מי הם הראויים לתקיעת שופר - שולחן ערוך אורח חיים סימן תקפ״ט

במהרי"ל קורא תגר על המביאים קטנים לבה"כ שמבלבלים דעת השומעים אך שהנשים יקחו אותם אצלם דהם פטורי': אבל שומע. ואפי' אחר יכול לברך והוא תוקע (ב"ח), סומא חייב בתקיעה ואם היה מוחזק לתקוע בכל שנה וסלקוהו מפני שחששו לסברת רי"ו אם לא ימצא בקי כמוהו יחזירוהו למינויו, ולכתחל' אין לסלקו מפני שהוא סומא אף על פי שנמצ' בקי כמוהו [רדב"ז ח"א נ"ט כ"ה]:

את מינו. אבל לא את שאינו מינו. (גמ') ורי"ף פי' דאע"פ שחבירו ג"כ אנדרוגינוס אם באותו פעם שהוא נקבה הוי חבירו זכר אינו מוציאו:

יכולות לתקוע. ולא אמרי' דיש בו משום שבות וה"ה קטן אין מוחין בידו אבל לחרש ושוט' מוחין לתקוע שאינן באין לידי חיוב בשום פנים (ב"ח) ודבריו צ"ע דהא אין ב"ד מצווין להפרישו אפי' אוכל נבילות כדאית' ביבמות פי"ד ע"ש ועסי' רס"ו ס"ה ועסי' שמ"ג ולכן נ"ל דנקט קטנים ונשים לרבותא דאע"ג דבני דעת נינהו רשאין לתקוע עסי' תקצ"ו:

כבר יצאו כו'. לכן יתקע להם קוד' שישמע התקיעות בבה"כ (לבוש) אבל במ"צ כתב בשם מהרי"ל שלא יתקע בג' ראשונות משום דמיפקד דינא כמ"ש סי' תקצ"א, לכן יתקע להם אחר תקיעת בה"כ עכ"ל לא יוכל לברך להם לכן נ"ל דאם יש לו שופר אחר יתקע בשעת תקיע' בה"כ דאז אפי' הוא תוך ג' ראשונו' אין לחוש כמ"ש שם ואם לאו יכוין בלבו שלא לצאת בתקיעת בה"כ ואז יוכל לברך להם עססי' ו' אך בזה יש לדקדק אם הליכה מביתו לבה"כ חשיב הפסק ויצטרך לברך שנית על התקיעות ששומע בבה"כ על סדר הברכות כמ"ש סי' ח' סי"ג ומ"מ נ"ל דא"צ לברך כמ"ש סי' תקצ"ב ס"ג ול"ד לציצית שב' מצות הן משא"כ הכא דכולה חדא מצוה כמ"ש הרי"ף סוף ר"ה ע"ש, מי שבא לבה"כ לצאת י"ח עם הצבור אע"פי שבשעה ששמע לא כוון לבו אלא סתמא יצא אבל הבא לבה"כ בסתמא לא יצא (רדב"ז ח"א ק"ס):

מהלך בדרך כו'. ירושלמי ל"ש אלא בעובר אבל בעומד חזק' כוון (ר"ן) וצ"ע הלא הוא יודע אם כוון אם לאו ואפשר דמיירי אם שכח אם כוון אם לא:

אפי' את מינו. דשמא טומטום זה נקבה וזה זכר אבל אנדרוגינוס שוין כולן והם בריה בפ"ע:

מי שחציו עבד כו'. דלא אתא צד עבדות שבו ומוציא צד חירות שבו:

המתעסק בתקיעו' שופר כו'. דקי"ל כמ"ד מצות צריכות כוונה כי מסיק ב"י:

שומע. אפי' לכתחלה יכול לברך והוא תוקע ב"ח. וחרש ששומע ע"י כלי כמין חצוצרות חייב בשופר. הלק"ט סמ"ה:

מינו. דשמא טומטום זה נקבה וזה זכר אבל אנדרוגינוס שוין כולן שיש להם זכרות ונקבות כ"ה ברמב"ם בהלכות אישות וכ"כ רמ"א בסימן י"ז ס"ג ע"ש. והמ"א כתב ורי"ף פי' דאע"פ שחבירו גם כן אנדרוגינוס באותו פעם שהוא נקבה הוי חבירו זכר אינו מוציאו עכ"ל ע"ש. וברי"ף שלפנינו לא מצאתי כן. ועוד דלפ"ז משמע שפעם הוא זכר ופעם הוא נקבה כמו ששמעתי אומרים שאנדרוגינוס חודש אחד הוא זכר חודש אחד הוא נקבה. ולא משמע כן בגמ' ובפוסקים ועוד דא"כ ל"ל קרא למעוטי אנדרוגנוס דאין מילתו דוחה שבת אם הוא בחודש שנולד בו נקבה פשיטא ואם הוא זכר קשה נמי האיך ידעינן שחודש הבא יהיה נקבה וק"ל:

בדרך. ירושלמי ל"ש אלא בעובר אבל בעומד חזקה כוון. וצ"ע הלא הוא יודע אם כוון אם לאו ואפשר דמיירי אם שכח אם כוון אם לא מ"א. מי שבא לבה"כ לצאת י"ח עם הצבור אעפ"י שבשעה ששמע לא כוון לבו אלא סתמא יצא אבל הבא לבה"כ בסתמא לא יצא הרדב"ז חלק א' סימן ק"ס. סומא חייב בתקיעה ואם היה מוחזק לתקוע בכל שנה וסלקוהו אם לא ימצא בקי כמוהו יחזירוהו למנויו. ולכתחילה אין לסלקו מפני שהוא סומא אעפ"י שנמצא בקי כמוהו רדב"ז ח"א סי' נ"ט וכה"ג. ועיין שו"ת שער אפרים סי' כ"ו. תוקע שמת ונכנס אחר במקומו וכשגדל בנו רוצה לירש זכות אביו ע' הלק"ט סי' ל"ט. וע' בספר קול בן לוי דף כ"ח ע"ג:

