דין כמה צריך לדקדק ולכוין בק״ש - שולחן ערוך אורח חיים סימן ס״א

וחוזר ואומר. ובמקום שלא נהגו לחזור אין מוחין בידם [פ"ח בשם ר"ל חביב סי' ע"ג ור"מ אלשקר סי' ט"ו ורש"ך סי' ל"ג ורא"ם ח"א ס"א וע"ש סי' ב']: ובספר עשרה מאמרות מאכ"ח ח"א סי"ג כ' דש"ץ אינו אומר בלחש אמת ויחיד אומר בלחש אמת ואינו חוזר ואומר אמת ונמצא דהוי רמ"ח תיבות מכוון אבל אם אומר בלחש אמת וחוזר ואומר אמת הוי רמ"ט תיבות עכ"ל, ובזה מיושב פשטא דתלמודא דקאמר אינו חוזר ואומר אמת, והרב"י נדחק בזה ע"ש אבל ר"מ אלשקר כתב שי"ל גם פעם הראשון אמת שלא להפריד ביניהם ואמת השני אינ' מן המנין אלא נוסח ברכת אמת ויציב הוא:

אין איסור. אבל אינו אומר אמת לחודי' עם הש"ץ דהוי כשמע שמע [ד"מ] וכתב בכ"ה שאין משתקין אותו ודוקא אם שהה בנתיים:

בט"ו ווי"ן. ובערבית יכוין בוי"ו שבואמונ' (כתבים) ובי"מ כ' שאמת לבדה עולה במקום ג' שמות הנ"ל:

יאמר אל מלך נאמן. ובמט"מ כ' שרש"ל לא רצה להפסיק, ובב"י משמע שמנהג קדמונים הוא וכ"כ הב"ח:

צריך להאריך בחי"ת. ומגדול עוז כתב וז"ל קבלתי מרבותי איש מפי איש הגאונים כי האל"ף כמעט חוטפין בה למיעוט ההתבוננות בה ומאריכין בח' שליש ובד' שני שלישי' והנסתר סוד מופלג עכ"ל:

ידגיש. מצאתי בשם מהו' יוסף קלמנק"ש שאין הכוונ' לקרותה בדג"ש שהרי אין בה דג"ש אלא הכוונ' שיטעימנה בפה יפה וגם הרב"י כתב שאין להדגישה יותר מדאי. בשל"ה קרא תגר על המדגישים יותר מדאי ונראה כאלו הד' נקודה בשו"א:

שמע ב"פ. ומה"ט אסור לומר שמע בכל פעם שאומרים בסליחות ויעבור (ל"ח) ובשל"ה כתב דנכון לאומרו ע"ש וכנ"ל מאחר שמפסיק הרבה בנתיים לא מיחזי כשתי רשויות:

על מטתו. משמע דוקא על מטתו כדי להשתקע בשינה מתוך ק"ש אבל במקום אחר אסור לקרות הפרשה ב"פ:

שלא יאמרו. וב"ח כתב כיון שכל הקהל אומרים אותו ליכא קפידא וכמ"ש בב"י ע"ש ואישתמיטתיה גמרא פ"ד דסוכה שהיו אומרים אנו ליה וליה עינינו ופריך בגמרא והא אמרינן האומר שמע שמע משתקין אותו, והתם כולם היו אומרים אותו אע"כ אפילו כל הקהל אומרים אותו אסור:

ב"פ אמן. וב"י חולק וכתב דמותר דהא כתיב קרא אמן ואמן ואין לחלק בין אומר בוי"ו או בלא וי"ו וכ"כ הבחיי פ' בשלח והמכוון וכופל אמן אמן זוכה לשני עולמות וכן אמר דוד סוף מזמור מ"א עכ"ל:

צ"ל ברוך שם כו'. ואם לא אמר בשכמל"ו אין מחזירין אותו [ב"ח ש"ג] ולבוש כתב שאפי' אמרו ולא אמרו בכוונה צריך לחזור וכ"מ רס"י ס"ו:

בכל לבבך. פי' שיקרא בענין שישתמע שהם שני למדי"ן, אבל מ"מ צריך מקף בנתים כי בלא מקף צריך לקרות בכל בחול"ם ובמקף בקמ"ץ [ב"י רד"ק]:

יניח הנד. פי' שב"א הנחטפת נקראת נח כגון בסוף תיבה או באמצע תיבה הבאה אחר תנועה קטנה ונד נקרא שב"א המתנועעה כגון בראש תיבה או באמצע תיבה אחר תנועה גדולה וסי' תנועה גדול' פתוחי חותם רק החיר"ק כשיש יו"ד אצל' נקראת ת"ג וכשאין יו"ד אצלה נקראת תנועה קטנה:

המדקדקים מחמירים. ובלבד שיכוין כי הנגינה למי שלא הרגיל בה מפסיד הכוונה [ד"מ]:

כשיאמר וקשרתם לאות כו'. כצ"ל:

בקול רם. ובתשובת ר"מ אלשקר סי' ו' נתן טעם בשם רבינו האי ורשב"א דאין לקרותה בקול רם אולי יבטח אחד על השמיעה ולא יקרא בעצמו ע"ש ובכ"ה כתב בשם הרא"ם ח"א סי' מ"א שומע ולא קרא יצא ועיין בספר ת"ד בשם הראב"ד עכ"ל עמ"ש סי' נ"ט ס"ד:

באימה ביראה כו'. בטור הביא המדרש לא הטרחתי עליכם לקרות' לא עומדין ולא פרועי ראש כו' משמע דטרח' לא בעי' אבל אי עביד אינש בפריעת ראש ש"ד ואע"ג דלענין לא עומדין אמרינן בסי' ה"ג דמי שקורא מעומד הוה עבריין שאני התם שאין לו לעמוד בחנם דבזה עובר על דברי ב"ה ולולי זאת אין איסור בדב' מצד עצמו מ"ה אמר שפי' שלא הטריח אותנו בעמיד' אבל אין איסור בדבר. אלא לענין פריעות הראש קשה דהא יש איסור בפריעת הראש כדאי' פ' כל כתבי וכמ"ש הטור לעיל בסי' ב' דצריך שיכסה ראשו דיש בזה קלות ראש וכמ"ש בסי' ח' ונ"ל דלק"מ דמידי הוא טעמא דאסור בגילוי הראש משום קלות ראש שהוא כאלו אין עליו עול וכאן שצריך עכ"פ אימה ורתת וזיע' אי הוה אז בגילוי הראש הוה נמי דרך אימה אלא שלא הטריחנו הקב"ה בזה ומ"מ נראה דעכשיו שחוק שלהם היא כן ודאי יש אפי' איסור בזה משום ובחוקותיהם לא תלכו:

וכן נוהגין. כ' מו"ח ז"ל שעכשיו נתבטל המנהג ההוא וא"א אל מלך נאמן וסומכים על הזוהר שכתב שמשלימין ג' תיבות במה שהש"ץ חוזר ואומר ה' אלהיכם אמת:

אסור לומר שמע כו'. בס"ח סי' י"ח כתב אם לא קרא פסוק ראשון בכונה יחזור ויקרא אותו בלחש אבל לא בקול רם שנראה כשתי רשויות ח"ו וק"ל ע"ז דאמרינן בגמ' א"ל ר"פ לאביי ודלמא מעיקרא לא איכוון דעתיה א"ל חברותה כלפי שמיא אי לא מכוון מחינן ליה בארזפתא דנפחא עד דמיכוין ואי איתא דמותר לחזור לקרות בלחש למה לא תי' לו אביי דא"כ היה לו לחזור ולקרות בלחש אלא ודאי דבכל גווני אסור לכפול וי"ל דעיקר קושי' ר"פ היתה מאחר שאפשר לדונו לזכות למה גוערין בו ותי' לו דאין לדונו לזה לזכות ועמ"ש בסי' ס"ג ס"ד:

מנהג כשר הוא. לפי שמשבחין אותו שהוא דר למעלה מז' רקיעים. גם מצינו בקרא ב"פ ה' הוא האלקי' גבי אליהו כ"כ ב"י בשם התוס' ולענין שאומרים בשכמל"ו ג"פ ביה"כ כמ"ש בה' י"כ צ"ל דלא חשו לב' רשויות אלא בפסוק שמע שהיא עיקר קבלת עול מלכות שמי' וכיון שקבל עליו עול מלכות שמים פעם אחד אין חשש באמירת בשכמל"ו יותר מפעם א' דהא קאי על פ' שמע ישראל וליכא מאן דאתי למטעי משא"כ בפסוק ה' הוא האלהים שהוא פסוק בפני עצמו ע"כ יש חשש וע"כ הוצרכו התוס' לתרץ שמצינו כן בפסוק גבי אליהו:

בשכמל"ו בחשאי. אבל לא בקול רם דהא לא אמר' משה ואם לא נימרי' כלל הא אמרה יעקב ע"כ אומרים אותו בחשאי:

בין לעולם ועד לואהבת. לפי שצריך להפסיק בין פסוק ראשון וברוך שכמל"ו כי שם לשון שאנחנו מקבלין עלינו מלכות שמים ופרשת ואהבת הוא לשון צוואה:

בכוונה. תוס' בספ"ק כתבו דבירושלמי אמרו דאותם ג' פרשיות שתקנו בק"ש לפי שבהן עשרת הדברות. ע"כ צריך האדם לכוין בהם באמירת ק"ש אם עבר על אחת מהם. בה' אלהינו. יקבל דיבור אנכי ה' אלקיך. ה' אחד. דבור לא יהי' לך. ובפסוק ואהבת יקבל דיבור לא תשא. ובפסוק וכתבתם דיבור לא תחמוד. ובפסוק ואספת דיבור לא תגנוב. ובפסוק ואבדתם מהרה דיבור לא תרצח. ובפסוק למען ירבו ימיכם דיבור כבד את אביך. ובפסוק ולא תתורו דיבור לא תנאף. ובפסוק למען תזכרו דיבור זכור את יום השבת ששקול ככל התורה. ובפסוק אני ה' אלהיכם דיבור לא תענה ברעך עד שקר. (ועיין בכל בו הביאו בס' אליהו רבה עוד רמזים אחרים):

אלהיכם אמת. ובמקום שלא נהגו לחזור אין מוחין בידם ובס' עשרה מאמרות כתב דש"ץ אינו אומר בלחש אמת. ויחיד אומר בלחש אמת ואינו חוזר ואומר אמת. אבל מהר"ם אלשקר כתב שי"ל גם בפעם הראשון אמת שלא להפריד ביניהם ואמת השני אינו מן המנין. וכ"כ הרדב"ז ח"א סי' נ"ה ומהרא"ם ח"א סי' ב' ועיין בפר"ח ובמ"א ועיין בתשובת נחלת שבעה ח"ב סי' כ"ו שכתב שיש לגעור בש"ץ כשחוזר ה' אלהיכם אמת שלא יחזור ג"כ תיבת אני ע"ש ועיין יד אהרן:

בדבר. אבל אינו אומר אמת לחודיה עם הש"ץ דהוי כשמע שמע ד"מ ועיין כנה"ג:

בט"ו ווי"ן. ובערבית יכוין שאמת עולה במקום ג' שמות הנ"ל. י"מ מ"א:

שמע. ובמט"מ כתב שרש"ל לא רצה להפסיק ובב"י משמע שמנהג קדמונים הוא וכ"כ הב"ח ועיין שכנה"ג:

ידיהם. ר"ל יד ימין:

המחשבה. אע"ג דאמרינן הקורא את שמע לא יקרוץ בעיניו וכו'. דהתם הקריצה והרמיזה לצורך דבר אחר ומבטלין הכוונה. אבל הכא הרמיזה היא צורך הכוונה הרא"ש. והטייה צריכה להיות מזרח צפון מערב דרום ולא יטו הראש מזרח מערב צפון דרום דהוי ח"ו שתי וערב עט"ז:

בדלי"ת. ולא ידגיש יותר מדאי שנראה כאלו הד' נקודה בשוא או בצירי אלא הכוונה שיטעימנה בפה יפה. ב"ח מ"א פר"ח:

ב"פ. ואם לא כוון יחזור ויקרא בלחש ויש לדייק מדברי הגמ' דאמרינן משתקין אותו משמע בדאיכא אחרים דשומעין אותו אבל בליכא אחרים דשומעין אותו דהיינו אם הוא בציבור ובלחש או ביחיד אפילו בקול רם לית לן בה ב"ח וכ"כ בס' חסידים סי' י"ח ועיין ט"ז ס"ק ג' ואין להקשות דא"כ מאי פריך הש"ס בברכות דף ל"ג ע"ב מהקורא את שמע וכופלה דלמא איירי בלחש או ביחיד דא"כ אפילו מגונה ליכא ע"ש. ובסליחות שמפסיק הרבה בנתיים מותר לומר בכל פעם שאומר ויעבור. של"ה מ"א. וה"ה על ב' ענינים חלוקים מותר לכפול כדאמרינן בפרק החליל אהא דתנן אנו ליה וליה עינינו דמסקינן שם דה"ק ליה אנחנו מודים ועינינו ליה מיחלות וכתב רש"י שם כיון דאתרי מילי קמדכיר לית לן בה ע"ש. וסוגיא זו אישתמיטתיה מהב"ח במה שפסק היכא שכל הקהל אומרים ליכא קפידא דהא התם כל הקהל היו אומרים אותו ואפ"ה הקשה שם והאמרינן האומר שמע שמע משתקין אותו. עמ"א ס"ק ט':

אמן. וב"י חולק וכתב דמותר דהא כתיב קרא אמן ואמן ואין לחלק בין אומר בוי"ו או בלא וי"ו וכ"כ הבחיי פ' בשלח והמכוין וכופל אמן אמן זוכה לשני עולמות וכן אמר דוד בסוף מזמור מ"א ובירושלמי פרק הקורא את המגילה איתא דלאו דוקא מודים מודים משתקין אותו אלא ה"ה שמע שמע אמן אמן ע"ש. א"כ ע"כ מוכרחים אנו לומר דקרא דאומר אמן ואמן וא"ו הפסיק הענין ותימא על הב"י דאשתמיט מיניה הירושל'. יד אהרן ועיין פר"ח. מי שנזדמן לו לענות אמן על ב' דברים אפשר דאחד יעלה לכאן ולכאן ואם יאמר אמן ואמן עדיף טפי. הלק"ט א' סי' פ"ה וע"ל סי' נ"ו ס"ק ה' מש"ש:

בשכמל"ו. ואם לא אמר בשכמל"ו אין מחזירין אותו. ש"ג ב"ח אבל בלבוש כ' שאפי' אמרו ולא אמרו בכוונה צריך לחזור כ"מ ריש סי' ס"ו:

בכל לבבך. פי' שיקרא בענין שישתמע שהם שני למדי"ן אבל מ"מ צריך מקף בנתיים כי בלא מקף צריך לקרות בכל בחולם ובמקף בקמץ. והטעם כי לעולם לא באה הנח נראה אחר ת"ג אם לא שבאה הנגינה תחת הת"ג כמבואר אצל המדקדקים מש"ה במקף לא באה לעולם הנגינה אלא תחת תיבה השניה ממילא משתנה החולם לקמץ חטף שהוא ת"ק כדי שיכול לבא אחריה נח נראה. ואעפ"כ אינו זז מגזרתו כמ"ש רש"י בחומש פרשת יתרו פסוק כ"ד פן יפרץ בם ע"ש וכן נמי את בצירי וכשבאה במקף משתנה לתולדתו בסגול מן הטעם הזה:

הנח. שוא הנחטפת כגון בסוף תיבה או באמצע תיבה הבאה אחר ת"ק ושוא נד נקרא המתנועעת כגון בראש תיבה או באמצע תיבה אחר ת"ג וסי' ת"ג פתוח"י חותם. רק החיריק כשיש יו"ד אצלה נקראת ת"ג וכשאין יו"ד אצלה נקראת ת"ק:

בכך. ובלבד שיכוין כי הנגינה למי שלא הורגל בה מפסיד הכוונה. ד"מ:

ס"א יקרא ק"ש בכוונה כו'. דלא אמרו עד כאן צריכות כוונה אלא בדיעבד: באימה כו'. ממ"ש במ"ר פ' אמור פ' כ"ז א"ר יצחק משל למלך ששלח כו' לא עומדין על רגליכם כו' מ' הא אינך צריך:

ס"ב אשר כו'. ספרי פ' ואתחנן:

ס"ג מסייס כו'. אבל בגמ' משמע דהיחיד מסיים אמת ואינו חוזר כמש"ש חוזר ואומר כו' אבל הש"ץ אינו מסיים תחלה באמת כמש"ש ההוא דנחית כו' כל אמת כו' ודאי כי אמת עולה מן המנין אע"ג דהוא מן הברכה וראיה שאף ט"ו ווי"ן עולין וכ"ש לפי פי' הרב בהג"ה ויש עוד ט"א כו' אלמא אמת עולה מן המנין ודבריו עיקר כמש"ש וכ"כ המ"א בשם י"מ דלא כב"י שנדחק מאוד: ובזה כ"א כו'. כמ"ש בז"ח ס"ק א' וכל האומר ק"ש שלא עם הצבור כו' ואף שאינו אומר עם הש"ץ כמ"ש בגמ' חוזר כו' ופי' תר"י כשמסיים וממתין על הש"ץ וכמש"ל סי' ס"ו ס"ו: ואם כו'. דדוקא אמת לבד אסור לחזור. ד"מ: ואם הוא כו'. ז"ח שם: שעולים כו'. כן פי' הב"י ודברי הרב הם עיקר חדא דבי"ג ווי"ן סגי ועוד דאמת מפסיק ביניהם ועוד דמכוון עם ה' אלקיכם אמת וכן כאן שני שמות אלו: ויש שכ' כו'. כ"כ בתנחומא ובתיקונים תי' י' כ"א ב': והוא במקום כו'. כמ"ש בפט"ז דשבת: ונ"ל כו'. שהרמ"ה קרא תגר ע"ז דעבדין הפסקה והרי אף בעונה אמן על ברכותיו אמרו ה"ז בור מטעם זה ואף בשכמל"ו אמרו נימריה לא אמר משה וכן בתיקו' תיקון יו"ד שם אמרו ובגין דלא עבדין הפסקה כו' אלא דמ' שם משום דאפשר בחזרת התיבות משא"כ ביחיד ואע"ג דאפשר בכוונת הווי"ן מ"מ קורא בז"ח שם מעוות לא יוכל לתקן: רק כו'. שהוא במקום אמ"נ כמ"ש בשבת שם ועתוס' שם וס"ל כהרא"ש דאמן אחר הש"ץ לא הוי הפסק וכמש"ל סי' נ"ט ס"ד ע"ש:

ס"ד נוהגין כו'. כמ"ש הר"י על מ"ש בשבת שם בכל כחו משום ה"ט לעורר הכוונה כמ"ש רש"י שם וע"ל סי' ס"ב ס"ה:

ס"ה נוהגין כו'. י"ג ב' כי מנח כו' לפי' הרא"ש:

ס"ו צריך כו'. כ"כ תר"י וסמ"ק וז"ש שלא יחטיף בחי"ת אבל רש"י וש"פ פי' שיכוון הכל בדלי"ת וכ"כ בזוהר ותיקונים: ויש נוהגים כו'. כ"כ תר"י שלזה היה מנח ידיה כו' אף שהרא"ש דחאה כנ"ל:

ס"ח ולא כו'. כ"ה בירושלמי. ב"י:

ס"ט אסור כו'. שרש"י פי' בכפילת הפסוקים משתקין אותו אבל תוס' ורי"ף וכל הפוסקים כתבו להיפך ומ"מ אסור בשניהם לד"ה:

ס"י כשקורא כו'. ירושלמי פ"ק ר"ש בר נחמני כד הוי נחית לעיבורה הוי מקבל גבי ר' יעקב גרוסה והוה ר"ז מיטמר ביני קופייא משמענא היאך הוי קרי ק"ש ושמע דהוה קרי וחזר וקרי עד דהוא שקע מיניה גו שינתיה ותי' בסמ"ק משום שכופל כל הפרשה אבל בה"ג כ' דוקא על מטתו וכ"כ הג"מ וז"ש כשקורא כו' כל הפרשה כו':

ס"יא ויש כו'. דשמא שם ג"כ לא היה אומר פ' ראשון מהרי"א: האומרים כו'. ואין לחלק בין יחיד לצבור דהא בירושלמי אמרינן איפכא שם הד"ת בציבור אבל ביחיד תחנונים אלא שהטור כ' כיון שבגמ' לא חלקו אין לחלק ועמ"א:

ס"יב ה' הוא האלהים כו'. דהרי ב"פ מצינו בפסוק: י"א כו'. טעמו ממ"ש אמן אמן. אמן מאיש זה אמן מאיש אחר כו' וצ"ע שהרי בנחמיה ח' כתיב שענו ב' פעמים אמן וא"א לו' דב"פ קאי על כל העם שענו דהרי כתיב בד"ה ויאמרו כל העם אמן כו' אבל בירושלמי סוף מגילה איתא להדיא שלא לענות ב"פ אמן כמ"ש שם ודכוותה אמן אמן שמע שמע וצ"ע ועמ"א:

ס"יד צריך כו'. עיין בה"ג וס"ל לטור דה"ה לדידן בין ועד לואהבת אבל הרוקח פי' בין אחד לברוך וכמ"ש בהג"ה: ויש כו'. כן פי' התוס' שם הא דר"מ הנ"ל וכ"כ רוקח: ובין כו'. רוקח ושעל כ"ז אמרו לא היו מפסיקין וכמ"ש כדי כו'. ודעת ש"ע כפירש"י וב' הפירושים איתמר בירושלמי שם כיצד היו כורכין את שמע א"ר אחא אר"ז אר"ל שמע ישראל י"א י"א אלא שלא היו מפסיקין בין תיבה לתיבה דר"מ רי"א מפסיקין כו' ר' יוסא אמר ר"ש אר"ל שמע ישראל י"א י"א אלא שלא היו מפסיקין בין אחד לברוך דברי ר"מ רי"א כו':

ס"טו ובין היום כו'. טור יגמ' חדא נקט:

ס"יז וכן צריך כו'. ראב"ד מטעם הנ"ל:

ס"יט צריך ליתן כו' צריך בכל כו'. תוס' שם בשם רי"ף:

ס"כב אף כו'. וה"ה כו'. ולא הזהירו על ק"ש אלא משום שמסורה לכל ויש בה יחוד שמים רד"ק:

ס"כג צריך לדקדק כו'. כן פי' מ"ש כל הקורא ק"ש ומדקדק כו' וז"ש בסי"ח ידגיש כו':

ס"כד צריך כו'. כן פי' תר"י מ"ש בפסחים שם ולא היו מפסיקין שלא היו קורין בטעמים וכ"כ בטור בשם ר"ע שכן פי' בירושלמי שלא היו מפסיקין בין תיבה לתיבה אלא שי"ל דל"ד בטעמים אלא כעין טעמים להפסיק במקום הראוי להפסיק וכמ"ש בירושל' וז"ש בהג"ה אבל כו':

ס"כה כשיאמר כו'. כמ"ש חייב אדם למשמש כו' ופי' בכל שעה שנזכר:

ס"כו יש כו'. ממ"ש בפסחים בבשכמל"ו שיאמר בחשאי ושם מפני תרעומת כו' מ' דבשאר אין קפידא:

טור ור' עמרם

ויקרא רבא פיסק' בחודש השלישי

זוהר סוף פ' וירא אליו ה' ובתיקונים תיקון י"ח

שם

טור

מהא דברכות י"ג לפי' הרא"ש

שם בגמ'

מנחות ל'

טור

ירו' דברכות שם

בבבלי שם

הרא"ש

בבלי ל"ג

הגהות מיי' פ"ב מה' ק"ש ומהר"י בשם בה"ג

שם

תו' שם ל"ד והרא"ש

שם

פסחי' נ"ו

טור מהא דרבי מאיר שם

שם בפסחים

ירוש' דברכות דף מד שם

שם בירושלמי

הראב"ד

רא"ש שם בפ"ב דברכות

שם בגמרא ט"ו

רבי יונה בספר היראה וכתוב בהגהות מיימ' פ"ב מהלכות ק"ש שכן נהגו

שם בס' הירא'

הרמב"ם שם

רבי יונה בפ"ב דברכו' מההיא דפסחים נ"ו

תשובת הריב"ש סי' קכ"ז

תשובת הרשב"א.