סדר סעודה המפסקת - שולחן ערוך אורח חיים סימן תר״ח

תוספות עינוי דאורייתא אך אין בו כרת: אין ממחין. ודוק' שיודע בודאי שלא יקבלו ממנו כ"כ הרא"ש בביצה פ"ד ובתשו' סי' ג' כלל ו':

מפורש בתורה. אף על פי שהוא ספק כגון ב"ה מוחין [יש"ש פ"ד דביצה]:

ואם יודע. ודוקא כשברור לו ודוקא כשהחוטא שוגג אבל אם החוטא מזיד נהי דמי שאינו מוכיחו אינו נענש כמותו מ"מ עובר על מ"ע דהוכיח תוכיח וחייב להוכיחו עד שינזוף בו החוטא, מכאן ואילך אסור להוכיחו שנא' אל תוכח לץ, ובעבירה שבסתר יוכיחנו בסתר ובעבירה שבגלוי יוכיחנו מיד שלא יתחלל ש"ש (סמ"ק סימן קי"ב פסק כמ"ד עד נזיפה ובס"ח סימן תי"ג כתב דוקא איש את אחיו שלבו גס בו אבל אם היה איש אחר שאם יוכיחנו ישנאנו וינקום ממנו אין להוכיחו ע"כ): לעולם ידור במקו' רבו כשמקבל תוכחתו ואם לאו אל ידור מוטב שיהיו שוגגים (ברכות דף ח'):

שלא קיבל. ואם קיבל עליו קודם פלג המנחה אין קבלתו כלום (רי"ו וב"י סימן תקנ"ג בשם רמב"ן) ומיהו אם קבל עליו בפי' שלא לאכול עוד אסור עסי' תקס"ב סי"א וכתב רש"ל כבר נהגו העם לקבל בהפסקתם התענית והוי כאלו קבלו בפה וחומרא יתירה היא ע"כ ומהרי"ל כ' דאסור לאכול אח"כ ואין להקל (ב"ח):

דברים המחממין. כגון בשמים וכרכום (שם) וזה אינו אסור כ"א בסעוד' המפסק' אבל דברים המרבים זרע אין לאכול כל היום (ב"ח):

מאכלי חלב. חמה (רמב"ם):

נוהגים לאכלן. וטעם המנהג לא נתפרש דבגמרא משמע דאסור (מהרי"ל) ונ"ל ראיה להמנהג דאמרי' בנדרים ספ"ח קונם בשר שאיני טועם עד הצום אינו אסור אלא עד לילי הצום שאז דרך לאכול בשר ע"כ משמע שבשחרית לא היו רגילים לאכול הבשר וגם ביומא אמרינן שלא היו מאכילין לכ"ג חלב משמע דלאחרים שרי וכ"מ ממעש' דחייט וטעמא נ"ל משום שהם מאכלים קלים ומ"מ נהגו לאכול בשר שהיא עיקר הסעודה ודוקא בבשר עוף: לא יאכל שומשמין מפני שמעלה גרה ואם אכל הרבה לא ישים אצבעו בפיו בי"כ להקיא שמא יבלע מן הקיאה (ס"ח):

קודם ב"ה. כתיב בטור דמקרא נ"ל שצריך להוסיף מחול על הקדש בין באיסור אכילה בין באיסור עשיית מלאכה. ונראה דמתכוין על הקרא דילפי' בפ' בתר' דיומא דיש ג"ש דעצם עצם דהיינו דילפי' שאין עונש ואזהר' בתוס' מן החול מג"ש דדוקא בעצם היום יש עונש ואזהרה ולא בתוס' וממילא שמעי' דעכ"פ יש חיוב להוסיף מחול על הקדש בי"כ וכן אי' שם בגמ' בפ' י"כ דמאן דיליף מעצם עצם לא יליף תוס' חול מן קרא דועניתם בט' בערב אלא קרא דועניתם אתא לחיוב אכילה בעי"כ וכמ"ש בריש ה' יה"כ וא"כ הטור דנקיט ליה קרא דועניתם לענין חיוב אכילה כדלעיל ע"כ יליף תוס' מחול מעצם עצם ומ"ה לא זכר תוס' מחול על הקודש לענין שבת בסי' רס"א ולא בי"ט כמ"ש ב"י סי' רס"א דלא ס"ל להטו' תוס' חול אלא לגבי י"כ ובלבוש כתו' דיליף כאן מקר' דועניתם בערב וק' דא"כ לא ה"ל חיוב אכילה מקרא זה דמאן דדריש הא לא דריש הא כמבואר שם בפ' י"כ. ועוד כ' בלבוש דילפי' מבחריש וקציר תשבות ועי"ז קשה דלמאן דיליף מזה ס"ל ה"ה נמי כל שבת וי"ט בעי' תוס' כדאיתא בפ' י"כ וא"כ מ"ט כ' רבינו הטור דוקא בי"כ יש תוס' ובשבת וי"ט לא כתב כלום בסי' רס"א אלא כדפרישית:

ואם יודע כו'. כתבו התו' ס"פ ח"ה בדבר שאין ידוע אם יקבלו כשמוחה בהם אם לאו צריך למחות כדמוכח בפ' במה אשה דאמרה מדה"ד אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי ונענשו אבל בדבר שאנו יודעים בבירור שלא יקבלו אמרי' מוטב שיהיו שוגגין כו':

אך בסעודת שחרית כו'. נראה דשום אין לאכול בעי"כ אפי' בשחרי' דבפ' מרובה בסופו אמרי' דשום מרבה זרע וכתב ביש"ש שת"ח אוכלים אותו בע"ש בשחרית משום עונה שמרבה זרע ממילא כאן אסור אפי' בשחרית ואמרינן בפ"ק דיומא דף י"ח דבצים מרבים זרע וע"כ אמרי אכסנאי לא יאכל בצים משום קרי שלא יתגנ' על בע"ה מ"ה אין לאכול בצים בעי"כ ג"כ כנלע"ד:

להוסיף. מדאורייתא אך אין בו כרת. וה"ה ממלאכה צריך להוסיף עיין אחרונים:

ממחין. ודוק' שיודע בודאי שלא יקבלו ממנו. הרא"ש:

מפורש. אף על פי שהוא ספק כגון בה"ש מוחין. יש"ש ביצה פרק ד':

יודע. ודוקא כשברור לו ודוקא כשהחוטא שוגג אבל כשהחוטא מזיד חייב להוכיחו עד שינזף בו החוטא מכאן ואילך אסור להוכיחו שנא' אל תוכח לץ. ובעבירה שבסתר יוכיחנו בסתר ובעבירה שבגלוי יוכיחנו מיד שלא יתחלל ש"ש מ"א. ובס"ח סימן תי"ג כתב דוקא איש את אחיו שלבו גס בו אבל אם היה איש אחר שאם יוכיחנו ישנאנו וינקום ממנו אין להוכיח ע"ש:

בלב. עיין סי' תקנ"ג סעיף קטן א' כתבתי בשם ב"ח להחמיר ע"ש מ"ש. וקודם פלג המנחה אין קבלתו כלום לכ"ע רק אם קיבל עליו בפי' שלא לאכול עוד אסור. מגן אברהם:

המחממים. כגון בשמים וכרכום וזה אינו אסור כ"א בסעודה המפסקת אבל דברים המרבים זרע אין לאכול כל היום. ב"ח:

חלב. חמה. רמב"ם:

שחרית. ודעת מהרי"ל וב"ח לאסור אף בשחרית דמרבים זרע. וכתב ט"ז דשום אין לאכול אף בשחרית וכן בצים דמרבים זרע. כתב הב"ח אם אכל אכילה גסה וקשה לו לא יתן אצבעו לפיו להקיא ואם בע"כ יקיא יזהר שלא יבליע הקיאה. כתב מהרי"ו שלא ישתכר בסעודה המפסקת ולא יאכל אכילה גסה עיין של"ה. וכתב ס"ח ולא יאכל שומשמין מפני שמעלה גרה. מהרי"ל ראה מרבותיו שאכלו פרי שקורין ער"ד עפ"פיל שמקרר ונתנוהו במים:

ס"א אוכלים ומפסיקים כו'. כתובות ס"ג א' וע' רש"י שם ד"ה לא כו'. ובפ"ד דפסחים ובה"ש שלו אסיר ופ"ח דיומא פ"א ב' תוספת עינוי כו' וע"כ קודם בה"ש: ותוספת כו'. גמ' שם וע' תוס' דר"ה ט' א' ד"ה ור"ע. ושמא משום כו' אבל הרא"ש בפ"ד דברכות ס"ו כת' דע"כ איכא שיעורא מדאמרינן דהאי תוספת יה"כ דאורייתא וכמ"ש בס"ג ומסתמא לא היו אוכלין עד הלילה ממש כי אין יכולין לצמצם כו' ע"ש (ועמ"ש בסו' רס"א ס"ב): שזמנו כו'. ספ"ב דשבת כרבה וכר"י וכמ"ש ר' יוחנן הלכה כר' יהודה לענין כו' וע' ביומא ס"ז א':

ה"ה בכל כו'. שם: ודוקא כו'. שגי' הראשונים בשבת שם דוקא בדרבנן אבל בדאורייתא לא ול"ג ולא היא וכ' הר"ן שמיחלפא הסוגיא אבל לפי' שם לאפוקי דבר המפורש וכמ"ש הר"ן בשבועות דמה שאינו מפורש בתורה קרי' דרבנן ועי"ד סי' רל"ט ס"ו וע' בפ"ק דקידושין כ"ד ב' וע"ל סי' שס"ה ס"ו: ואם יודע. יבמות סוף הבע"י: ברבים להוכיחן כו' אבל ביחיד כו'. מהא דערכין ט"ז: רק פ"א. מהא דספ"ה דשבת והא דאמר לא מקבלי מינאי ש"מ שהיה צריך ברבים להוכיחן לכך היה סבור שפטור: מאחר שיודע כו'. הוא תירוץ הראשון של ר"ן ששם לא הוכיחם כלל ואולי ישמעו והתי' השני דמשום שלא יהיה להם פתחון פה חייב להוכיחם פ"א וכתי' הראשון כתבו תו' בשבת שם: עד כו'. ר"ל כרב ושמואל שם לכ"א כדאית ליה אבל לא כר' יוחנן דאין הלכה כמותו במקום שניהם וע' רי"ף פכ"ב דשבת:

ס"ג אם הפסיק כו'. כמ"ש בספ"ג דעירובין כיון דאמר זמן קבליה עליה כו' הא קודם לכן מותר וכמ"ש באיכה רבתי והביאו תו' שם ד"ה אי והרא"ש בפ"א דתענית סי"ד: וע"ל סי' כו'. אבל בהג"מ פ"ג מהל' תענית כ' דהוי קבל' וכ"פ בש"ע בסי' תקס"ב ס"ו לענין קבלת תענית וע' מש"ש:

ס"ד בעיה"כ כו'. עיין תוס' בפ"א דכתובות ה' א' ד"ה אלא כו' וי"ל דבעיה"כ כו' ובחולין פ"ג א' ד"ה וכדברי כו' ואור"ת דבשאר כו': וכן אין כו'. עיין בפ"א דיומא וע' בספ"ח דנדרים ס"ג ב' עיין שם:

ברייתא יומא פ"ח

הרא"ש שם ועיין במה שציינתי בסי' רס"א

רמב"ם בפ"א מהלכות שביתת עשור מהא דשבת קכ"ח וביצה ל'

הרא"ש שם ועיין במה שציינתי בסי' תקנ"ג

כל בו בשם הר"מ