ס"ב אפי' מדבר כו'. דהא מברכין על השמיעה ולאו בר חיובא הוא וכמ"ש הרא"ש דבשמיעה תליא: דכיון דאינו. ע' רא"ש שם ס"י: אבל שומע כו'. חגיגה ב' ב' גיטין מ"א א' ואע"ג דאמרינן האלם לא יתרום מפרש בירושלמי משום ברכה ואחר א"י לברך להם וכמ"ש בהג"א ריש חולין בד"ה ובא"ז כת' האלם כו' ואין אחר כו' אבל כו' ואע"פ שכ' שם מיהו א"י אם ה"ה כו' מ"מ כבר כתבו כל הפוסקים דה"ה באלם ודוקא כשאחר ג"כ נתחייב ולכן כאן יוכל לתקוע לכתחלה להוציא רבים י"ח כה"ג דאחר יברך ועי"ד סי' א' ס"ז וש"ך שם ס"ק י"ב ומשום הכי תנן דלא יתרום משום דאין מצוי אחר שיתחייב:

ס"ג אשה. קדושין ל"ב ב' ור"ה ל' א':

ס"ו אע"פ כו'. ע' בה"ג ואע"ג דסתם מתני' דלא כוותייהו מ"מ מעשה רב כמ"ש בחגיגה ט"ז ב' וכן מיכל ואשתו של יונה בעירובין צ"ו: וכן אחר כו'. רא"ש בשם ראבי"ה דלא כבעל העיטור ואע"ג דהוי שבות מ"מ בכה"ג מותר כמו שהתירו להן סמיכה אע"ג דאקפו ידייהו מ"מ דמי לעבודה כ"ש כאן דאינה מלאכה וע' מ"ש בסי' רנ"ד ס"ה ובחולין פ"ד ב' משמע דאיכא איסורא לתקוע בשביל נשים שהוא שבות וע' תוס' שם סד"ה תקיעות כו' אלא דלתירוץ הראשון של התוס' האיסור הוא בהוצאה אבל ראבי"ה ס"ל דכ"ז הוא לר' יהודה אבל לר' יוסי הכל מותר כמש"ש ור' יוסי לטעמיה כו' וז"ש ברא"ש דר"ה שם וראבי"ה כ' כיון כו'. ומותר נמי להוציא כו' אבל מ"ש וכן נ"ל דלא גריע כו' צ"ע וע' תוס' דחולין פ"ה א' ד"ה נשים כו': אבל אין כו'. רמב"ם פ"ג דהלכות ציצית דלא שייך אשר צונו דאף אנר חנוכה פריך בפ"ב דשבת: והמנהג. הוא דעת ר"ת ר"ה ל"ג דאע"ג שפטורה מ"מ יכולה לברך דאל"כ מאי אמר רב יוסף עבידנא יומא טבא לרבנן הא מפסיד הברכות של כל המצות ושאר הברכות ובפרק ע"פ מאן אמר אגדתא כו' ול"ק אלא ממה שמוציא ול"ק היאך מברך וסברא הראשונה ס"ל דאין ראיה מסומא דמ"מ חייב מדרבנן ולכן מברך כמ"ש בפ"ב דשבת והיכן צונו כו' וז"ש בפרק ע"פ קסברי מצה בזה"ז דרבנן כו' ובפ"ג דמגילה מודה ר"י דסומא פורס על שמע ומוציא וע' מ"ש בסי' י"ז ס"ב: אבל אחרים. כמו בברכת הלחם שם כ"ט כיון שהוא רשות כ"ש כה"ג וע' ד"מ: אבל אם. שם וע' הג"א שם:

ס"ז ודוקא כו'. ע' תוס' דנדרים ל"ה ב' ד"ה איבעיא להו כו': אבל אם אמר. שם ל"ה ב' כנ"ל ול"ו ב': ואם אמרי' כנ"ל בסי' תקס"ו:

ס"ח וכן התוקע כו'. עמ"ש בסי' ס' ס"ד:

ס"ט מהלך. ירושלמי ל"ש אלא בעובר אבל בעומד חזקה כיון והביאו הר"ן וז"ש מהלך בדרך או כו':

משנה ר"ה כ"ט

שם במשנה

כל בו ורשב"ץ

משנה קידושין כ"ב

ברייתא ר"ה שם

מימרא וברייתא שם

ברייתא ל"ג וכאוקימתא דאביי דר' יוסי ור"ש הי' וכ"כ רא"ש בשם ר"ח והר' המגיד בשם רשב"א בשם הראשונים וכ"פ הר"ן ומ"ש גדול המצווה ועושה וכו' מדקאמר גדול שמע מינה דאינו מצווה ועושה נמי יש לו שכר

טור בשם אבי העזרי והרא"ש

רמב"ם והגהות בשם רש"י וסמ"ג והאגור בשם ר' ישעיה

מימרא דרב שם כ"ח

הר"ן

משנה שם ל"ב

מסקנת הגמרא שם

כר' זירא שם וכר' יוסי ברייתא שם כ"ד דמצות צריכות כוונה

משנה שם כ"ו: