איסור אכילה ביו״כ ושיעור כמותה - שולחן ערוך אורח חיים סימן תרי״ב

אבל איסורא איכא. מדאורייתא:

שאכל עי"ה. אבל אם אכל ביה"כ אכילה גסה חייב על הכותבת ראשון:

על אכילתו. ומיהו אם אכל עד שקץ במזונו אפי' אם אכל מאכל מבושם פטור [ב"ח] וצ"ל דהכל לפי מה שמרגיש בנפשו:

עצי בשמים. ופשוט דמותר להריח וטוב לעשות כן למלאות מנין מאה ברכות וע' בשל"ה:

וחומץ חי פטור. צ"ל דוקא כשמבעבע כשמשליכין אותו על הארץ כמ"ש בי"ד סי' קכ"ג ס"ו ובגמר' משמע דבחומץ הרבה חייב ונדחקו בזה הרב"י והד"מ ובאמת הדעת נותנת דאדרבה כששותה הרבה חומץ חזק טפי מזיקו והעיקר כמ"ש הב"ח דקאי אמזוג דכששותה הרבה חייב וכן הגי' ברא"ש וכ"מ ברא"ש פ"ז דברכות שכתב הא דמברכין על החומץ מיירי בנותן חומץ הרבה לתוך המרק וכו' ע"ש משמע דבלא מרק אפילו הרבה לא חשיב שתיה ע"ש:

מותר ליגע. ול"ד לחמץ בפסח כמ"ש סי' תמ"ו ס"ג דהתם כיון שאוכל שאר דברים חיישי' שמא יאכלנו ג"ז משא"כ כאן (ד"מ ת"ה ב"ח ססי' תרי"א) ומשמע שם דלהר"ן והמ"מ אסור ליגע באוכלין כי אם צריך ליתן לתינוק שאינו יכול ליטול מעצמו ודוחק הוא ועוד דביומא דף י"ד אמרי' דלר"י כ"ג אינו מקריב אונן גזיר' שמא יאכל ופריך מ"ש מיום הכיפורים דמקריב אונן ולא גזרי' ומשני ביה"כ דכ"ע לא אכלי הוא נמי לא אתי למיכל הכא דכ"ע אכלי הוא נמי אתי למיכל ע"כ א"כ ש"מ דלא גזרי' וע"ק בגמ' אמאי לא פריך בפשיטו' מ"ש דבכל יה"כ מקריב ולא חיישי' שמא יאכל אלא ע"כ בודאי ביה"כ לא גזרי' אלא ה"פ דחיישי' שמא מתוך שירא' שמקריב אונן יסבור שמותר לו לאכול אונן ולהכי פריך מיה"כ שמקריב אונן ומשני דהתם בלא"ה לא אכל ולא גזרי' שמא יאכל אונן ביום אחר דהא יראה שאסו' להקריב ודוק שם והר"ן והמ"מ דגזרי דוקא בקניבת ירק מתוך שהוא מתעסק ומתקינו לאכילה חיישינן שיאכל אבל בנגיעה בעלמא לא חיישי' וכן עיקר וע' במשנ' ספי"א דמנחו' ובמהרי"ל אוסר ליגע וכ"ה בירוש' פ"ד דפסחים דדבר שראוי לאכילה בעין גזרי' שמא יאכל ולכן החלות מתחלקות לערבית:

ככותבת הגסה חייב. איכא למידק למה כ' הטור והש"ע דינא דחיוב והלא לענין איסור אסור אפי' בכל שהוא כמ"ש ס"ה ואין דרך הטור והש"ע לכתוב אלא איסור וכזה רגיל הב"י לדקדק בי"ד הרבה פעמים ונ"ל דכאן נ"מ לענין הנזכר בסי' תרי"ח כשמאכילין את החולה מאכילין אותו כדי שלא יצטרף לשיעור וע"כ צריכין אנו לדעת השיעור של החיוב וכן תי' ב"י:

והוא פחות מכביצה מעט. נ"ל דהוצרך לתת שיעור תחלה ככותבת ואח"כ פחות מכביצה דבמתניתין אי' דהשיעור ככותבת ומבעיא לן אי עם הגרעין קאמר או לא ובירוש' אמרו עוד שיש ספק אי משערין בחללו פירוש בחללו שיש בין הכותבת להגרעין שבתוכה ע"כ פסק לן השיעור מעט פחות מכביצה בזה יתברר לן השיעור:

אפי' מלח שעל הבשר. דמלח וציר הוי אכשורי אוכל כאוכל דמי ולא הוי משקה:

הא דבעי' שיעור. עמ"ש סי' זה ס"א:

על אכילה שאכל כו'. דאל"כ היאך משכחת לה אכילה גסה דעכ"פ חייב למה שאכל תחלה באיסור קודם שיבוא לידי אכיל' גסה:

עד שקץ במזונו פטור. אבל לכתחלה אסור כדאמרי' בגמרא גבי חומץ דיעבד אין לכתחלה לא וגבי אוכלין שאין ראוים כתב הטור בשם ראבי"ה דאפי' איסורא ליכא והרמב"ם כ' דמכין אותו מכת מרדו' בזה ולעד"נ דאין כאן מחלוקת כמ"ש בס"ד דיש לעיין בדברי ראבי"ה דאמר אין איסור באוכלין שאין ראוין דהא אמרי' מתניתין דאוכלין שאין ראוין פטור משמע אבל אסור וא"ל דפטור ומותר קאמר דהא אמרי' בגמ' על מה ששנו במשנה שתה ציר או מורייס פטור הא חומץ חייב מתניתי' מני ר' היא דתניא ר' אומר חומץ משיב את הנפש דרש רב גידל אין הלכה כר' לשנה נפקי כ"ע מזגו ושתו שמע רב גידל ואיקפד אמר אימור דאמרי אנא דיעבד לכתחלה מי אמרי אימור דאמרי אנא פורתא טובא מי אמרי אימו' דאמרי אנא חי מזוג מי אמרי ש"מ דפטורי דהכא גבי יה"כ אינם אלא דיעבד וא"ל דראבי"ה לא התיר אלא בפחות מכשיעור וזה קרי ליה פורתא דהא סתמא אמר אכל אוכלין שאין ראוים אין איסור משמע אפי' הרבה ותו קשה מ"ש ב"י על הטור שמביא דברי ראבי"ה בלי תולק משמע דהכי ס"ל ובסמוך לענין משקין כ' בשתה משקין שאין ראוים דהיינו ציר או מורייס וחומץ חי פטור אבל אסור ופשיטא שאין חילוק באין ראוי' בין אוכלים למשקין וכ' ב"י לתרץ קושיא זו דראבי"ה אמר באינם ראוים כלל וציר או מורייס הם דברים הנאכלים ע"י טיבול ותמהתי על פה קדוש כיון דנחית לחילוק זה הל"ל דגם ראבי"ה ורמב"ם ל"פ דראבי"ה מיירי באינם ראוים כלל כגון עפר ויש לי להביא ראיה ממה דאי' בי"ד סי' רל"ח שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור והוא מימרא דרבא פ"ג דשבועות והטעם דלא אחשבי' לאכילה כלל והתם פטור ומותר קאמר דכיון דאין עפר בכלל השבועה למה יהיה אסור לכתחלה ואפי' תימא במקום שיש שם סברא לאסור לכתחלה מ"מ כאן בי"כ דתלי מלתא ביתובי דעתא וזה ודאי דבאכילת עפר לא מיתבא דעתיה והרמב"ם דכת' באוכלין שאין ראוין דמכין אותו מכת מרדות היינו כגון עשבים המרים או שרפים הבאושים שזכר אותם רמב"ם בהדיא בפ"ב משביתת עשור דיש עכ"פ שם אכילה עליהם וכן חומץ חי וע"ז אמר רב גידל דיעבד אין לכתחלה לא וא"כ לא היה להב"י לעשות מחלוקת בין ראבי"ה לרמב"ם:

וחומץ חי פטור. משמע אפי' הרבה וכך כ' רמב"ם בהדיא. והקשה ב"י דהא א"ר גידל דוקא פורתא אבל טובא לא ומחמת זה כ' דל"ג כן הרמב"ם בגמ' והביא ב' דיעות דהיינו רי"ו וכל בו דס"ל באמת לחלק דבהרבה חייב אפי' באינם ראוים ונ"ל דהכל ניחא דהרמב"ם מפרש הגמ' הכי דג' חילוקים חילק רב גידל א' בין דיעבד לבין לכתחלה ב' בין טובא לפורתא ג' בין ראוי לאין ראוי וע"כ אמר תחלה דפטור דאמרי' בזה היינו דיעבד והיינו פטור ואסור וע"ז אמר אפי' את"ל דפטור ומותר לכתחלה מ"מ היינו בפורתא אבל טובח אסור לכתחלה ובזה אמר' מתני' פטור ואסור ואת"ל דאמרי' אין חילוק בין פורתא לטובא ובכל גווני פטור ומותר מ"מ יש לחלק בין ראוין לאין ראוין דהיינו חומץ מזוג מקרי ראוי וא"כ הוה דינו ככל ראוי וחייב עליה וב"י הק' כי היכי דבמזוג יש חיוב ה"נ בטובא דאמר תחלה וזה אינו לפמ"ש בפירוש דברי רב גידל דתחלה מחלק בין מה שאסור לכתחלה ובין מה שאסור בדיעבד ואח"כ כשמחלק בין ראוין לאין ראוין הוה ראוין אפי' לחיוב ככל ראוי כ"פ דברי רמב"ם אבל רי"ו וכל בו מפרשים דמ"ש ר"ג לחלק בין פורתא לטובא קאי על דיעבד שאמר תחלה לא על דרך את"ל והכי קאמר אימור דאמרי אנא דיעבד אבל לא לכתחלה ותו דגם בדיעבד לא פטור אלא בפורתא אבל טובא יש אפי' חיובא וא"ל הא אמרינן דאוכלין שאין ראוין פטור משמע אפי' הרבה הא ל"ק דפטור באין ראוין היינו כפי החיוב בראוין דהיינו באוכלין כשיעורן ובמשקין כשיעורן בזה פטור באין ראוין אבל אם הרבה מאוד חייב אפי' באין ראוין מצד מעלת הרבוי וכמו דאשכחן בי"ד לענין נט"ל דאם יש מעלה מצד הרבוי לא חשיב לפגם כנ"ל טעם מחלוקתן בזה:

ליגע כו'. כתב בת"ה סי' קמ"ז דטוב ליזהר כמו בחמץ בפסח אלא דלא נהגו ליזהר בזה וע"ש דאין שם חילוק נכון ול"נ דשאני י"כ דאימת יום הדין עליו כל היום כמו דמצינו בפ"ג דדמאי בשבת שואלו ואוכל ע"פ דאימת שבת עליו ק"ו בי"כ דכל היו' עוסק בתפלו' ולא זז ממנו קדוש' היום:

איסורא. מדאורייתא:

עיה"כ. דאל"כ האיך משכחת לה אכילה גסה דעכ"פ חייב למה שאכל תחלה באיסור קודם שיבא לידי אכילה גסה:

פטור. אבל לכתחלה אסור:

שכיחא. ומיהו אם אכל עד שקץ במזונו אפי' אכל מאכל מבושם פטור ב"ח. ונראה לי דהכל לפי מה שמרגיש בנפשו. מ"א:

בשמים. ופשוט דמותר להריח וטוב לעשות כן למלאות מנין מאה ברכות עיין של"ה מ"א. ועיין מ"א בסימן מ"ו סעיף קטן ח' מה שכתב שם. והבאר היטב אשר לפני כתב ושנו"ב טאב"ק אסור נ"ל עכ"ל. ובסימן תקנ"א ס"ק ל"ט כתבתי בשם הרבה פוסקים דמותר ע"ש:

וחומץ. אפי' הרבה מ"א. וט"ז העלה הא דפטור באין ראויין היינו כפי החיוב בראויין דהיינו באוכלין כשיעורן ובמשקין כשיעורן בזה פטור באין ראויין. אבל אם הרבה מאוד חייב אפילו באין ראויין מצד מעלת הריבוי כמו דאשכחין בי"ד סימן ק"ג לענין נטל"פ ע"ש. וכתב המגן אברהם הא דחומץ פטור דוקא כשמבעבע כשמשליכין אותו על הארץ כמ"ש בי"ד סימן קכ"ג ס"ו:

ליגע. ומהרי"ל אוסר. עיין ט"ז ומ"א:

ס"ג אכל כו'. תוספתא פ' בתרא דיומא שם וגמ' פ"ב:

ס"ד י"א. כריב"ב דתני לה בגמ' וחכמים כו': וי"א. תוספתא וטור כר"ש דסוגיא דש"ס בכ"מ כוותיה טומאת אוכלין בכביצה: שוחקות. שם רי"א ב' בצים שוחקות כו'. חכ"א כביצה ומחצה שוחקות:

ס"ו ואם אכל כו'. כמ"ש בפ"א דמגילה ז' ב': ואסור כו'. ר"ל אע"ג דאמרינן ברפ"ב דברכות י"ד א' טועם ואין בכך כלום היינו כמ"ש שם אכילה ושתיה קביל עליה כו' משא"כ כאן וע' בפ"ז דחולין בשלמא תרומה טעים כו':

ס"ט שתה כו' אבל כו'. מתני' וגמ' שם:

ס"י שתה מעט כו'. תוספתא שם ועמ"א ס"ק ה' שכתב והעיקר כמ"ש הב"ח כו'. ודבריו דחוקים מאד ע"ש ודברי רי"ו עיקר שכששותה הרבה שובר רעבונו והתורה אמרה אשר לא תעונה: וי"א כו'. הוא מתני' ערוכה בפ"ג דכריתות י"ב ב' דשיעור שתיה כשיעור אכילה כדי אכילת פרס וכ"ה בברייתא בגמ' שם י"ג א' ודברי הרמב"ם הם שגגה גדולה ואפשר לומר דהרמב"ם מפרש דר"א דפליג בכריתות שם ואמר אם פסק בה או אם נתן כו' חד טעמא לתרווייהו כיון דנתן מעט מים הרי לא שתה רביעית בכדי רביעית ואנן קי"ל כר"א כמ"ש שם י"ג ב' וסובר דה"ה בכ"מ. אבל ליתא דדוקא שם דכתיב ושכר כמש"ש: מותר ליגע כו'. יומא ע"ז ב' דלא כי"מ שדחקו שם בתינוק קטן שאין יכול ליטלו בעצמו והביאו ראיה מפ"ק דפסחים דאף חכמים ל"פ אלא משום דהוא עצמו מחזר כו' שאני התם שמותר בשאר דברים לא בדיל ועתוס' דע"א ו' ב' ד"ה מנין כו' דלא אסור אלא בנזיר דכ"ע שתי חמרא כו' וכמ"ש ביומא י"ד א'. ועודנ"ל דוקא בנזיר משום דסחור סחור לכרמא כו' והוא מבקש שיתן לו מסתמא ליושתי קבעי כמ"ש תוס' שם אבל אם נדור משאר דברים מותר ליתנו לו כ"ז שלא אמר בפירוש שיאכלנו וכמ"ש בתוספתא ספ"ב דדמאי ע"ה שאמר לחבר תן לי ככר זה ואוכלנו יין זה ואשתנו לא יתן לו שאין מאכילין טהרות לע"ה היה נדור מן הככר וא"ל תן לי ואוכלנו אבטיח וניקר וא"ל תן לי ואוכלנו יין ונתגלה וא"ל תן לי ואשתנו לא יתן שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו כיוצא בו לא יושיט ישראל אבר מן החי לב"נ ולא כוס יין לנזיר שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו אלמא נקט בכולם ואוכלנו חוץ מאלו שנים. והרשב"א והר"ן ומ"מ כתבו ב' טעמים על קניבת ירק דאסור קודם מנחה א' משום דלמא אתי למיכל אבל מן המנחה ולמעלה דומה כמי שיש לו פת בסלו ולפ"ז אסור כאן ועוד טעם אחר כ' משום דקודם המנחה נראה כמתקן לצורך היום ואע"ג דבירושלמי דפ"ד דפסחים הל' ד' הנ"ל משמע כטעם הראשון שם שאמרו שע"י שהוא דבר קל כו' ליתא דהיינו לר"א שם אבל לפי מאי דקי"ל כרב כמ"ש בסי' תרי"א ס"ב א"צ לזה אלא טעמא משום סכנה כקושיית הירושלמי הנ"ל וכמו שאסרו בכל שבת בתוספתא הנ"ל וקי"ל כרב כנ"ל ואע"פ שטעם של ר"א לכאורה ברור כיון שהטעם משום סכנה מה לי בחול כו' מ"מ הא מסיק שם דאסמכוה אקרא שבתון שבות וכן בגמ' שלנו משמע דלאו משום טעם הראשון ועמ"א:

משנה יומא פ"ג

מסקנת הגמ' שם

שם וכאביי

משנה שם

שם בגמ' פ"ו שם במשנה

הא דציר מצטרף דאכשורי אוכל' הוא חשיב כאוכל

טור בשם רמב"ם בפ"ג והתו' שם ושם בגמ' פ'

רש"י שם כר"ש משנה עירובין פ"ב

רמב"ם שם ורשב"א כר"י בן ברוק

פי' גדולות כאדם שפיו גדול כששוחק

יומא דף ע"ג וכר' יוחנן

משנה שם דף פ"א

מימרא דריש לקיש שם

ברייתא שם

מימרא דרבא שם

כך היא הגי' בכל ספרי הרמב"ם שבידנו ואולי טעות הוא שנפל בספרים כי לא נמצא חילוק זה לא בגמ' ולא בטור ולא בב"י

משנה שם ע"א

משנה יא פ' י"ו דכלים

מימרא דשמואל יומא שם

שם בגמ'

שם במשנה

רמב"ם שם מהתו'

טור בשם הראב"ד מברייתא דכריתות י"ג.