דין התוקע לתוך הבור - שולחן ערוך אורח חיים סימן תקפ״ז

הבור או הדות. והיינו שהוא בבנין תחת הקרקע כגון מרתף ונ"ל דאם רובו בנוי למעלה מן הקרקע אף ע"פ שמקצתו תוך הקרקע שרי:

חבית. אפי' העומד בתוכו לא יצא (ר"ן):

יצא. ואם הוציא ראשו קודם לשופר לא יצא לכן צריך שיוציא השופר תחלה דאז יצא אבל א"ל שצריך שיוציא השופר והאזנים כא' דא"א לצמצם:

בתחילת התקיעה. אפי' לא יצאו לחוץ יצאו י"ח דכשאדם בבור והשופר בחוץ שומע קול שופר כמש"ל וכ"כ הב"ח:

וי"א וכו'. וראשון עיקר [רי"ו והרא"ש פ"ד ור"ן וכן כתב לבוש]:

אם קול שופר כו'. דלא כהרא"ש דס"ל העומדים בחוץ לעולם אינם שומעים אלא קול הברה וכתב ב"י וסיבת שומעו קול שופר או קול הברה נמשך מעומק הבור ומהתקרב האדם על שפת הבור והתרחקו ממנו ושיעור דבר זה תלוי בהבחנת האדם אם קול שופר שמע או קול הבר' עכ"ל. ולפ"ז גם בתוקע בבה"כ ויש עומדי' בחוץ קצת רחוק מבה"כ יש ג"כ בזה שייכות הבחנה לפי הריחוק מבה"כ ונלע"ד להביא ראיה לדברי הרא"ש מדאמרי' בגמ' דהא דאמר רבה שמע מקצת תקיע' בבור יצא היינו בתוקע ועולה לנפשיה ואין אחר עמו והוא עצמו תחילתו וסופו בהיתר ופרכי' מאי למימרא ומשנינן מהו דתימא זמנין דמפיק רישיה משמע מזה דאם אירע באמת כך לא יצא וכאן הוא סמוך ממש ואפ"ה שייך בו ערבוב קול ק"ו אם כולו עומד בשפת הבור ואע"פ שהכריע ב"י דלא כהרא"ש מ"מ כיון דבהרב' דוכתי מצינו שבדב' הבקיאו' אין אנו סומכין עצמינו על שום דבר לומר שנסמוך על הבקיאות ק"ו כאן שהרא"ש ס"ל שאין לברר דבר זה בבקיאות היאך נסמוך אנחנו על הבקיאות הלכך אם התוקע הוא בתוך הבור יש להעומדים על שפת הבור חיוב לשמוע שנית בכל גווני ומיהו בלא ברכה שנית עד שיבורר לו היטב שלא שמע רק הברה אז יברך שנית אבל לענין ריחוק להעומדים מן בה"כ שזכרנו יש לנו לסמוך על קירוב המקום אם נראה לו ברור שקול שופר שמע יצא כיון שעכ"פ במקו' התקיע' אין שם ערבוב קול כלל משא"כ בבור כנלע"ד לענין לסמוך עליו:

מקצת תקיעה שלא בחיוב. כגון קודם שעלה ע"ה:

והוא עומד בחוץ כו'. ב"י כתב דה"ה לתוקע עומד חוץ לבור מתחלה ועד סוף והשומע הוא שעומד בקצת התקיעה תוך הבור ומקצתה חוץ לבור עכ"ל וכתב מו"ח ז"ל ע"ז איני יודע מנין לו דאף ע"פ שהשומע עומד בבור אין קול הכופר מתבלבל בבואו לבור כיון ששם במקום התקיעה חוץ בלבול וכ"מ במשנה שלא שנאה רק אם התוקע הוא תוך הבור ושם הקול מתבלבל ובאמת סברא חדא היא דמה לי שהתקיעה הוא בבור או שהקול שמבחוץ בא לבור ודאי הבל הבור מבלבלו:

הבור. והיינו שהוא בבנין תחת הקרקע כגון מרתף. ונ"ל דאם רובו בנוי למעלה מן הקרקע אע"פ שמקצתו תוך הקרקע שרי. מ"א:

חבית. אפי' העומד בתוכו ר"ן מ"א. ואפי' התוקע עצמו שם תלוי בהבחנתם אם קול שופר שמעו יצאו. עטרת זקנים:

בתחילת. ואפי' לא יצא לחוץ יצאו י"ח דכשאדם בבור והשופר בחוץ שומע קול שופר. ב"ח מ"א. וט"ז ס"ק ג' לא כ"כ ע"ש:

שיצא. וראשון עיקר. פוסקים ואחרונים:

ובאמצע. כתב מהרי"ל יזהרו כל העם שלא להקיא בשעת התקיעות וכן שלא לוישפר"ן למען ישמעו כל העם שופר ונכון שינוחו התינוקות בבית דדוקא במגילה עבדינן משום שמחה ואם א"א להניחם יחזיקם האשה אצלה בבה"כ נשים שלא יבטלו. וכתב הט"ז העומדים חוץ בריחוק מקום אם נראה לו ברור שקול שמע יצא עיין שם וע' הלק"ט סימן רע"ו:

ס"א התוקע כו'. רמב"ם וכן משמע מפירש"י דלא כהרא"ש שם: וכן התוקע. לא חילק כאן הרמב"ם מדלא חילקו בגמרא כאן:

ס"ב וכן אותם. גמרא כ"ח א' הכא בור מקום כו' וכמ"ש בס"א אותם כו':

ס"ג השומע. מחלוקת בירושלמי וכפי' הרמב"ן הביאו הרא"ש פ"ד דר"ה ס"ח וכן הכריח הרשב"א כהאי פירושא דאי כפי' הראשון דאמתני' תקע בראשונה ומשך כו' קאי א"כ אפי' תקיעה ראשונה לא עלתה לו דהא הפסיק בינתיים וכמ"ש בסי' תק"ץ ס"ח וע' מ"א בשם הפוסקים דהלכה כסברא ראשונה וכמ"ש הרמב"ם וש"פ דקי"ל בכ"מ כמ"ד שהוקבע בגמ' באחרונה: וי"א. ערא"ש שם: וה"ה. דלסברא ראשונה שהוא ת"ק דירושלמי הגמ' דבור מיירי שאין שיעור תקיעה ולר' אבא אפי' יש בו שיעור תקיעה:

משנ' ר"ה כ"ו גמ' שם

בפרש"י ורמב"ם בפ"ב

מימרא דרבה שם

ר' ירוחם כגון

קודם שעלה עמוד השחר

שם בשם י"א ושכן עיקר ושלזה נראה שהסכים רא"ש וכ"כ הטור בשם בעל העיטור

שס בשם י"א וכ"כ הטור