דיני שופר של ראש השנה - שולחן ערוך אורח חיים סימן תקפ״ו

איל. לזכר עקידת יצחק וכפוף שיכפפו לבם למקום:

פרה. ה"ה שור מפני שנקראו קרן ולא שופר:

מבהמה טמאה. הקשה ר"מ רבקש דהא בהמה טמאה ל"ל קרנים כדאי' בנדה פ' בא סי' ולא עיין בחולין דף נ"ט דקאי אחיה ע"ש וע"ש בתו' ד"ה אלו הן וכו' וכן הוא ברא"ש ובטי"ד סי' ע"ט דקרנים אין מוציאין רק מספק חזיר ומ"ש הע"ש דלא קי"ל כההיא דלא הוכשרו וכו' לא עיין בשבת דף כ"ח ע"ש והטעם דאיתקש כל התורה לתפילין כדאיתא בקדושין דף ל"ה וגם נראה לי דראם טהור הוא דמתרגמינן תאו ורימא ועוד דהא יש לו קרנים ולחד פי' הוא סימן טהרה:

ותקע בו יצא. דאין גזל בקול ועססי' תנ"ד ומ"מ אין מברכין עליו ועססי' תרצ"א ונ"ל דמותר ליטול שופר חבירו בלא דעתו ולברך עליו כמ"ש סי' תרמ"ט ס"ה ואף על גב דשופר מתקלקל קצת בתקיעתו הלא טלית מתקלקל ג"כ קצת ואפ"ה שרי כמ"ש סי' י"ד וליכא למיחש שיתקע בו הרבה כמו בספרי' דלמה יתקע יותר מכדי חיובו כנ"ל:

נתכוין לזכות. משמע בטור וב"י ורא"ש דאפי' הוא של עכו"ם אם נתכוין הישראל לזכו' בו לא יצא דה"ל ע"א של ישראל והב"ח כ' דמיירי בע"א של הפקר אבל אם יש לה בעלים אף על פי שנתכוין לזכות בה לא קנאה וה"ל ע"א של עכו"ם עכ"ל ול"נ דהא קי"ל דישראל אינו מבטל ע"א של עכו"ם משום גזירה דלמא מגבה לה והדר מבטיל לה וה"ל ע"א של ישראל כדאי' בע"א ד' מ"ב א"כ מוכח בהדיא דאע"פ שיש לה בעלים מקרי ע"א של ישראל וכ"מ בתו' סוכה דף ל"א דא"כ לא מקש' כלום דהל"ל דמיירי בע"א שיש לה בעלי' וכ"מ ביבמות דף ק"ד והטעם כיון דהישראל חייב באחריותו מקרי שלו וכן מצינו גבי חמץ וגדול' מזו כ' הב"י בי"ד רסי' קמ"ו די"א דאפי' לא זכה בה כל שנקרא שמו עליו אין לה ביטול ואף דלא קי"ל הכי והראי' שמביא מנשתתפו ליתא כדאי' בקדושין די"ז דמוכח שם דכשנשתתפו זכה בה עד שלא באה לידו ע"ש מ"מ כשזכה בה לכ"ע אסור אפי' בתורת גזילה:

בנתבטל מערב י"ט. אבל כשנתבטל בי"ט א"כ נדחה כשנכנס י"ט ושוב אינו נראה כיון שאין בידו לתקן דהא אין ישראל יכול לבטלו אבל בדבר שיש בידו לתקן אפי' נראה ונדחה לא הוה דחוי כמ"ש סי' תרמ"ו ס"ב (ועבב"י) דאע"ג דאסור למעטן בי"ט מ"מ הוי בידו למעט וצ"ע בי"ד סי' כ"ח סי"א דפסק כסהו הרוח פטור מלכסות אפי' (הכי) חזר ונתגלה (חייב) דאין דחוי אצל מצוה והל"ל דיכסנו (רק) מספק כמ"ש כאן דהא בגמ' בע"א דף מ"ו מדמי להו להדדי וכ"כ התו' בסוכה דף ל"ג ע"ש דזה מקרי אין בידו ע"ש בדף ל"ב ונ"ל דדעת הטור והרב"י והפוסקים כמ"ש התו' בע"א דבעי' דר"ל אינו אלא לכתחל' ובזה מתורצי' כל הקושיו' שהקשו התו' בסוכ' ע"ש וא"כ הוי דינא הכי בדיעבד יצא אפי' בלא ביטול ולכתחלה לא יטול אפי' אחר שנתבטל דמאיס כלפי גבוה וכ"כ סי' קנ"ד סי"א ולפ"ז צ"ל דהא דכתב בסי' י"א ס"ח צמרה פסול היינו לכתחלה דבדיעבד יצא וה"ה דקרנה פסול לכתחל' לשופר והתם מיירי בע"א של ישראל אלא שב"ח אין נאסרי' ואפ"ה מאיס לגבוה:

המודד. ובשעת הדחק מותר לתקוע בו בעצמו כמ"ש בי"ד סי' רכ"א סי"ג (ב"ח):

בשופר נקוב. אפי' נשתייר בו שיעור תקיעה משום שקולו פגום כ"מ בכל בו:

שעת הדחק. נ"ל דהדק הסתימה אסור ליטלה בי"ט דאל"כ יטלנה משם:

בכל שהוא. דכל זמן שתוקע הסדק מוסיף והולך וגרע מנקב (ב"ח רא"ם):

ונשתייר שיעור כו'. צ"ע דלמה יגרע בזה מנקב אפי' לא נשתייר שיעור תקיע' כשר כמ"ש הב"ח בהדיא ואפשר כיון דקשרו ה"ל כאלו סתמו קצת וצ"ע בכל בו:

דוקא ברובו. הא לא"ה אפי' לא נשתייר שיעור תקיעה כשר (ב"י תוס'):

דבקו כשר. משמע מלשונו אפי' נסדק רובו וכ"ה ברא"ש ותוס' ורי"ו דכל זמן שנשתייר כל שהוא כשר אם דבקו וכ"כ הב"ח ולבוש דלא כמ"מ:

בדבק. ואין זה נקרא שלא במינו דאין הדבק ניכר בין הדבקים טור:

ויש וכו'. אבל בדבק ה"ל שלא במינו ודינו כמ"ש ס"ז:

פסול. דה"ל ב' שופרות:

ברובו פסול. דה"ל כאלו נחתך שם:

ד' גודלים. באדם בינוני (טור) ובעינן במקום הרחב עסי' י"א ס"ד:

שיעור שופר. אפילו הוא שלם בכל היקפו דהוי דומיא דהוסיף עליו כ"ש:

נקב בו כשר. ואפי' לכתחלה מותר לעשות כן דמין במינו אינו חוצץ וכ"מ בסוכה דף ל"ו ולקמן סי' תרנ"א:

כל אורך השופר. ואם עשה זהב כל שהוא סמך להנחת פיו מסתמא אין קולו משתנה בשביל כך [הרא"ש]:

ואם לאו פסול. ואפי' להמכשירים בסתמו במינו כמ"ש ס"ז הא פסול דהוי ב' שופרות:

שבות. משום די"ט עשה ול"ת הוא ואין עשה דשופר דחי ל"ת ועשה וחכמים השוו דבריהם לשל תורה והעמידו דבריהם במקום עשה: ואם נפל עליו גל של אבנים אסור לטלטל האבנים כדי ליטלו [טור גמ']:

תוקעין בו. דהא שרי לטלטלו וא"כ שרי לצאת בו דלא אסרו חכמים למי שהובא בשבילו אלא באכילה ובהנאה ומצות לאו ליהנות ניתנו טור סי' תרנ"ה והג"א ומרדכי פ"ו דעירובין ועכ"פ אסור לטלטלו חוץ לד"א וכמ"ש סי' תקט"ו ס"ה ולפמ"ש שם סוף הסי' אם ישראל אחר שלחו ונתעכב והביאו בי"ט אסור לטלטלו עמ"ש שם, והקשה הלבוש דהא אפי' לכתחלה שרי לומר לעכו"ם להביאו מחוץ לתחום דה"ל שבות דשבות וא"כ מאי איצטריך למימר דתוקעים בו ותי' דמיירי בחוץ לי"ב מיל דהוי דאורייתא עכ"ל ועסי' ת"ד:

עשה עכו"ם שופר. צ"ע דהא נולד גמור הוא כמ"ש סי' תק"א והוא גמ' בשבת דכ"ט וא"כ אסור לטלטלו לצאת בו דלא עדיף מאלו מונחים עליו אבנים ועמ"ש סי' תרנ"ה וכ"מ בטור שם דאי אסור לטלטלו אסור אפי' לצאת בו והר"א שבמרדכי אפשר דס"ל כהמתירין נולד בי"ט וצ"ל דהכא מיירי כשעשה עכו"ם שופר מקרן שלו דלא הוי נולד כיון שגמרו בידי אדם וכמ"ש סי' רצ"ב ובגמ' מיירי שחקקה בבקעת ישראל ועסי' שכ"ה ס"ד, וכל הפסולי' בראשון פסולים גם ביום שני (ד"מ רשב"א) ול"ד למ"ש סי' תרמ"ט ס"ה דפסולי ראשון ניטלים בשני דהת' אותן הפסולים עכ"פ כשרים הם לשאר ימות החג משא"כ כאן דפסולים לגמרי:

בשל איל וכפוף כו'. אע"ג דנקט הש"ע הני תרתי בחדא מחת' מ"מ אינם שוים דכפוף הוא עיקר המצוה לכתחלה ולא יצאו י"ח לכתחלה בפשוט אבל בשל איל אינו מקרי לכתחלה אלא מצוה מן המובחר כ"מ בטור דכתב נמצא שיש בו ג' חילוקים דהיינו של פרה פסול לגמרי אפי' דיעבד זה חלק א' ושאר מינים כגון עיזים ויעלים פשוטים כשרים בדיעבד זה חלק ב' וכפופים כשרים לכתחלה זה חלק ג' ואח"כ כתב ומ"מ מצוה מן המובחר לחזור אחר של איל לזכור עקידת יצחק והיינו חוץ ממנין השלשה דנקט תחלה כי הג' הם מצד הדין אבל של איל אינו נכנס כלל בגדר הדין אלא בצד מצוה מן המובחר וזהירות יתירה וכ"כ ב"י והא דכתב הטור תחלה שופר הראוי לתקוע בו כיצד שיהא של איל וכפוף כו' בזה הכניס גם מצוה מן המובחר בכלל ומ"ש אח"כ או שאין לו איל וכפוף אמר כן דרך לא זו אף זו ל"מ אין לו של איל פשיטא דמותר דיעבד אלא אפי' אין לו כפוף וע"כ סיים בסוף ולכתחלה בעינן שיהא כפוף ואפי' בשל עזים ומ"מ מצוה מן המובחר לחזור אחר של איל הרי דאינם שוים ואין לטעות ולומר דהך ומ"מ מצוה מן המובחר הוא החלק השלישי כמ"ש קצת דזה אינו דא"כ לא הל"ל ומ"מ מצוה כו' אלא ומצוה מן המובחר כו' כיון שזה א' מהחלקים אלא ודאי שהורה לנו אע"פ שאין זה מצד הדין מ"מ הוא מצד הבחירה היפה למאן דאפשר וכ"מ בהדיא באשר"י שכתב ולכתחלה מצוה בכפופים ובכל הכפופים תוקעים כו' והא דא"ר אבהו למה תוקעין בשופר של איל ל"ד נקט איל דשאר כפופים נמי שרי לכתחלה אלא טעמא דמנהגא קאמר וה"ק למה תוקעין בשופר ומחזירין עליו לעשו' מצוה מן המובחר כדי שיזכור עקידת יצחק עכ"ל ונ"ל דל"ד של איל אלא ה"ה כל מיני כבש הם נכללים בכלל זה להזכיר עקידת יצחק שהרי בסימן תקפ"ג כתב ואוכלין ראש כבש והיינו לזכר עקידת יצחק ובזה ניחא לי דברי הרמב"ם שכ' וז"ל שופר שתוקעין בו בין בר"ה בין ביובל הוא קרן הכבשים כפוף וכל השופרות פסולים חוץ מקרן הכבש עכ"ל וקשה למה הוצרך להזכיר חוץ מקרן הכבש כיון שזכרו תחלה אלא הל"ל וכל שאר השופרות פסולים ותו למה לא זכר גם בסיפא הכבש הכפוף אלא נ"ל דתרתי קאמר תחלה אמר לכתחלה יהיה כבש כפוף ואח"כ אמר בדיעבד פסולים השאר חוץ מקרן הכבש והיינו אפי' פשוט דכשר בדיעבד ובהך כבש כלל כל מינים כגון עיזים ויעלים (ויש ראיה לזה מהפסוק שור שה כשבים ושה עיזים איל וצבי ויחמור ויחמור היינו יעלים וכי היכי דחשיב איל אחר שזכר שה כבשים זכר נמי יחמור שהוא בכלל עזים ושמו מוכיח עליו שקורין אותו אשטנב"ק כדפרש"י והיינו כמו עזים שזכרים שלהם נקראים בא"ק ה"נ נקראים אלו שטנב"ק כי גידולו בסלע שהוא אבן) כ"כ ב"י וכ"מ בשם הכל בו וא"ת שהכל נכלל בכלל כבש כרמב"ם ואע"ג שכתב הכ"מ שאין זה במשמעות דברי הרמב"ם ופירש בדרך אחר הנלע"ד כתבתי והו' מוכח דאל"כ למה לא זכר מדין איל כלום שזה זכר לעקיד' יצחק אלא ודאי שכל אלו נכללי' בכלל איל שהוא כבש ולא בא להוציא אלא פרה ושאר בהמות ואם כן הוה שיטת הרמב"ם כשיטת הרא"ש והטור אלא שהמהדרין מן המהדרין נוהגי' לחזור אחר של איל דוקא דהוא זכר טפי לאילו של יצחק כנלע"ד:

הגוזל שופר כו'. בירושלמי מה בין זה ללולב בלולב כתיב ולקחתם לכם משלכם ברם הכא כתיב יום תרועה יהיה לכם מ"מ נראה פירושו דגבי לולב כתיב אצל לקיחה משמע שהלקיח' תהיה משלכם וכן בציצית כתיב ועשו להם דרשינן העשיה משלהם ולא גזול משא"כ כאן כתיב יום תרועה יהיה לכם סמוך לכם לתרועה ולא נזכר עשית השופר כלל שפי' שתרועה תהיה מ"מ לכם יהיה מאיזה צד שיהיה בלא עשייה כלל:

והוא שלא נתכוין לזכות בו. פירוש שלוקח אותו מן העכו"ם דרך גזילה ואין כונתו לזכות בו שיהא שלו אלא כדי שיתקע בו עכשיו וע"ז כתב הטור ואע"פ שהוא גזול הא אמרי' דיוצא בגזול וכ"כ ברמזים בהדיא ומו"ח ז"ל רוצה לפ' זה אשופר של הפקר ועיקם הדבר מפשוטו וכ' על הב"י ושארי ליה מארי' והוא שלא כמשפט כי הוא גברא דמרי' סייעי':

אדם אחר תוקע. דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל הוא עצמו אסור לתקוע בו אפילו של מצוה שיש הרבה בני אדם נהנים כשהן עצמן תוקעי':

קונם לתקיעתו עלי. זהו ל' נדר דאסר החפץ עליו והנדרים חלים ע"ד מצוה כדבר הרשות כמ"ש בי"ד סי' רט"ו ממילא אם אמר שלא אשמע קול שופר הוא ל' שבועה שאוסר נפשו על החפץ ואין שבועה חלה ע"ד מצוה וב"י הביא בשם התו' שכתבו בפ"ב דנדרים גבי סוכה שאם או' ישיבת סוכה עלי קונם אפילו אם אומר שלא אשב בסוכה אסור לישב בסוכה של מצוה ה"נ בשופר דאם אמר תקיעות שופר עלי קונם אסור לתקוע אם לא לחלק דגבי סוכה בלא מצוה יש הנאה בישיבה אבל שופר אי לאו מצוה אין הנאה בתקיע' דאינו מתכוין לשיר עכ"ל ואם אומ' על אדם אחר שלא אשמע קול שופר ממנו או תקיעתו עלי (קונם) נראה פשוט דחל אליבא דכ"ע דהא אפשר לשמוע מאחר:

אם ניקב כו'. יש בזה חילוק דיעות בין הרמב"ם להרא"ש דאי' בגמ' ת"ר ניקב וסתמו בין במינו בין שלא במינו פסול ר"נ או' במינו כשר שלא במינו פסול וקי"ל כר"נ ואמרי' אליביה דהא דמכשר במינו היינו דוקא שנשתייר רובו ורמב"ם מפ' דר"נ קאי אאם אין מעכב התקיעה דהיינו אחר סתימה חזר קולו לכמות שהיה תחלה ואפ"ה אין כשר אלא במינו נמצא בעי' ג' למעליותא אינו מעכב התקיעה ובמינו ונשתייר רובו אבל אם חסר א' מאלו אסור זו היא הדיע' הראשונ' שמביא כאן והרא"ש ס"ל דר"נ קאי אמעכב התקיעה ואפ"ה כשר במינו ממילא הוה לקולא דלא בעינן אלא תרתי דהיינו מינו ורובו ואפי' מעכב או רובו ואינו מעכב ואפי' אינו מינו וזהו שסיים כאן ואם הוא שעת הדחק כו' שיש לסמוך על הרא"ש:

אע"פ שנשנתנ' כו'. פי' אפי' לא נשתייר בו שיעור תקיעה כ"כ הרא"ם הביאו ב"י בדין נסדק לארכו:

שאין לתקוע בשופר נקוב. אבל נסדק אין בכלל זה ודינו מבואר אח"כ:

אם נשתייר רובו שלם. וכ' הטור דאם לא נשתייר רוב השופר אע"ג דנשתייר שיעו' שופר ממקו' הנקב עד הנחת פיו אסור אע"ג דגבי נסדק לרחבו מהני והטעם דמ"מ יש כאן קול שופר עם ד"א דהיינו הסתימה:

יש להכשיר אם נסתם במינו. ז"ד הרא"ש כמ"ש וכ' ב"י בשם המזרחי ולפ"ז אם היה מעכב הנקב את התקיעה קודם סתימה וכשסתמו חזר הקול לכמו שהיה תחלה פשיטא דכשר ותימא מ"ש מצפהו זהב מבחוץ דפסול משום דהוי קול שופר וד"א ואלו הכא דמכשיר אעפ"י שאותו הקול שלאחר סתימה הוא שופר וד"א ושמא י"ל מאחר שע"י הסתימה חזר למה שהיה כשהיה שלם אע"פ שהיה מעכב קודם הסתימה ועכשיו אינו מעכב לא מקרי קול הסתימה עכ"ל ולענ"דנ כיון שהוא מינו אין נקרא כלל ד"א ול"ד לציפהו זהב וכ"כ הרא"ש בהדיא וז"ל אבל מינו אפילו נשתנה קולו אין ד"א גורם שיצא קול וכל הקולות כשרים עכ"ל עוד כתב הר"מ לא שמעתי טעם נכון היכא שהיה מעכב תחלה וסתמו ומעכב ולמה יהיה פסול והלא אין קול הסתימ' כלל כיון דחזר למה שהיה קודם הסתימה והיה כשר ותי' ב"י דאע"פ שנסתם אע"ג דעדיין מעכב התקיעה א"א שיהיה מעכב כ"כ כמו שהיה מעכב קודם הסתימה ונמצא דהוי שופר וד"א שהרי אין קול זה כמו כשהיה שלם ולא כשעה שהיה נקוב וק"ל דא"כ דא"א להיות כבתחל' הא גם אם הוא עכשיו כשעה הראשונה נימא דא"א להיות ממש כבתחלה כיון שיש עכ"פ סתימה אלא ודאי דאפשר לצמצם וקושיות הרא"ם נ"ל דחיישינן שהסתימה גורמת שהקול של השופר שהיה קודם הסתימה נתקלקל מחמת הסתימה ונולד קול חדש מחמ' הסתימ' בשלמא אם עכשיו חזר לקול הראשון ממש אמרי' שע"י הסתימ' שהי' במינו נעשה בריה הראשונ' ממש כיון שחזר הקול ממש כן משא"כ אם לא נולד קול אלא כמו שהיה קודם הסתימה ע"כ לא נעשה כברי' ראשונה ממילא הוה הקול שנולד עכשיו דבר אחר וע"כ פסול כנלע"ד:

אפי' בכל שהוא. לפי שמחמת רוח וחוזק התקיעה הסדק מוסיף והולך עד שיסדק כו' ונ"ל הטעם דסדק גרע מניקב ויש שם חסרון דבניקב יש מקום להרוח שמחמת התקיעה להכנס שם דרך החסרון ויצא החוצה ואינו מתחזק להסדיק השופר משא"כ בסדק שאין מקום להרוח לצאת משום הריוח וע"כ מתחזק ומסדיק הסדק יותר וגם בסדק אינו מסדיק יותר אא"כ נסדק באורכו אבל נסדק לרחבו אינו מתחזק ומסדיק יותר לרחבו כי אינו כך בטבעו והסדק שישנו עכשיו ברחבו מחמת שהיה שם איזה קלקול בעור ע"כ ברחבו אינו פוסל אא"כ נסדק כבר ברוב הקיפו כנ"ל:

ונשתייר שיעור כו'. זה מיירי שמעכב התקיע' ודומה לציפה זהב סעיף ט"ז משום הכי בעינן שיעור אבל אם אין הקול משתנה עבור זה לא ידעתי טעם או ריח דבעינן שיעור:

לרחבו במיעוטו. פי' סביב היקפו:

ברובו פסול. דה"ל כאלו ניטל משופר זה ע"כ אם נשתייר שיעור תקיעה כשר וק"ל דכיון דחשבינן זה שלמעלה מהסדק כאלו נחתך לגמרי מאי אהני שיש בו שיעור דמ"מ ה"ל זה שלמעל' מהסדק הוספה ואמרי' בסעיף י"א דהוסיף עליו פסול אפי' במינו וא"ל דהכא שאני דכיון שיש סדק בהקיפו לא מקרי מה שלמעלה ממנו הוספה כיון דחשבינן ליה כאלו אינו דבוק משא"כ בהוסיף עליו דשם אין סדק כלל דמ"מ הקול יוצא דרך אותו החלק שלמעלה ושופר אחד אמר רחמנא ולא ב' שופרות ובב"י הביא בשם הכל בו דגם בהוסיף עליו אם נשתייר בו כשיעור מותר לפ"ז ניחא אבל להש"ע שלא פסק כן ק' וי"ל דלא מקרי הוספה אלא כשהיה תחלה חתיכה אחרת משא"כ כאן דלא נפרד מעולם:

פסול אפי' אם יש כו'. דשופר א' ולא ב' וכן בהוסיף עליו בסעי' שאח"ז:

אלא שהרחיב את הקצר. דכתיב והעברת דרך העברה בעינן פי' כדרך שהאיל מעבירו בראשו בבהמה מחיים:

זכרותו. פי' כשהוא מחובר בבהמה עצם בולט מהראש ונכנס לתוכו ומוציאין אותו מתוכו וזה לא הוציאו אלא נקב את הזכרות אבל אם הוציאו כו' פסול דכל שאינו חלול לא מקרי שופר:

עובי השופר לצד הפנימי. פי' שמניח הזהב על העובי של שופר מה שמניח קציהו לפיו אע"ג דאין הקול משתנה מחמת הזהב מ"מ פסול כיון שהקול יוצא תחלה מן אותו היקף הזהב ואח"כ מהשופר עצמו וזה אין בכלל הוסיף עליו כל שהוא דשם הולך הקול מן השופר תחלה ואח"כ מן התוספת זהב וקמ"ל דאפ"ה פסול ולפ"ז אין ללמוד מכאן אם הרחיק השופר ונפח בו ותקע דשם אין הקול יוצא מתחלה לשום דבר אלא לפירוש השני שפוסל (משום) חציצה פסול נמי בהרחיק ומ"ה כתב הטור ולמדו מכאן שאם הרחיק כו' אחר שכתב פי' השני וזה קצת דלא כפי' ב"י:

ול"נ דאפי' כו'. ול"נ דגם הש"ע ס"ל כן דודאי אין שום תועלת לבליטת הצד העליון אלא דאי הווין שוים למעלה א"א לצמצם ושמא שופר החיצון בולט כל שהוא טפי מהפנימי וה"ל מוסיף עליו כל שהוא דפסול אפילו במינו ע"כ הוצרכו שיהיה הפנימי בולט גם למעלה ואז אין חשש כלל:

מצותו. ויש לו דין הידור מצוה עד שליש כמו גבי לולב סימן תרנ"ו ע"ש. ועיין ט"ז ס"ק א' ובתשו' חכם צבי סימן ל"ד:

פרה. וה"ה שור מפני שנקראו קרן ולא שופר:

טמאה. מה שהקשה ר"מ רבק"ש דבהמה טמאה אין לה קרנים ע' אחרונים ובש"ת חות יאיר סי' כ' ובי"ד סימן ע"ה ובפר"ח שם סימן פ' ס"ק ד' ועיין ביד אהרן באורך:

הגוזל. ומ"מ לא יברך עליו. ומותר ליקח שופר חבירו בלא דעתו ולברך עליו. מ"א ע"ש. ואם נסדק בתקיעה פטור. הלק"ט חלק א' סימן ע"ט:

לזכות. דהיינו לקחו מן העכו"ם דרך גזילה ולא לזכות בו אלא כדי שיתקע בו עכשיו. ט"ז ועיין מ"א:

אחר. ובשעת הדחק מותר לתקוע לעצמו. ב"ח:

קונם. זהו לשון נדר דאוסר החפץ עליו והנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות כמ"ש ביו"ד סי' רט"ו ממילא אם אמר שלא אשמע קול שופר הוי לשון שבועה שאוסר נפשו על החפץ ואין שבועה חלה ע"ד מצוה עיין ט"ז:

נקוב. אפילו נשתייר בו שיעור תקיעה משום שקולו פגום כל בו מ"א. ועיין ט"ז ופשוט דנסדק אינו בכלל זה ודינו מבואר אח"כ:

הדחק. צ"ל דהדק הסתימה דאסור ליטלה בי"ט דאל"כ יטלנה משם. שופר שגלדו דק ועשו לו חשוקים של ברזל כשר לתקוע בו. הלק"ט חלק א' סימן ע"ז:

ממקום. ומיירי שמעכב התקיעה דאל"כ לא בעי שיעור ע' ט"ז מ"א:

חממו. ואם נשתייר בו כ"ש אם דבקו. ב"ח מ"א:

ארבעה. באדם בינוני ובעי' במקום הרחב עיין סימן י"א ס"ד:

במקום. ואם עשה זהב כל שהוא סמוך להנחת פיו מסתמא אין קולו משתנה בשביל כך הרא"ש. מ"א:

לתוך. ואם נתן שני שופרות בפיו ותקע וכוון לצאת בשניהם לא יצא הלק"ט סימן רע"ה:

שבות. ואם נפל עליו גל של אבנים אסור לטלטל האבנים כדי ליטלו. טור גמרא:

תוקעין. אפי' מי שהובא בשבילו ואפי' יש לו שופר אחר שאינו של איל וזה שהובא של איל כתב הד"מ דמותר ע"ש. ועיין מ"א:

עכו ם. ומיירי שעשה מקרן שלו דלא הוי נולד מ"א ע"ש. וכל הפסולים בראשון פסולים גם ביום שני. ד"מ רשב"א מ"א:

ס"א שופר כו'. ע' תוס' שם ד"ה של יעל כו' ומיהו נראה כו' ואף שכתבו שם ומיהו קשה קצת כו' לכך היה נ"ל כו' כבר דחאה הרא"ש שם והסכים לסברא ראשונה וכן ש"פ: מצותו. ר"ה ט"ז: וכפוף. נ"ו ב': ובדיעבד. שם א' (ותוס' הנ"ל ד"ה של יעל): ומצוה בכפופים. שם ב' דהא דאמרי' במתני' של זכרים ושל יעל ל"ד אלא בכפופים ופשוטים תליא וכמש"ש א"ר לוי מצוה בר"ה כו' הוא דאמר כר"י כו' כמה דכייף אינש כו': ושל כו'. שם א': וכן קרני כו'. שם וע' תוס' שם והטעם כיון שאינו חלול וכמו קדחו בזכרותו ועשה ממנו שופר. ר"ן: וכן שופר. כמ"ש בשבת כ"ח ב' לא הוכשרו כו' והקשה הר"ן על זה דהא אמרינן שם מאי הוי עלה דתחש כו' אבל כבר פירש רב האי גאון בתשובה דס"ד למילף אהל דמשכן להיפך מאהל דמת להכשיר שם עור בהמה טמאה אחר שנלמד מת מק"ו וע"ש ברשב"א:

ס"ב הגוזל כו'. ירושלמי רפ"ג דסוכה שופר של עו"ג ושל עיר הנדחת ר"א אומר כשר תני ר"ח כשר תני ר' הושעיא פסול הכל מודים בלולב שהוא פסול מה בין שופר ומה בין לולב אר' יוסי בלולב כתי' ולקחתם לכם משלכם לא באיסורי הנאה ברם הכא יום תרועה יהיה לכם מ"מ אר"א תמן בגופו הוא יוצא ברם הכא בקולו הוא יוצא ויש קול אסור בהנייה מה פליגין בשגזל משופה אבל אם גזל ושיפהו דמים הוא חייב לו וקי"ל כגמ' שלנו דבשופר של עו"ג יצא כמ"ש כ"ח א' ואף דבעיר הנדחת אמרינן שם דלא יצא מטעמא אחרינא הוא משום דכתית מיכתת שיעוריה ולאו משום איסור הנאה וא"כ ה"ה בגזול ודלא כהג"א סר"ה ד"ה שופר כו'. ב"י וכ"כ הרא"ש שם וש"פ: אפי' לא כו'. ממש"ש מה בין לולב לשופר תמן כתי' ולקחתם לכם משלכם כו' וזהו דוקא לפני יאוש דלא בעי ייאוש אלא משום מה"ב:

ס"ג תקע. ע' בה"ג וכמ"ש בשופר של עיר הנדחת ואשרה דמשה ללולב וסנדל של תקרובת ע"ג לחליצה שאין להם ביטול ועמ"ש בסי' תרמ"ט ס"ג: וכן במשמשי. ר"ן ומ"מ מגמרא ע"א נ"ב: ויש מחמירין. כתירוץ ר"ת בתוס' וכמ"ש בע"א מ"ז א' כי אתא ר"ד אמר באשרה כו' ולא איפשטא אבל הר"ן שם כת' דמ"מ איפשטא בסוכה ל"ג ב' ואין אסור אא"כ עבדו בי"ט דהוי נראה ונדחה דלא איפשטא שם ועמש"ל סי' תרמ"ו ס"ב דהרמב"ם ס"ל דאף בנראה ונדחה איפשטא הבעיא דלא הוי דיחוי. אבל תוס' אזלי לשיטתייהו דס"ל דלא איפשטא כלל ושם דוקא משום דבידו לתקן וע' תוס' שם א' ד"ה נקטם כו' ושם ל"ב א' סד"ה באשרה. וא"ת תפשוט כו' ולפי דברי תוס' בהא דסי' תרמ"ו ס"ב דוקא דאשחור מעיקרא וכ"ד הר"ן כנ"ל והרב לא הגיה שם כלום: מעי"ט. שם מ"ו א' וע' תוס' שם:

ס"ד שופר. ר"ן ומ"מ ע"א נ' א' ויבמות ק"ד א':

ס"ה אדם אחר כו'. משום שקצת ב"א מתהנין מתקיעתם. כל בו וכגי' הרי"ף והמאור מותר לתקוע לו כו' אבל גי' הרא"ש וש"פ כגי' ספרים שלנו לתקוע בו כו': אבל אם כו'. נדרים ט"ז ב' ע' בתוס' ר"ה וכמ"ש הר"ן ורא"ש שם דרבא ל"פ אאביי אלא באומר הנאת דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל באומר ישיבת כו' דחול כיון שפירש לאסור על עצמו כמו שאוסר על עצמו לזרוק צרור לים אף שא"ל הנאה בו וכת' הר"ן הא אם אמר קונם סוכה עלי מותר לישב ישיבה של מצוה כיון שלא פירש כנ"ל וז"ש כאן קונם לתקיעתו כו' שפי' להדיא לתקיעתו ועוד כ' שם וא"ת הא נדרים אין חלין ע"ד שאין בו ממש וי"ל כגון שאמר קונם סוכה לישיבתה אבל בתוס' כת' שאפי' אמר קונם ישיבת סוכה עלי כיון שמזכיר החפץ ותליא במ"ש ספ"א י"ג באמר יאסר פי כו' וכ"כ הר"ן שם דנעשה כאומר קאמר וכ"פ בי"ד ר"ס רי"ג וע"ש בהג"ה האומר דבור כו' וכ"מ מדברי תוס' הנ"ל שהביא הר"ן ישיבת סוכה כו' וה"ה כאן צ"ל תקיעת שופר זה עלי וע' ב"י בסי' רל"ט שם ומ"מ מדרבנן אסור אף אם לא הזכיר החפץ כמש"ש י"ד א' וכן כת' הר"ן שם ספ"א:

ס"ז אם לא כו'. ירושלמי שם ר' אבא בר זבידא בשם ר"ז והוא שסתמו אבל אם לא סתמו כשר שכל הקולות כשרין בשופר: מיהו כו'. בפסיקתא רבתי ילמדנו רבינו שופר שניקב וסתמו מהו כך שנו רבותינו אה מעכב את התקיעה פסול וא"ל כשר מ"ט דכתי' וה' אלהים בשופר יתקע מה שופרו של הקב"ה הוא שלם אף שופר של ר"ה יהא שלם. רוקח ר"ס ר"ג ע"ש: אין לתקוע. כי יש כמה פירושים על הירושלמי הנ"ל. תשובת הרא"ש: לאחר סתימה כו'. ממש"ש והוא שנפחת כו' הא לא"ה כשר וכה"ג ודאי א"א שלא יעכב בעודו נקוב. תוס' שם בד"ה ניקב כו' ע"ש: ואם סתמו כו'. כ"ה דעת הרמב"ם דר"נ אסיפא דמתני' קאי והש"פ פ' כדעת הרמב"ם ובשעת הדחק כתוס' וראיית הרמב"ם ממ"ש בירושלמי שם שופר שנסדק ודיבקו פסול למי נצרכה לר"נ דיבק שברי שופרות פסול עוד היא דר"נ ניקב וסתמו ר"ח בשם ר' יוחנן דר"נ היא דתניא ניקב וסתמי בין במינו בין שלא במינו אם היה מעכב את התקיעה פסול וא"ל כשר ר' נתן אומר במינו כשר שלא במינו פסול ומדהוצרך לדחוקי מתני' שלא במינו וכר' נתן ש"מ דאסיפא קאי ורבנן פסלי בכ"ע וכן דיבק כו' ג"כ שלא במינו הוא בדבק לפירש"י אבל תוס' הקשו ע"ז דהא במילתי' דת"ק מפורש בירושל' שם אם מעכב כו' וכ"ה בתוספתא להדיא כדבריהם וצ"ל דל"ג לה הרמב"ם אבל הם פירשו דר"נ ארישא קאי וכמו שמפורש בברייתא שם דת"ק אמר בין כו' ור"נ אמר במינו כו' ולפ"ז לעולם בעינן שנשתייר רובו דבלא"ה הוי כניטל והירושלמי הנ"ל ס"ל לתוס' דה"ק אף ר"נ היא וכ"ש לת"ק ומשום דברישא אמר למי נצרכה כו' ר"ל דלרבנן כיון דס"ל דמעכב את התקיעה פסול ל"ל למימר נסדק כו' דיבק שברי כו' אבל לר"נ צריכא כיון דמכשיר במינו אפי' מעכב נדבק במינו הוא כמ"ש הרא"ש וכ"ש לפי' הרמב"ן שדבקו באור עד שנדבקו קצותיו ופריך מסיפא ניקב וסתמו כו' דההיא דברי ת"ק דברייתא היא ואמר ר"ח בשם ר"י דגם זה דר"נ היא ואמר דתניא ניקב וסתמו בין כו' שלא במינו פסול ר"ח בשם ר' יוחנן ניני מתני' אם היה מעכב את התקיעה פסול וא"ל כשר ר"ל לא כדקס"ד דר"נ אין מחלק כלל בין מעכב או לא אלא ר"נ דפוסל שלא במינו הוא כמתני' אם מעכב וז"ש ר"ח כו' כיני מתני' כו' ואזיל לשיטתו דבעי לאוקמי מתני' כר"נ. ודבריהם עיקר:

ס"ח י"א כו'. רא"ש בשם י"מ וכ"כ הר"ן בשם ר' יהונתן: אא"כ הדקו. ר"ן בשם הראב"ד דהטעם משום שהולך ומתרחב הסדק משא"כ בהדקו: ונשתייר. כל בו בשם הראב"ד דאז שוה לנסדק לרחבו כמו שהקשו תוס' ד"ה נסדק וע' ברא"ש: לצד הפה. היא כסברא הראשונה בסעיף שלאחריו וכדעת רש"י: וי"א. דרובו ככולו. מ"מ וכדעת תוס' ורא"ש ור"ן בשם הרשב"א דמשום הכי ל"ק ונשתייר כו' דוקא לכל ארכו אלא דס"ל דרובו ככולו וכמ"ש שם בניקב והוא שנשתייר רובו אבל דעת תוס' וש"פ דוקא כל ארכו ממש וכ"כ הרוקח וכת' וכמו גרגרת דפסיקתו לרחבו ברובה ולארכו אפי' לא נשאר אלא משהו למעלה ולמטה כשר: ואם דבקו כו'. הרא"ש שם להי"מ וכ"ז שלא כו'. וטעמו מדתנן במתני' שופר שנסדק כו' דיבק כו' משמע דרישא ג"כ בנסדק כולו דוקא דומיא דשברי שופרות: אפי' אם. כדעת רש"י וכ"מ בירושלמי הנ"ל דקאמר למי נצרכה לר"נ דזה נקרא במינו כנ"ל אלא דרמב"ן מפרש שחיממו באור ועיין ברא"ש: ויש מי. כדעת רמב"ן שם דפליגי במתני' בנסדק כולו ונ"מ לנשתייר בברייתא: אפי' חממו. כדעת רמב"ן ואפי' רש"י ל"פ עליה בזה:

ס"ט במיעוטו. הרא"ש שם ויראה דמיירי כו' וכמו נקב לעיל בירושלמי: לצד פיו. רש"י וכל הפוסקים: דהיינו. נדה כ"ו א': וכשנשתייר. כו'. ר"ל ולא סתמו וכנ"ל ס"ז: אפי' אם. רא"ש שם ותוס' שם סוף ד"ה ניקב. ולא סתמו כלל כשר כו': ויש מכשירין. ר"ן ומ"מ בשם בע"ה ורי"ג:

ס"י אפי' אם יש. מהוסיף עליו כ"ש כמ"ש למטה וכמ"ש בר"פ משום דשופר אחד כו' וזה הטעם ג"כ לשופר בתוך שופר כו':

ס"יא אפי' היה. כמ"ש בפרה דפסול אע"ג דאית ביה השיעור וע' רא"ש שם אצל צפהו זהב וכ"כ התוס' שם:

ס"יב בין הפכו. כפי' הרא"ש ור"ן ע"פ הירושלמי: וה"ה אם. ירושלמי ופי' הר"ן אפי' בדיעבד:

ס"יג אם נשאר. כ"מ בתוס' ד"ה ארוך ובגמ' שם בנסדק לרחבו כנ"ל וכ' הטעם דהוא כניטל:

סט"ו אבל אם. כן משמע בגמ' שם מ"ד מין במינו כו':

סי"ז המציירים. דלפעמים משתנה קולו בשביל זה: אבל מותר. דאף אם ישתנה קולו ל"ל בה וכמ"ש בסי' י"ד גרדו כו':

ס"יח אם נתן. תוס' שם ד"ה צפהו:

ס"יט הרחיק. הרמב"ן כפירושו דבמקום הנחת פה פסול משום דמפסיק בין פה לשופר:

סכ"א וע"י א"י. עירובין ס"ח א' וכפי' הרי"ף בפי"ט דשבת:

ס"כב אם א"י. להג"א דוקא בכה"ג לפי שאינו מוקצה הואיל שמותר לישראל אחר ומותר בטלטול כמש"ל סי' תקט"ו ולכן מותר ג"כ לתקוע דמצות לאו ליהנות ניתנו לפי' רש"י דאוסר משום שלא יהנה ממלאכת י"ט וגם לפי' תוס' דאוסר משום שלא יאמר ליכא למיחש שיחטא ויעשה מצוה בעבירה אבל המרדכי מתיר אפי' במוקצה מהא דפ"ג דפסחים כמש"ש למטה: וה"ה אם. דמוקצה מותר במצוה פסחים מ"ח א' יכול לא יביא כו' וכן אין פסול משום מצוה בעבירה כמו שופר גזול מרדכי פ"ג דסוכה ועמש"ל בסי' תרנ"ה:

מימרא דרבי אבהו ר"ה ט"ז

מימרא דרבי לוי שם דף כ"ז

משנה שם

טור בשם הרמב"ן

הקשה שארי הרב ר' מרדכי קראשניק פקק"ק ז"ל מהא דתנן בנדה פ"ו כל שיש לו קרנים יש לו טלפים ומשמע שם דכ"ע הוא וכמ"ש התו' בשם ר"ת בחולין דף נ"ט ואם כן אינה בהמה טמאה ונלע"ד דמיירי שילדתו בהמה טמאה והיוצא מן הטמאה טמא כדתנן בפ"ק דבכורות

הרא"ש מהירושלמי.

ברייתא חולין פ"ט וכמו שפירשו התו' והרא"ש שם

מימרא דרב יהודה ר"ה כ"ח שפירשו התוספות והרא"ש שם

דמצות לאו ליהנות ניתנו

שם בתוספו' והרא"ש וש"פ

שם

מימרא דרבא שם בר"ה

הר"ן וש"פ ועיין ביו"ד סימן רט"ו

ברייתא שם כ"ז

ירושלמי כתבוהו התוס' והרא"ש שם

משנה שם וכר' נתן בברייתא שם וכלישנא קמא דר' יוחנן טור בשם הגאונים ורמב"ם בפרק א'

כדעת ר"י ורא"ש שהביא הטור וכמ"ש הרא"ש טעמו שם בפסקיו:

משנה וברייתא שם

הרא"ש שם בשם י"מ

ה"ה בפ"א בשם הרבה המפרשים

טור בשם הרמב"ן

משנה שם וכפי' המפרשים

טור והרוקח בשם אביו הריב"ק:

ברייתא שם וכפי' הרא"ש דבמעוטי הוי כנקב

רא"ש והר"ן כסמ"ק וסמ"ג והגה"מ וכ"נ מדברי רמב"ם

בעל העיטור ורי"ץ גיאות

משנה שם

טור

ברייתא שם

הרא"ש שם משום דשופר א' אמר רחמנא ולא ב'

ברייתא שם וכרב פפא ורב מתנא שם וכפי' א' שברא"ש וכהירו' לקמן בס"ס תק"צ כתבו ב"י

ברייתא שם

ברייתא שם

שם בגמרא ובירושלמי

טור והר"ן

שם בברייתא

הר"ן שם

הרא"ש שם וכ"כ הטור

טור בשם הרמב"ן

רא"ש שם

טור בשם הרמב"ן

ברייתא שם וכפי' הרא"ש והר"ן. שם

הרא"ש שם

משנה שם ל"ב

טור בשם ר' יונה וציינתיו לעיל בסי' ש"ז סעיף ה' וע"ש

הגהות אשרי בפ"ב דר"ה וטור בסי' תרנ"ה בשם רשב"א וש"פ

משנה שם דף ל"ב

ברייתא שם דף ל"ג.