סדר הוידוי במנחה בערב יום כפור - שולחן ערוך אורח חיים סימן תר״ז

קודם סעודה. שמא יארע דבר קלקלה בסעודה ולא יוכל להתודות:

ואם רצה לפרט. משמע דאיירי אפי' בקול רם ונ"ל דדוקא בחטא מפורסם אבל בחטא שאינו מפורס' לכ"ע אסור לאומרו בקול רם כדכתיב אשרי נשוי פשע כו' (וכמ"ש בהג"ה) דודאי אמוראי לא פליגי אתנאי וכ"ה בסוטה דף ל"ב שתקנו תפלה בלחש שלא לבייש עוברי עבירה המתודים על חטאם אלא דריב"ב ס"ל דלפני המקום צריך לפרט החטא בוידוי ור"ע ס"ל אף לפני המקום א"צ לפרט ובזה אין חילוק בין מפורסם לשאינו מפורסם דהכל גלוי לפניו ע' בגמרא ובב"ח דלא כב"י וק' מ"ש רש"י בחולין ספ"ב דאי איתא דחטא בשוגג קלא אית ליה דמי שבא לידו דבר עבירה בשוגג אינו מחפה עליה כדי שיתבייש ויתכפר לו עכ"ל והא בקרא כתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה וחטא היינו שוגג, וע"ק דבסוטה אמרינן שלא חילק הכתוב מקום בין חטאת לעולה שלא לביישו, וי"ל דש"ה כיון דאמר לשם חטאתי חזינא שאינו מתבייש וצ"ע:

בלחש. ומ"ע סי' ק"ב כתב דש"ץ שמתפלל בעד רבים צריך להשמיע לרבים ואם מנמיך קולו גוערין בו [כ"ה]: בע"ח יאמר בסתר ובגלוי בשגגה וזדון [ש"ל] וכן נראה דצריך לבקש על הקל תחלה, ומיהו צ"ע דא"כ לא יהיה כסדר א"ב לכן נ"ל כיון דאמרינן חטאנו בגלוי ובסתר אנו מבקשים על שניהם כאחד כדאית' בתמור' פ"ה וברמב"ם הגי' בגלוי לבד וכן בזדון לבד: סדר הוידוי בע"ח עולה חטאת עולה ויורד אשם ודאי ותלוי מכות מרדות מלקות מית' כרת מיתת ב"ד [מהרא"י] ויכה באגרוף על החזה [כתבי האר"י] ובמדרש קהלת איתא שיכה על הלב לומר אתה גרמת לי: יאמר כפרה לחטאים וסליחה לעונות ומחילה לפשעים [מנהגים ושל"ה בשם רמ"א]:

מעומד. וישחה כמו במודים [של"ה] ולא יסמוך כמ"ש רסי' תקפ"ה:

אבל אנחנו חטאנו. פירוש כאן מתחיל הוידוי עד אחר אשמנו [של"ה] ופשטא דתלמודא משמע דא"צ יות' דא"צ לפרט בחטא ואחר כוונת הלב הן הדברים, אין לדבר בשעת הוידוי [הגמ"נ]:

יכול לחזור. ובגמ' קאמ' ה"ז משובח שנא' וחטאתי נגדי תמיד:

בתפלת מנחה כו'. אחר אלהי עד שלא כו' יאמר אלהי נצור [ד"מ], כתב של"ה ראוי להחמיר להתודות אחר אכילה קודם חשיכה הרמב"ן:

מלקות מ'. לאו דוקא אלא ל"ט:

שמתוך כך כו'. כלומר דבאמת אין מלקות מועיל בזמן הזה דאין לנו סמוכים וגם אין חיוב עכשיו מלקות דליכא התראה אלא שעושים כן שמתוך כך ישוב כו' [ב"י] וע' בתשובת ר"ל חביב שהאריך בענין הסמיכה והמלקות בזמן הזה ולכ"ע בח"ל ליכא סמוכים, וכתוב בכתבים שהאר"י לא היה מקפיד על המלקות רק היו מלקין אותו ד' מלקיות נגד ד' אותיות השם ואח"כ טבל לקיים באנו באש ובמים עכ"ל ועמ"ש סי' תר"ו ובמקצת ספרים חדשים תקנו כל דיני מלקות ולא הועילו כלום בתקנתן:

כל דהו. כלו' אף על פי שדינה ברוחב טפח:

של עגל. כיון דזה בא לעורר לב האדם שידע קונהו עבדי' ליה וא"צ בי' רצועות של חמור כיון שנתעורר בזה די לו:

פניו לצפון. נ"ל דה"ה איפכא עסי' ג' ס"ה עיין הגמ' דיומא ובתוס' שבועות דף י"ג ובראש ספר י' מאמרות בענין כפרת יה"כ:

אין צריך לפרט החטא. בטור כ' תחל' הפלוגתא אם צריך לפרט החטא והכריע כרע"ק שאין צריך לפרט ואח"כ כ' עונות שהתוד' עליה' ולא שינה כ' הרי"ץ גיאות שאין להתודות אלא אם גנב או גזל והתוד' עליהם בשנ' שעברה יאמר במקום גנבתי געלתי שהוא דרך כלל וה"מ כשמתפלל בינו לבין עצמו אבל כשאומ' עם הציבור אין לחוש שא"א שלא יהא א' מהצבור שגנב או גזל וא"א כ' שיכול להתודות עליהם אע"פ שלא שינה בהם עכ"ל. וק' דבריו אהדדי דבסוף דבריו משמע שצריך לפרט דאפי' להרי"ץ גיאות עכ"פ צ"ל בפעם א' גנבתי וברישא כ' שאין צריך לפרט ונרא' לי דיש חילוק בזה דברישא מיירי שאין ברור לו שום חטא בבירו' אלא או' הוידוי סתם מה שרגיל האדם כל השנה לעשות ואם זה לא עשה מ"מ חבירו עשה וכל ישראל ערבים זה בזה. בזה הכריע שא"צ לפרט אבל בסיפא מיירי בעבירות שהוא עשה בעצמו ובזה כ"ע מודים דצריך לפרט אותו החטא אלא פליגי בוידוי שניה ומסקנתו שיכול להתודות שנית ולהזכירו ואף בגמרא י"ל דמייתי בברייתא תחלה הפלוגתא בהתודה כבר ולא שנה ואח"כ אמר וצריך לפרט את החטא דר"י בן בבא רע"א א"צ לפרט וק' דמעיקרא ס"ל לתנא בפשיטות דצריך לפרט לד"ה ומאי מתחיל אח"כ דצריך לפרט כו' אלא כדפי' דמעיקרא אמר בבירור לו עצמו החטא דכ"ע מודים דמפרט ואחר כך מיירי במתודה סתם אי צריך לפרט ואע"ג דמייתי קרא דאלהי זהב ושם היה החטא בבירור מ"מ לא חטא כל העם בעגל דהא הרבה לא חטאו בו אלא ודאי מצד הערבות תלה החטא בכולם וראינו מ"מ דמפרט החטא ומיניה ילפי' לכל וידוי שסתם אדם מתודה כנ"ל לדעת הטור:

הרשות בידו. ק"ל לפ"ז מאי פריך בגמ' על רע"ק דס"ל א"צ לפרט מקרא דויעשו להם אלהי זהב דהא רשות לפרט. ובב"י כ' דלרע"ק עכ"פ יותר משובח מי שאינו מפרט חטאיו ולפ"ז לק"מ דודאי היה ראוי למשה רבינו לעשות ע"צ היותר משובח אבל לפי מ"ש כאן סתם הרשות בידו קשה. וי"ל דפסק כאן דרך פשרה דלר"י בן בבא יש איסור אם לא מפרט ולרע"ק משובח יותר אם לא מפרט הכריע דלכל הפחו' יש רשו' לפרט ולסמוך בזה על ר"י בן בבא וליתן רשו לפרט כנלע"ד דעת הש"ע:

לא מקרי פורט. צ"ע דהא הטור כתב בפי' דלמאן דסביר' ליה אין צריך לפרט לא לימא על חטא ולא ה"ל לרמ"א לכתוב דלא מקרי פורט דזה משמע אליבא דכ"ע אלא ה"ל לכתוב שי"ל ועל חטא וכמ"ד צריך לפרט:

פניו לצפון כו'. בלבוש כתב וה"ה איפכא פניו לדרום ולא ממעט אלא שלא יהא אחוריו למזרח או למערב שהם מקומו' שהשכינה שרויה שם. וקשה שהרי אנו כורעים ומשתחוים בי"כ נגד מזרח ולמה לא נעשה כן בוידוי ונ"ל דדוקא אמר שיהפוך פניו לצד צפון שעיקר חטא האדם הוא מחמת ממון וכתיב מצפון זהב יאתה ע"כ מכניע עצמו לאותו צד להודיע שמשם בא לו החטא כנ"ל נכון:

להתודות. ויכה באגרוף על החזה והאר"י ז"ל ע"פ ס"ג. ובמדרש קהלת שיכה על הלב וכתב של"ה ראוי להתודות אחר אכילה ג"כ קודם חשיכה:

הרשות. אפי' בקול רם ודוקא בחטא מפורסם אבל בחטא שאינו מפורסם אסור לאומרו בקול רם. מ"א:

מעומ'. וישחה כמו במודים של"ה. בע"ח יאמר בסתר ובגלוי. בשגגה וזדון. דצריך לבקש על הקל תחל' ועיין מ"א. סדר הוידוים בע"ח עולה חטאת עולה ויורד אשם ודאי ותלוי מכת מרדות מלקות ארבעים מיתה. כרת מיתת ב"ד מהרא"י. יאמר כפרה לחטאים וסליחה לעונות ומחילה לפשעים. מנהגים ושל"ה בשם רמ"א:

ויתודה. ואין לדבר בשעת הוידוי. הגמ"נ:

אינו. ואחר אלהי עד שלא וכו' יאמר אלהי נצור לשוני וגו'. ד"מ:

ארבעים. האר"י ז"ל לא היה מקפיד על המלקות רק היו מלקין אותו ד' מלקות נגד ד' אותיות הוי"ה ואח"כ טבל לקיים באנו באש ובמים:

לצפון. וה"ה איפכא פניו לדרום ולא ממעט אלא שלא יהא אחוריו למזרח או למערב שהם מקומות שהשכינה שרויה שם. לבוש ומ"א. וט"ז כתב דוקא יהפוך פניו לצד צפון שעיקר חטא האדם הוא מחמת ממון וכתיב מצפון זהב יאתה ע"כ מכניע עצמו לאותו צד להודיע שמשם בא לו החטא ע"ש:

ס"א צריך כו'. שם ת"ר מצות כו'. ויחיד כו'. שם: בי"כ. עס"ה בהג"ה: א"צ כו'. טור וכר"ע שם פ"ו ב' וכמש"ש פ"ז ב' לא אמרן אלא דלא אמר אבל כו' וע' מ"א ס"ק ה':

ס"ב ואם רצה כו'. שם ת"ר עבירות כו' ראב"י או כו' ולדברי שניהם מפרט החטא וכ"ש דקי"ל בס"ד כראב"י: ואם מתודה כו'. הכל דבר א' ור"ל אם מתודה בלחש ורצה לפרט הרשות בידו ונכון לפרט אבל בקול רם אסור לפרט כמ"ש בהג"ה: נכון כו'. דהרמב"ם פסק כריב"ב דפלוגתא דת"ק וראב"י מ' כריב"ב וכן אף לר"ע נכון לפרט מדפליגי על עבירות שלא שנה עליהן כנ"ל והטור פסק כר"ע דהלכה כמותו מחבירו ושם מיירי באם רוצה לפרט לכן נכון כו' ומהא דפלוגתא דר"י ור"נ אין ראיה כמ"ש המ"א דודאי ל"פ בפלוגתא ותנאי אלא אינהו מיירי לפרסם לב"א בקול רם אבל התנאי ריב"ב ור"ע בלחש לפני המקום וז"ש בהגה: אבל כו' בקול כו'. כמ"ש בסוטה ל"ב ב' מ"מ תקנו תפלה כו' ובפרק ה' דאבות וביומא כ"א א' ומשתחוים רוחים וערש"י שם ד"ה משתחוים ובספ"ה דברכות: ע"ח כסדר כו'. רוקח וכ"כ המרדכי:

ס"ג ויחזר כו'. מהנ"ל וכי מטא ש"ץ כו' ר"ן וע' רפ"ד דיומא ל"ט ב': ועיקר. וגמרא:

ס"ד עונות כו'. ע' ספ"ו דגיטין ס"ז א':

ס"ה בתפלת כו'. ערש"י שם ד"ה אינו חותם. אבל לא גרס לה כו' וכ' הרא"ש בשם רב עמרם מי שחותם בוידוי במנחה טועה והטור כ' דלפירש"י שפי' בפי' הראשון דכ"מ שזקוק א"כ יש לחתום וכת' ומוטב שלא לחתום כיון דאיכא פלוגתא דרבוואתא ובלאו הכי אין לחתום דהא רש"י סתר פי' הראשון וכ' אבל כ"ג כו' ועוד שאף לפי' הראשון אינו חובה ודוקא בתפלות יה"כ כמ"ש כ"מ שזקוק לשבע כו' והיאך יקבע ברכ' במנחה לעצמה ואף בתפלת יוה"כ אינו רשאי לחתום בוידוי אלא הש"ץ שאומ' באמצע ואינו קובע ברכה בשביל הוידוי אלא כמ"ש רש"י שם שמשנה הנוסח ממקדש ישראל ואומר האל הסלחן וז"ש ר"ע מי שחותם כו' טועה דלא אמרו אלא בש"ץ וביה"כ אבל בתפלת י"ח לא וכ"ש לפי' הגאונים ובהג"ה שכת' ואין הש"ץ כו' ועמ"א ס"ק ז' כת' של"ה כו'. שפיר' דמ"ש מצות וידוי יה"כ עם חשיכה לא קאי אשל ערבית אלא עם כניס' היום וז"ש ואע"פ שהתוד' קודם כו' ואע"פ שהתודה ערבית קאי אוידוי של תפלת ערבית ובתוספתא מפורש להדיא ואע"פ שהתודה קודם שיאכל וישתה צריך שיתוד' לאחר שיאכל וישתה שמא אירע דבר קלקלה בסעוד' ואע"פ שהתודה לאחר שאכל ושתה צריך שיתודה ערבית ואף ע"פ שהתודה ערבית כו' ועיין בר"ן. אבל בירושלמי אמרו מצות הוידוי עיה"כ עם חשיכה עד שלא נשתקע במאכל ובמשתה אע"פ שהתודה בערבית צריך להתודות בשחרית אע"פ כו': ואין כו'. שא"י לאומרו באמצע ועוד שאף היחיד אינו אומרה אלא מפני שמא כו'. הרא"ש:

ס"ו כל הקהל כו' שמתוך כו'. ר"ל דאין מלקות בזה"ז כמ"ש הרמב"ם רפט"ז דסנהדרין וע' בכ"מ ולח"מ שם: שמתוך' כו'. עיין בפ"ק דברכות ז' א': ונהגו כו'. כמ"ש הרמב"ם שם דמלקות במקום מיתה עומדת וכמ"ש בפ"ק דסנהדרין ו' ע"ש מ"ג ב': והמלקה כו'. מכות כ"ב ב' במתניתין לפי גירסתינו שם: שלשה פעמים כו'. נגד מכות המשתלש אבל לדינא דגמרא אינו אומר אלא פ"א: ונהגו כו'. עמ"א: ויקח רצועה כו'. מתניתין שם: ע"ד שנאמר כו'. גמ' שם עמ"א: והנלקה לא כו'. במתני' שם: פניו כו'. עמ"א וט"ז: יה"כ. דמכפר אף עכשיו אף בלא שעיר ועתוס' דשבועות י"ג ב' סד"ה דעבר בשם תוספתא וכ"ה בירושלמי סוף יומא וע"ש באריכות: אינו מכפר כו'. כריתות ז' א' וכר' יוחנן אביי ורבא ושם אלא שבין דאמר יכפר כו':

ברייתא יומא פ"ז וכחכמים

ברייתא שם וכר"ע הרי"ף והרא"ש

ב"י:

מהא דשמואל שם

ברייתא שם כראב"י רמב"ם בפ' ב' מהלכות תשוב' והטור בשם אביו הרא"ש והרוקח

טור כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא

שם בשם מנהג אשכנז וכן כ' הרא"ש שם והכל בו