזר וגומרה היינו משום שעבר זמן ק"ש ומקודם פטור היה כמש"ל ס"ס ק"ו בהג"ה:

ס"ו שהוא עיקר כו'. ב"י וכמ"ש בירושלמי מה בין פרק ראשון לבין פרק שני אר"ח כל מה שכתב בזה כתב בזה מעתה לא יקרא אלא אחת א"ר אילא הראשון ליחיד השני לציבור הראשון לתלמוד השני למעשה: מפני כו'. דא"א לו' משום כוונה דא"כ אמאי קאמר ולא אותי קראת כו' ולא הביא הפסוקים דרפ"ב דברכות וכן אמר שם ודברת בם עשה כו' וכמ"שו ועוד דרב עצמו ס"ל דפסוק ראשון לבד בעי כוונה כמ"ש בברכות שם א"ר אילא כו' ונאנס כו'. מלחמות:

ס"ז היה עוסק כו'. אע"ג דבגמרא אמרו משום כוונה וא"כ בפסוק ראשון סגיא וכ"ד התוס' שם מ"מ דעת הרי"ף וש"פ בכולה פרשה מדקבלה רבא לתשובתו של רב מרי ואף שיש לדחות דרבא לא קבלה אלא לס' של ר' יוחנן שאמר והוא כו' ור' יוחנן לשיטתו ועוד דאפשר גמ' קאמר אליבא דר' יוחנן כגי' אר"י כו' מ"מ בירושלמי מ' להדיא דטעם א' להן עם הנ"ל דס"ו דאמרי' שם פ"ב תני לא יהא מרמז וקורא תני הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעה"ב כו' א"ר מנא זאת אומרת שאסור לעשות מלאכה בשעה שיברך כו':

ס"ח וכן בע"ה כו'. טור מדחילק שם בתפלה ולא בק"ש:

ס"ט הכתף כו'. תוס' וירושלמי פ"ב ומסיים שם ושם בין כך ובין כך לא יתפלל עד שיפרק ור"ל במשא של ד' קבין כמ"ש בירושלמי שם ובב"מ פ"ט ומכאן דבק"ש אף בד' קבין מותר:

ברכות י'

שם י"ג לפי' הרמב"ם

שם בגמ'

ר"מ פ"ב מה' ק"ש

שם בגמ' י' ובשבת מ'

ברכות י"ג כרב יהודה

שם וכר"מ

הרשב"א שם

שם

כ"פ הרא"ש ורבי יונה ושכ"כ רב האי

יומא י"ט

הרי"ף בפ"ב דברכות

שם בגמרא ט"ז

שם

ירושלמי ה' ע"א: