איסור רחיצה ביום כפור - שולחן ערוך אורח חיים סימן תרי״ג

מותר לרחצם. ויזהר שלא יטול אלא מקום המטונף בד כ"מ ברמב"ם עס"ב:

אם הטיל מים וכו'. כ' הב"ח דיקנח וישפשף כדי להוציא נפשו מפלוגתא ודוקא בלילה אבל ביום כיון שמתפללין כל היום א"צ:

העולה לדוכן. וה"ה לוים במקום שנהגו (ר"ש הלוי רדב"ז ל"ז):

קצת רפואה. אבל משום רפואה גמורה מותר לרחוץ דלא גרע ממי שרגליו כהות וכ"מ בב"י בשם סמ"ק עיין סס"ט:

שגדול ממנו. משמע דבשווין אסור וכ"מ בכ"ה:

עד מתנים. לאו דוק' אלא מעט למעל' מהם עיין בגמ':

בספינה. כ' בב"ה /בכנסת הגדולה/ דת"ח מותר כדאי' פ' תולין ולא דק דהתם דוקא על ידי הערמה מותר כמ"ש סוף סימן של"ט ע"ש בב"י:

יש מי שאוסר. והטור כתב אם התירו רחיצה גמורה כ"ש שיטה דקילא וי"ל דכיון דלא מכוין לרחיצה ליכא איסורא כ"כ אבל שיטה דהוי גזירה משום חבית של שייטין (אסור) (ב"ח) ותימה על הטור הא דאפי' לשמור פירות מותר לעבור במים וא"כ נימא דמותר בספינה ובגמ' מוכח דאסור עבב"י סי' של"ט (ועיין ר"י הלוי סי' ל"ג) וע"ק דבהדיא אמרינן בגמרא ואי' סימן רמ"ח לדבר מצוה מפליגין בספינה אפי' בע"ש ופוסק עמו ע"מ שישבות ופר"י משום שט והביאו הטור א"כ דברי הטור סתרי אהדדי ואפשר דהתם מיירי כשעושה העכו"ם מלאכה בעבורו והכא מיירי במקום שאין מלאכה וביוצא בזה איתא בתשובת ר"מ אלשקר ובס' ב"ז ומ"מ אין להקל כלל וכ"מ בגמרא בעובדא דמברא דחצדד וסתם מברא היינו מקום שעוברין בספינות ואפ"ה לא רצו ללכת בספינ' ע"ש:

מותר לעבור. משום הפסד ממון (ר"ן):

דלמעט בהילוך. ולענין מעשה נ"ל להחמיר וכן כ' רש"ל בביאורי סמ"ג דגבי רבו מיירי שאין לו דרך אחר ולכן מותר לעבור עד כאן ל' בית חדש ולא ידעתי מאי חומרא היא דהא לדברי רבי משה איסרלש אסור להקיף ועיין סי' תצ"ח סעיף ז' וסימן תק"י ס"ח דאסור לישא משא גדול בבת אחת אף על גב דמפיש בהילוך כדי שלא יהא כעובדא דחול כ"ש כאן דיש איסור רחיצה וגזירה דלמא מתווסן מאניה במיא ואתי לידי סחיטה כדאיתא בגמרא דלא חיישינן במה שמרבה בהילוך כן נראה לי:

לא תנגב יפה. אף על גב דכשאינה נגוב' יש ג"כ איסור רחיצה מ"מ ליכא איסורא כ"כ כמו בסחיטה ועסי' ש"א סמ"ו וש"ב ס"י והרי"ף כ' דמ"מ מותר לקנח ידיו ורגליו עי"כ במפה ולמחר מעבירה על גבי עיניו דבזה לא חיישינן לסחיטה:

כלה. כ"ה פשוט בגמ' וצע"ג ברש"י בכתובות דף ד' ע"א ע"ש:

אסור לאשה לטבול. נ"ל דהלובשת לבנים מותרת לרחוץ מעט בין יריכותיה כמ"ש סימן תקנ"א ובי"ד סימן שפ"א ס"ה בש"כ בשם מ"ב עס"י:

בטיט או בצואה כו'. אבל להעביר את הזיעה אסור כמ"ש סי' שאח"ז גבי סיכה שאסור כדי להעביר הזוהמא וה"ה ברחיצ':

משפשף. משמע אבל בלא שפשף אין ליטול ידים רק אם רוצה להתפלל כמ"ש אח"ז וק' הא כ' הטור בסי' תקנ"ד בין בט"ב בין ביה"כ וכן שאר היום כשעוש' צרכיו וצריך לברך אשר יצר יכול ליטול ידיו ולמה תלאו כאן בתפלה שהיא אינה כל היום ולפמ"ש כאן א"צ לכתוב דין שפשוף כלל כיון שבכל טעם צריך לו' אשר יצר וצ"ע:

בין בחזר'. משום דאל"כ אתה מכשילו לעתיד לבא שלא ירצה לילך לרבו.

ובלבד שלא יוציא כו'. כדי שיזכור ולא יבא לידי סחיט' וכתב הטור וכתב בה"ג דוקא עד צוארו אבל מעבר לשוט אסור ותימה אם התירו לו רחיצה החמורה דהא אסמכוה אקרא כ"ש שיטה דקילא עכ"ל. ותי' ב"י דרחיצה שאינ' אסורה אלא ביה"כ התירו אבל לשוט דאסור בכל שבתות השנה לא התירו וכ"כ מו"ח ז"ל ותמוה לי דהטור ס"ל דבאמת מותר לשוט בכל שבת כדי לילך לרבו ויליף לה בק"ו מרחיצה בי"כ דחמיר' כ"ש בשיטה דקיל תהא מותרת בי"כ ובכל שבת בשביל רבו כמו שהתירו לעבור במים בכל שבת בשביל דבר מצוה כמ"ש סי' ש"א ס"ה ולעד"נ לתרץ קושית הטור דשאני רחיצה שיכול לעשות שם שינוי דהיינו מה שאינו מוציא ידו מתחת חלוקו ויש בזה היכרא משא"כ בשיטה שאין שייכות היכר שם ויש גזירה שמא יעשה חבית של שייטין כדלעיל:

אלא עד מתנים. בגמ' פ' יה"כ איתא בדף ע"ז ויעביר לו עד מתנים מכאן שמותר לעבור עד מתנים מכאן ואילך אמר אשר לא אוכל לעבור ולמה כ' אפי' אינו אלא עד מתנים ואפשר דלא דק לחומרא:

הרב אסור כו'. זה בעי' בגמ' ולא איפשטא ופסקו להחמיר וק"ל הא מידי דרבנן היא וקי"ל בכ"מ ספיקא לקולא ותו ק"ל על גוף הבעיא למה יהיה עדיף ההולך לשמור פירותיו מלילך אצל התלמיד ללמוד עמו והלא מצוה של לימוד עם אחרים היא מצוה גדולה כדאי' בספ"ק דב"ק דלימוד עדיף מקיום המצות ובהרבה דוכתי ונראה דהטעם כאן שהרי אפשר לתלמיד לבא אצלו ולמה ילך הרב לתלמיד מ"ה נראה באם א"א לו לתלמיד לילך מותר לרבו לילך אצלו ובלבוש כתב דאפי' בזה אסור משום לא פלוג רבנן ואיני יודע מקור לזה בפרט בהאי מלתא שהיא ספיקא דרבנן:

אבל לא בחזרה. שאין כאן מצוה שניחוש לעתיד לבא:

דלמעט בהלוך עדיף. ק"ל דאף על גב דמצינו סברה זאת בפ' אלו קשרי' היינו שאין להרבות בהילוך במקום שאפשר לדלוג על המים משא"כ כאן שיעבור במים למה לנו לעשות נגד הדין בשביל ריבוי הדרך וכתב מו"ח ז"ל שנ"ל למעשה להחמיר וכ"מ ברש"ל בביאור סמ"ג דאין היתר אלא באין דרך אחר ע"כ:

בין של חרס כו'. בשל חרס חיישינן דמשחיל פי' פולט מים שבולע ובשל כסף חיישינן שמא ישמט מידו וישפכו המים שבו:

בזמן הזה אסור לטבול כו'. עסי' תקנ"ד:

בצואה. אבל להעביר את הזיעה אסור. ט"ז:

לרחצם. ויזהר שלא יטול אלא מקום המטונף בלבד. רמב"ם מ"א:

ושפשף. משמע אבל בלא שפשוף אין ליטול ידים רק אם רוצה להתפלל כמו שכתב אח"ז. וט"ז כתב כיון דצריך לברך אשר יצר יטול אפי' בלא שפשוף. עיין שם:

כהן. וה"ה לוים במקום שנהגו. רדב"ז מ"א:

רפואה. אבל משום רפואה גמורה מותר לרחוץ דלא גרע ממי שרגליו כהות. מ"א:

שגדול. משמע דבשוין אסור. מ"א:

מתנים. ל"ד אלא מעט למעלה מהם. מ"א:

בספינה. עיין בטור מ"ש בשם בה"ג. וע' אחרונים מה שהקשו עליו ועיין בכנה"ג ועיין בבאר היטב אשר לפני:

תלמידו. ואם א"א לו לתלמיד לילך מותר לרבו לילך אצלו ט"ז. ובלבוש לא כ"כ עיין שם:

טפי. וב"ח בשם רש"ל כתב שיקיף וכן דעת אחרונים:

לשרות. מ"מ מותר לקנח ידיו ורגליו עיו"כ במפה ולמחר מעבירה ע"ג עיניו דבזה לא חיישינן לסחיטה. הרי"ף:

כלה. וצ"ע ברש"י בכתובות דף ד' ע"א מ"א. וע' במרדכי דמ"ק שהקשה כן לרש"י ותירץ ע"ש:

לטבול. נ"ל דהלובשת לבנים מותרת לרחוץ מעט בין ירכותיה. מ"א עיין שם:

ס"א ואפי'. פסחים נ"ד ב': ידיו. כגי' הרי"ף: או רגליו. תוספתא וירושל' שם וספ"ק דתענית נטנפו רגליו מטבילן במים ואינו חושש: או שאר גופו. תוספתא אם היו רגליו מלוכלכין בטיט ובצואה מדיחן במים כדי שלא יטנפו כליו ומזה הטעם ה"ה לכל גופו. הג"מ. ובתוספתא שלנו כ' ידיו אבל הוא ט"ס: או כו' שלא כו'. נלמד מהנ"ל:

ס"ב נוטל כו'. ע' תוס' שם וע"ל סי' תקנ"ד ס"י ומש"ש אבל בירושל' פ"ב דברכות אמרינן דבי"כ וט"ב אסור רחיצה אא"כ חולה שיש בו סכנה וז"ל א"ל דלא יסחיימות אין בעי אפי' בט"ב כו' אפי' ביה"כ וכ"כ הרמב"ם בפ"ז מה"ת ה"ח וכ"כ מ"ע שם בשם הר"פ שאין רחיצה כלל ביה"כ וט"ב אלא כמש"ש ואם היה מלוכלך כו' ובצואה רוחץ כדרכו כו' וכן עיקר:

ס"ג אם הטיל כו' או עשה כו'. הכל ע"ד הנ"ל שלא אסרו כו' וכמ"ש בפ"ג דיומא זה הנלל. כל המסיך כו' אפי' ביה"כ דארישא קאי ואמרינן שם בשלמא רגלים כו' מצוה לשפשף וע' תוס' ישנים ביומא שם שפי' אפי' הטיל ולא שפשף משום הכון ע"ש בד"ה משום כו' בארוכה: ולכן כו'. ירושלמי שם ושם:

ס"ד מי כו'. כנ"ל ובירושלמי שם ושם מתיר במנעלים לאסטניס וע"ל ס"ס תרי"ד: ונהגו כו'. ע' בספ"ב דברכות ט"ז ב' וע' תוס' שם ד"ה אנינות כו' וי"ל כו' וה"ה כאן אף למ"ש הרא"ש כאן בשם ר"י דשאר עינויין הם מדרבנן והב"ח כ' דאף גאון לא התיר באסטניס אלא בשיש לכלוך על פניו:

ס"ה ההולך לבה"מ. שם רב יוסף שרא כו': או לצרכי מצוה. נלמד מהנך. ב"י: להגביה כו'. רש"י וע"ל סי' ש"א ס"ד מש"ש: אלא עד כו'. עמ"א:

ס"ו הא דשרי כו'. משום דרחיצה שאינה של תענוג אינו אסור: אבל כו' בספינה. דהתירו כאן לשמור פירות ואלו בספינה אסרו בפ' תולין אף לצורבא מרבנן דוקא ע"י הערמה ועמ"א שמדקדק ממ"ש במברא דחצדד כו':

ס"ח וכ"מ דמותר כו'. למד ממ"ש בפט"ו דשבת היכי ליעביד ליקף קא מפיש בהלוכא לעביר זימנין דמתווסן כו' וכאן לא חששו לזה וא"כ נשאר הסברא דלעבור ולא ליקף ואין מוכרח ועמ"א:

ס"ט אבל כו'. שם: ואסור כו'. ר"ל אף שמדינא דגמרא מותר בכה"ג מ"מ יש לאסור שמא כו' וכמ"ש שם איפכא אמרת כו' וערש"י ורי"ף שיש גי' אחרות עש"ו: החולה כו'. נלמד מסיכה שם ועמש"ל:

ס"י כלה כו'. דסוגיא כר"א וע' מ"א ס"ק י"ב שכ' וצע"ג כו'. ובודאי כאן בגמ' משמע כפי' הרא"ש שם וכ"כ בש"ע י"ד:

סי"א מי כו'. דהא לא שרי בסוף יומא רק משום תפלה במקום שא"א להתפלל בלא טבילה כמש"ש פ"ח א' תנאי היא כו' ורמינהי כו' ל"ק הא כו' משא"כ בזה"ז כמ"ש בפ"ג דברכות:

סי"ב בזה"ז כו'. עתוס' פ"ב די"ט י"ח ב' ד"ה כל כו':

משנה יומא ע"ד

משמעות הגמ' שם ע"ח ובפסחים נ"ד

יומא ברייתא ע"ז

הגהות מיימוני מהתוספתא

רוקח

תוס' שם מהא דיד לפה תקצץ שבת ק"ט

הרא"ש שם

טור

ב"י

טור בשם גאון

ברייתא יומא ע"ז

מימרא דרב ושמואל שם וכפירוש רש"י שם דאינו נראה כמלבוש אלא כנושאו על כתיפו

שם וכאביי

טור בשם בה"ג

וחכמים עשו חיזוק לדבריהם שאין לה סמך מן התורה יותר משל תורה ב"י

בעיא שם ולא איפשטא ופסקו הפוסקים לחומרא

ברייתא שם

מהא דר' יוסף ואביי שם

שם ע"א וכאביי

שם כרב אשי

כרב יהודה ורבה שם

משנה שם וכר"א הסכמת הפוסקים

רמב"ם בפ"ג

וסיים שם כיון שבטלה תקנה זו

ציינתיו לעיל סי' תקצ"ד