זמן תקיעת שופר - שולחן ערוך אורח חיים סימן תקפ״ח

הנץ החמה. שיצא מכלל ספק לילה (רש"י):

יצא. וע' סי' ס"ה דאם מפסיק מחמת אונס חוזר לראש וכ"פ הב"ח בסי' תכ"ב עמ"ש שם:

וי"א דדוקא. ואם שמע קול הראוי לאותו בבא ב"פ כגון תקיעה ותרועה ותרוע' ותקיע' יצא דלא גרע מהפסקת השהיה ודוקא בתוקע בעצמו פסקי' לקמן בסי' תק"ץ ס"ח דלא יצא כיון שעושה מעשה משא"כ בשומע שאינו עוש' מעשה כלל אלא ששמע יצא עכ"ל לבוש וכנ"ל דהא ר"ת והרשב"א מכשירים אפי' בתוקע לשם מצות קול אחר כמ"ש הר"ן וא"כ די לנו להחמיר בשומע קול אחר אבל באותו קול יצא ומ"מ בר"ן משמע דס"ל דאין חילוק בין שומע לתוקע דאל"כ לא מקשה כלום ע"ש:

אין תוקעין. אף על פי שתקיעה שבות ויבא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם מ"מ גזרי' שמא יעבירנו ד"א בר"ה (רמב"ם) הקש' מהרמ"פ בהגהותיו דהא תקיע' שבות נמי גזירה שמא יתקן כלי שיר וא"כ נימ' דאסו' משום האי גזירה והעמידו דבריה' במקו' עשה ותי' דהאי גזירה לא גזרו בתקיעת שופר דא"כ לא יתקעו לעולם דגם בי"ט שייך שמא יתקן ונמצא שיעקרו מ"ע מן התורה אבל גזירה שמא יעבירנו לא שייך אלא בשבת ושפיר גזרו ועיין בב"ח וברא"ם שנדחקו בזה אבל לפי מ"ש הר"ן פ"ד דסוכ' ופ"ק דמגילה שהטעם שדוחין התקיעה מפני גזירה זו היינו משום דלא בקיאים בקביעא דירחא וכ"מ בגמ' וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה נימא דהגזירה הוא שמא יתקן כלי שיר כמו בכל תקיעות דרשות ומאי דשרי בי"ט משום דממ"נ אי י"ט הוא עבדי מצוה ואי חול הוא לא עבדי' ולא כלום משא"כ בשבת דעברי' אשבו' ובתו' רפ"ג דסוכה בד"ה אינהו דידעי וכו' משמע דבאמת בתקיעה הטעם משום שבות הוה ע"ש ורפ"ד דר"ה וצ"ע:

לצורך גופו. ובי"ט אסור להשתמש בו כלל כמ"ש סי' תרס"ה דהוקצה למצותו עיין סי' כ"א:

ואם שמע מקצת כו'. בטור כתוב בזה לפיכך שמע מקצת וכתב ב"י ל' לפיכך אינו מיושב ונ"ל דנמשך אחר מ"ש קודם לזה דאף משעלה ע"ה יצא בדיעבד לפיכך שפיר נוכל למצוא האי דינא דשמע מקצת תקיעה דבלא"ה ה"א עלה ע"ה לא יצא אלא אם כן תנץ החמה ופירש"י בפ"ב דמגילה דמשתנץ החמה יצא הספק מלבו משמע דבשעת עליית השחר שהוא קודם לזה יש ספק לילה ואם כן היכי משכחת לה שמע מקצתה בלילה ומקצת' ביום דהא אף קודם ליום הוא מ"מ ספק לילה ספק יום וזה א"א שיעשה תקיע' אחת מן קודם שיעלה ע"ה וימשכנה עד הנץ החמה אבל עכשיו דקמשמע לן דבע"ה נמי יממא הוא ויצא משכחת לה שפיר ששמע מקצת קודם ע"ה ונמשך עד שעלה שזה שיעור מועט כנ"ל נכון:

באות' בבא. וכתב בלבוש שאם הפסיק בקול א' ב"פ לא גרע מהפסקת שהיה ושרי ואפי' לרמב"ן סימן תק"ץ ס"ח בתוקע והריע וחזר ותקע והריע לא יצא שאני התם שהתוקע בעצמו תקע קול אחר בטעות הוה הפסק לתוקע שעושה מעש' התקיעה אבל השומע שאינו עושה מעש' אלא ששמע קול שלא ה"ל לשמוע יצא אם אינו שלא מן הסדר שיש לו לשמוע ולפ"ז גם במעשה דסי' תק"צ אם יצא התוקע כבר ועכשיו תוקע להוציא הקהל היו יוצאין גם לרמב"ן נ"ל עכ"ל ואיני מכיר שום חילוק בין טעות לטעו' דס"ס טעות הוא ואין לו ענין לשם הוה הפסק וכן בין שומע לתוקע אין חילוק דהא עיקר מצוה היא השמיעה ולא התקיעה:

דיהיב דעתיה על השופר. פי' בזה אמרי' תרי קלא מתרי גברי משתמעי כיון דחביב עליה נותן דעתו עליו אבל בעלמא לא משתמעי אפי' מתרי גברי תרי קלא וכ"ש מחד גברא ובחנם תמה ב"י על הג"א בזה:

תקיעה א' וכו'. נראה דדוקא כל התקיעה נוכל להשתמש לזה ולזה אבל להפסיק חד תקיע' חצי' לזה וחציה לזה לא דהא אמרינן בפ' ראוהו ב"ד פסוקי תקיעת' מהדדי לא פסקינן ואע"ג דהתם קאי על חד גברא לענין לחשבי' כשנים מ"מ חד טעמא הוא:

אין תוקעים בשופר. משום שמא יטלנו בידו לילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד"א ברה"ר והקשה המזרחי בי"ט נמי נגזר שמא יתקן כלי שיר והאריך בזה ולבסוף לא תי' כלום ולעד"נ דקול השופר לא ניתן לשיר אלא לתקועי של מצוה ע"כ לא גזרו כן ועוד נ"ל לתרץ דאין להם לגזור ולעקור לגמרי ד"ת שצותה לתקוע ביום זה בשלמא בשבת לא מתעקר לגמרי כיון שבלא שבת תוקעין בי"ט ונראה שזהו בכלל מה שעשו סייג לתור' ולא לעבור על ד"ת דזהו לעבור על ד"ת לעקרו לגמרי ומה"ט ניחא עוד מ"ש ב"י בשם הר"ן מ"ש מילה דדחיה שבת ולא גזרי' שמא יעביר התינוק ד"א ברה"ר ותי' לחלק בין זה לזה בדוחק ולפי מ"ש ניחא דהתור' רבתה בפי' וביום השמיני אפי' בשבת לא רצו לעקור ד"ת בפי' משום גזיר' וכיוצא בזה כתבתי בי"ד סי' קי"ז:

בבא. ואם שמע קול הראוי לאותו בבא ב"פ כגון תקיעה ותרועה ותרועה ותקיעה יצא. לבוש והסכים עמו המ"א. ואינו כן דעת הט"ז עיין שם:

שניהם. דוקא כל התקיעה נוכל להשתמש לזה ולזה אבל להפסיק חד תקיעה חציה לזה וחציה לזה לא. ט"ז:

בשבת. עיין מ"א וט"ז. דע שהרמב"ם ורש"י ז"ל פליגי בפי' מקדש ומדינה דהרמב"ם ז"ל ס"ל דבכל מקום שנזכר מקדש ירושלים בכלל ומדינה היינו שאר גבולים אבל ירושלים אינו בכלל מדינה ורש"י ז"ל ס"ל דמקדש היינו מקדש דוקא ומדינה היינו ירושלים ושאר גבולים ושמעתי מקשים משם חכמי ארץ ישראל מהא דאמרינן ביומא על מתני' דעשרה ניסים נעשו לאבותינו בבית המקדש ופריך בגמ' פתח במקדש וסיים בירושלים וכפי דעת הרמב"ם דס"ל דבכלל מקדש הוי ירושלים א"כ מאי פריך הא בכלל מקדש הוי ירושלים ועיין יד אהרן שהרבה להקשות עוד:

גופו. ובי"ט אסור להשתמש בו כלל כמ"ש סימן תרס"ה דהוקצה למצותו. מ"א:

ס"א זמן. מגילה כ' ב' כל היום כו' זה הכלל כו' ור"ה ל"ד א' וכ"ח א' ותרתי תלת נקט במתני' וה"ה לכל הנך דזמנם ביום: ואם היה. כמ"ש שם בהג"ה:

ס"ב וי"א דדוקא. ירושלמי פ"ב דברכות ר"י בשם ר' יוחנן אפי' שמען כל היום יצא והוא ששמען על הסדר ובפ"ב דמגילה הלכה ב' ופי' הרא"ש בפ"ד דר"ה ס"י בשם ראבי"ה כיון ששינה הסדר לא יצא כלל אף תקיעה ראשונה משום דהפסיק וזה טעמו של ר' אבהו שהוצרך לתקן קשר"ק קש"ק קר"ק משום הפסק קול אחר ולא משום הפסק שהיה שאין הפסק שהיה מעכבת דקי"ל כר' יוחנן כנ"ל וכ"כ הר"ן בשם הרמב"ן וכמש"ל סי' תק"צ ס"ח:

ס"ג שמע. כגי' תוס' שם ע"ש:

ס"ד היה זה. ירושלמי דברכות שם ופ"ב דמגילה שם:

ס"ה י"ט כו' דמש"ש ב"ד דאקראי מ"מ ב"ד סמוך בא"י בעינן. רמב"ם וש"פ. ורש"י ורא"ש וטור כתבו ב"ד של כ"ג בעינן וכולם חלקו על הרי"ף שמפ' באיזו ב"ד מופלג וע' רא"ש: ואסור כו'. ע' תוס' דשבת ל"ו ד"ה הא ר"י כו' וד"ה הא ר"ש כו'. ונפקא מינה שדין זה לכולי עלמא בין לפסק ש"ע בסי' תצ"ה ס"ד בין לפסק הרב שם:

משנה מגילה ב'

מימרא דרבה ר"ה כ"ח

מימרא דר' יוחנן וברייתא שם ל"ד וכגירסת הרי"ף

ה"ה בפרק ג' בשם הרמב"ן ושלזה נתכוון רמב"ם שם

שם ברייתא וכגירסת הרא"ש והרמב"ם וש"פ

ירושלמי בפ"ב דמגילה והביאו הר"ן שם בר"ה

משנה בבלי כ"ט