דין הטועה בק״ש - שולחן ערוך אורח חיים סימן ס״ד

חוזר לראש הפ'. פי' אם יודע שאמר שמע בכוונה חוזר לואהבת ואם אינו יודע אם אמר שמע בכוונ' פשיטא דחוזר לראש [ב"ח] ועיין בלבוש ול"ח ועמ"ש סי' ס"ג ס"ד:

וכתבתם. והא דלא קאמר בוקשרתם משום דיש הפרש דוקשרתם הראשון הוא בקמ"ץ שהוא לשון יחיד והשני הוא בסגול שהוא ל' רבים:

דסירכי' נקט ואתא. ומכ"ש אם מצא עצמו בתיבה אחרת באמצע הפ' חזקה שאמר כל מה שלמעלה ממנו [ב"י רשב"א]: כתב הרמב"ם פ"א מק"ש כללו של דבר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות ה"ז טועה וחוזר ומברך במטבע כתב הכ"מ פ"א מברכות דוקא אם פתח בברכה במקום שלא תקנו לפתוח או חתם במקום שאמרו שלא לחתום אבל אם שינה בנוסח הברכה ול"א אותו ל' ממש אלא שאמר בנוסח אחר בענין הברכה יצא עסי' נ"ט ור"ס קפ"ז:

חוזר לראש הפ'. נרא' פשוט דאם אירע לו כן בפ' ראשונה דאינו חוזר ומתחיל שמע ישראל דהא לחד פי' הוי איסור באומר הפרשה וכפלה אלא מתחיל ואהבת:

היה עומד בוכתבתם כו'. הא דלא נקט וקשרתם דאי' ג"כ בב' פרשיות שמעתי לתרץ בשם מהר"ל מפראג דאין לטעות שם דוקשרתם הראשון הוא בקמ"ץ והשני הוא בסגו"ל. ועדיין קשה למה לא נקט בשבתך בביתך שהוא ג"כ ב"פ בב' הפרשיות ונ"ל דאורחא דמלתא נקט לפי שאין דרך לטעות בתחלת פרשה ראשונה או באמצעה דודאי יוכל להרגיש לפי הזמן שהתחיל לקרות אם הוא עדיין בפרשה ראשונה או בפרשה השנייה אבל כשהוא קיים בסוף הפרשה הראשונה שיש קצת זמן ארוך שפיר יוכל לטעות דשמא סיים הפ' השניה לכן נקט טעה בוכתבתם שהוא סוף פ' ראשונה כנ"ל:

בה. דוקא טעה אבל בהזיד או במתכוין חוזר לראש. פר"ח:

פסוק אחד. לאו דוקא פסוק א' אלא אפי' תיבה אחת נמי חוזר לשם כ"כ הרא"ש:

הפרשה. פי' אם יודע אם אמר שמע בכונה חוזר לואהבת. ואם אינו יודע אם אמר שמע בכוונה פשיטא דחוזר לראש ב"ח מ"א. וט"ז כ' נראה פשוט דאם אירע לו כן בפרשה ראשונה דאינו חוזר דמתחיל שמע ישראל דהא לחד פירוש הוי איסור באומר הפרשה וכפלה אלא מתחיל ואהבת עכ"ל. נ"ל דאיירי ג"כ בידוע שקרא פסוק ראשון דאם אינו יודע אפי' פסוק ראשון א"כ אפי' את"ל דקרא פסוק ראשון בודאי שלא בכוונה קרא אותו וצריך לחזור מפסוק ראשון ואילך דאל"כ הו"ל קורא למפרע ומאי אריא דאינו יודע היכן טעה אפילו יודע מ"מ כיון שלא קרא פסוק ראשון בכוונה צריך הוא לחזור מתחלת שמע ואילך אלא ע"כ מיירי דבפסוק ראשון היה מכוון ואח"כ קרא שלא בכוונה וטעה ואינו יודע היכן טעה חוזר לואהבת זהו כוונת ט"ז וכמ"ש הב"ח ומ"א והמחבר יד אהרן הבין דהט"ז הוא מתנגד עם הב"ח חמיו בזה ע"ש ולא דק:

בוכתבתם. והא דלא אמר בוקשרתם משום דיש הפרש דוקשרתם הראשון הוא בקמץ שהוא לשון יחיד והשני הוא בסגו"ל שהוא לשון רבים עיין תוספות יום טוב וט"ז כתב הטעם דוכתבתם הוא סוף הפרשה יוכל לטעות ע"ש:

ימיכם. וכל שכן באמצע הפרשה חזקה שאמר כל מה שלמעלה ממנו בב"י רשב"א. כתב הרמב"ם פ"א מק"ש כללו של דבר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות ה"ז טועה וחוזר ומברך במטבע. וכתב הכ"מ פ"א מברכות דוקא אם פתח בברכה במקום שלא תקנו לפתוח. או חתם במקום שאמרו שלא לחתום. אבל אם שינה בנוסח הברכה ולא אמר אותו לשון ממש אלא שאמר נוסח אחר בעניין הברכה יצא ע"ש ועיין סי' נ"ט:

ס"א בד"א כו'. פי' שאינן סמוכות בתורה רמב"ם ור"ל שאינו אלא תקנת חכמים כמ"ש במתני' למה קדמה כו' ובגמ' י"ד ב' בדין הוא כו' ועתוס' שם בד"ה למה כו':

ס"ב אם יודע כו'. תוס' שם ד"ה הקורא כו' וכ"ה בתוספתא פ"ב הקורא את שמע למפרע לא יצא וכן בהלל וכן בתפלה וכן במגילה הקורא את שמע וטעה והשמיט בה פסוק א' לא יחזור ויקרא את הפסוק בפ"ע אלא מתחיל מאותו פסוק וגומר עד סוף וכן בהלל וכן בתפלה וכן במגילה הנכנס לבה"כ ומצאן שקראו חציה וגמר עמהן לא יחזור ויקרא מראשה עד אותו מקום אלא מתחיל מראש וגומר עד סוף וכן בהלל וכן בתפלה וכן במגילה הקורא את שמע וטעה ואינו יודע כו' כמ"ש בגמ' שם ומכאן מ' לכאורה דלא כהרמב"ם דקא' השמיט כו' הנכנס כו' מ' אפילו בפ' ראשונה ואפ"ה קאמר עד סוף ומדמי לתפלה והלל ומגילה:

ס"ג ויתחיל כו'. רש"י דלא כהרמב"ם שכ' ואהבת:

ס"ד דסירכי' כו'. הרגלו לו' למען כו' אחר פ' שנייה טור וכ"מ מדברי כל הפוסקים דלא כרש"י:

ברכות ט"ו

ר"מ פ"ב מהל' ק"ש

שם בגמרא

הרא"ש בשם התו' ור' יונה

שם בגמ' ט"ו

שם

שם: