ברכת השופר - שולחן ערוך אורח חיים סימן תקפ״ה

מעומד. ואין לסמוך על דבר שאם ינטל אותו דבר יפול [ד"מ מהרי"ל] ועמ"ש רסי' קמ"א ונ"ל דאם תקע מיושב יצא דהא שופר ילפי' מעומר ובעומר גופא יצא כמ"ש סי' תפ"ט, וגם השומע צריך לעמוד אם לא שמע על סדר הברכו' מעומד (רדב"ז ח"א) (כ"ה) ולא ידעתי מנ"ל הא (כ"ה):

קול שופר. ולא יאמר בקול דמשמע לעשות רצונו ואם בירך לתקוע בשופר יצא (ב"ח):

ואין חילוק. וטוב יותר שיברך השומע אלא שאין נוהגין כן (ת"ה) ומשהחיינו לא כת' כלום והרמב"ם כ' שהוא בעצמו יברך שהחיינו וכ"כ מט"מ בשם מהרי"ו וכ"כ הגמ"נ אך הרב"י כת' שאין המנהג כן ועפ"ז כת' רמ"א ההג"ה ונ"ל שמנהג זה הוא לאנשים שאין יודעין אבל מי שיודע יברך לעצמו ב' ברכות ויוצא אליבא דכ"ע וכ"כ בכ"ה דהרמב"ם מיירי דווקא במל בן חבירו או שעושה סוכ' או קובע מזוזה לחבירו וכן עיקר, אם ספק לו אם שמע תקיע' או נטל לולב ביום ראשון תוקע ואינו מברך וביום שני א"צ לתקוע (כ"ה ריב"ש) עבי"ד סי' כ"ח ולעיל סי' ס"ז:

בצד ימין. של פיו, משום דכתיב והשטן עומד על ימינו לשטנו וכתב בשל"ה שכן נכון ע"פ הקבלה דלא כלבוש ובהג"מ כתב ולא בשמאל מפני שהתפילין של יד מגינה [אגודה] ואם כן אטר יש לתקוע בימין דידיה עסי' כ"ז ס"ו:

יהפוך. פי' השופר למעלה (לשון מהרי"ל) נ"ל כוונתו שיעמיד הפה למעלה ולא לצדדים. ובלבוש כת' יהפוך השופר מעט למעלה משמע שר"ל שיגביה הפה מעט למעלה:

ישלים אחר. ול"ד לתורה שצריך לחזור לראש כמ"ש רסי' ק"מ דהתם כתיב תורת ה' תמימה (רי"ו נ"ו):

בברכה שבירך. ול"ד לתורה שצריך לחזור ולברך דהכא הראשון עשה הברכה שיצאו כל הקהל בזה:

כדי שלא יתבלבל. אבל הפסק לא חשיב עמ"ש סי' תקצ"ב ס"ג:

ואם הוא מובטח. ונ"ל דאם אינו מובטח אף על פי שאין שם אחר לא יתקע עד אחר התפלה עסי' תקצ"ב ותקצ"ג וכ"ש שכבר יצא בתקיעות שמיושב דהא אפי' נשיאת כפים מבטלין כשאינו מובטח כ"ש זה כנ"ל ומ"מ כשמתפלל מתוך הסידור בודאי מובטח עמש"ל:

רשאי לתקוע. ומשמע בטור בשם ב"ה שאפי' יש שם אחר והב"ח כתב בשם רש"ל דלפי מש"ל בסי' קכ"ח ס"כ דאם יש אחר לא יעלה ה"נ כן ע"כ עמ"ש שם ועוד נ"ל דהטור יישב זה בלשונו שכ' דתקיעה ודאי לא הוי הפסק כלומר כיון שצריך לתקוע על סדר הברכות א"כ הוי ממש צורך תפלה משא"כ בברכת כהנים דלא הוי הוי מעין תפלה כ"כ לכן לא שרי' ליה אא"כ ליכא כהן:

להקרות. המתפלל שחרית מקרא להתוקע (ד"מ) גם תקיעה ראשונה יקרא לפניו (של"ה) ע' סי' קכ"ח סי"ג: פעם א' לא היו יכולים לתקוע והפך השופר וקרא לתוכו ויהי נועם ושוב יכלו לתקוע (מט"מ מהרי"ל) וטוב שיהיה התוקע יודע לכוין הסודות ואם לא אזי עכ"פ יהיה המקרא יודע וכשמקרא יכוין הסודות של"ה:

סי' ברכ'. אבל איסורא ליכא כיון דצורך מצוה הוא:

מעומד. דכתי' יום תרוע' יהי' לכם וילפי' מלכ' דגבי עומר ובעומר כתיב חרמש בקמה א"ת בקמה אלא בקומה:

לשמוע קול שופר. דלאו בתקיעה תליא מלתא אלא בשמיעה (טור) וא"ל לשמוע בקול דזה הוה משמע שהוא ציית לקול השופר:

ולא הוי ברכה לבטלה. וטור סיים ע"ז כיון שיוצא בתקיעות השני וכ' ב"י דלא דק כיון שיצא השני בברכתו אע"פ שלא יצא הוא בתקיעו' השני כגון שהולך לו לא הוה ברכה לבטלה ולעד"ן דדברי הטור כאן ממש ע"ד שכ' רמ"א בסי' רפ"ד ס"כ באם קראו למפטיר מי שאינו יודע לקרות ההפטרה יכול אחר לאומרה אבל לכתחלה לא יעשה כן עכ"ל ה"נ דכותיה שלכתחלה לא יברך זה ע"ד שיתקע אחר וא"כ ה"א דה"ל ברכה לבטלה ולא אמרי' אע"פ שיצא מוציא אלא אם המברך תוקע קמ"ל דעכ"פ בדיעבד שרי והא' יוצ' בתקיע' השני ע"כ לא הוה כאן ברכה לבטל' וראיתי פירושים ע"ז ללא צורך לפע"ד:

אחר תוקע. כן הביא הטור בשם רבינו האי מדתנן הב' מתקיע פי' הש"ץ שהוא מתפלל מוסף מתקיע התקיעות פי' שאחר תוקע ע"פ הש"ץ שאומר הברכה והב"י פי' דלרבינו האי הויין תקיעות שמיושב עיקר כו' דחק עצמו בחנם כי מ"ש הטור ודקדק רבינו האי הוא מילתא אחרית' ואינו שייך להקוד' שאמר דתקיעו' שמעומד עיקר וההוכח' לזה מדסדרי התקיעו' להשני שמתפלל מוסף:

מובטח. כ' רש"ל דלמהר"ם גבי כהנים אפי' הוא מובטח לא סמכי' עליה היכא דאיכא אחר ה"נ לענין תקיעה עכ"ל וא"כ לא מועיל מעלה שהוא מובטח אלא היכא דליכא אחר וא"כ אם אינו מובטח לא יתקע כלל אפי' ליכא אחר ול"נ לע"ד דהיאך יבטלו התקיעות לגמרי בשביל חשש טירוף ובלבול בתפלה דהוא חשש בעלמא דדוקא בנשיאת כפים שאינה חובה אם לא קראוהו כמ"ש סי' קכ"ח אמרינן כן משא"כ שופר דאם אין אחר יש לתקוע אפי' במקום שאין מובטח אלא אמרי' דמן השמים יסייעוהו לעשות כהוגן דמצוה גוררת מצוה כנלע"ד:

כי המתחיל כו'. והמנהג בהרבה קהלות לחלקם ואפי' בתקיעות של הסדרים עצמן ויש ללמוד זכות עליהם ע"פ מ"ש הטור בשם בעל העיטור מסתברא שאם ש"ץ יודע לתקוע הרשות בידו אלא מנהג הראשונים שהיו זריזין במצית ומחבבין אותם כ"א נוטל חלקו כדי לקבל שכר עכ"ל:

אינו רואה מאותו שכר סימן ברכה. בטור הביא דעת רבי יחיאל אחיו שכתב על בני ספרד שנהגו לשכור אחד לתקוע מאין להם היתר זה כי נ"ל שאסור כדתניא השוכר את הפועל לשמור פרה ותינוק שאסור ליטול שכר שבת אלא ע"י הבלעה כו' והביא הב"י דברי המרדכי בפ' אע"פ מכאן פסק ר"ב יש לי חשש על החזנים שמשכירים אותם להתפלל בשבת והר"ר שמואל אומר דאין איסור דהא נותנים שכר לקיים המצוה להתפלל עכ"ל וקשה על הר"ש מההיא דשוכר לשמור פרה ותינוק שמביא הטור וזהו ודאי מצוה שומר הפרה להיות פרה אדומה וכן התינוק שלא יתטמא כי מעשה הפרה היה ע"י תינוקות ובפ' הזהב מביא משנה זו וצ"ל דס"ל להר"ש דשאני מצוה התלוי' בשבת עצמו ואין שייכה לימות החול כגון התפלו' של שבת וכ"מ מפ' מקום שנהגו ששכר התורגמן שהיו רגילים לתרגמן בשבת אין בו סי' ברכה משמע אבל איסור ליכא וכמ"ש ב"י בזה והיינו נמי מפני שהתורגמן תרגם דוקא בשבת וצ"ע על הב"י שכ' בי"ד סימן ע"ד במ"ש במוכר ס"ת דאינו רואה בו סימן ברכה וכתב ב"י וז"ל משמע כיון דאינו רואה בו סימן ברכה אסור הוא למוכרו כו' וכאן כתב בהיפך: הטור הביא הגמרא אר"י כל שנה שאין תוקעין בו בתחלתה מריעין לה בסופם מ"ט דלא מערבב שטן ומפרש בה"ג לא דאיקלע בשבתא אלא דאתיליד אונסא ולא תקעו עכ"ל וקשה דהא אונס פטרא רחמנא בכ"מ ותו קשה דאיתא במהרי"ל הא דמריעין בסופה דהיינו במזיד אבל נתבטלה מחמת אונס לא יאונה להם כל און והוא שלא כדברי בה"ג ונ"ל דהך מריעין בסופה הוא ע"פ מה שמצינו בחלמא בישא דאמרינן שם עציבותיה מסתיי' פי' שע"י שהוא דואג ומתעצב ניצול אחר כך מהרעה שהיתה נגזר עליו והכי נמי בהך דתקיעות של ר"ה באם נאנסו ולא תקעו היא סיבה מאתו ית' שאירע להם כן ובזה מראה להם הקב"ה שירע להם בסוף השנה ונ"מ שיחזרו בתשובה ויצטערו ע"ז ועי"ז יתכפר להם מה שנתחייבו וע"כ אמר בה"ג דאם איקלע בשבת אין שייך לומר כן שהקב"ה מראה להם אלא דוקא באירע מקרה בזה יהרהרו ויצטערו ועציבותייהו מסתיי' לזה שלא יאונה להם אח"כ צרה כלל נמצאו גם דברי מהרי"ל צודקים. והך מריעים לה בסופה פי' ב"י שיבואו עליהם אויבים ויריעו בשופר בתעניתות ורש"ל פי' שיבוא להם רע. ופעם א' בא לי בחלום פי' הפסוק בחצוצרו' וקול שופר הריעו לפני המלך ה' שפי' ע"ד הגמרא הזו שיהיו נזהרים לקיים התרועה ע"י שופר קודם שתהיה התרועה ח"ו בסוף השנה מאתו ית' ובזה אמר לפני המלך ה' כלומר קודם תרועת המלך ה' ב"ה ח"ו: ועוד הביא בטור וז"ל רמז לדבר אין שטן ואין פגע רע ר"ת שופר פי' כשיש שופר אין פגע רע וקשה היכא רמיזא אין שטן אדרבה להיפוך משמע ח"ו ונ"ל דהוא ע"ד שמצינו במדרש שסמאל עצמו מלמד זכות על ישראל ואמר יש לך עם כמלאכים כו' ע"כ אמר כאן שטן ואין פגע רע כלומר אף שהשטן שם הוא מ"מ אין פגע רע כי הוא עצמו נהפך לטובה ממילא הוה כאלו אינו שם כלל והוה שפיר אין שטן:

מעומד. ואם תקע מיושב יצא. מ"א ע"ש:

לשמוע. ואם בירך לתקוע בשופר יצא. ב"ח:

אחרים. המ"א העלה שהמנהג הזה הוא דוקא לנשים שאינן יודעין אבל מי שיודע יברך לעצמו ויוצא אליבא דכ"ע ע"ש וכ"ה בכנה"ג ועי' יד אהרן אם ספק לו אם שמע תקיעה או נטל לולב ביום ראשון תוקע ואינו מברך וביום שני אין צריך לתקוע. כנה"ג ריב"ש:

ימין. דכתיב והשטן עומד על ימינו. ואטר יד יש לתקוע בימין דידיה מ"א עיין סי' ז':

לתפלתו. נראה לי דאם אינו מובטח אע"פ שאין שם אחר לא יתקע עד אחר התפלה שכבר יצא בתקיעות דמיושב מ"א. וט"ז כתב דאם אין אחר מותר לתקוע דמן השמים יסייעוהו לעשות כהוגן דמצוה גוררת מצוה וכתב המ"א ומכל מקום כשמתפללים מתוך הסידור בוודאי מובטח ועסי' קכ"ח ס"כ:

גמור. והמנהג בהרבה מקומות לחלקם אפילו בתקיעות של הסדרים עצמן:

להקרות. המתפלל שחרית מקרא להתוקע ד"מ. גם תקיעה ראשונה יקרא לפניו של"ה עיין סימן קכ"ח סי"ג. פעם אחת לא היו יכלים לתקוע והפך השופר וקרא לתוכו ויהי נועם ושוב יכלו לתקוע מט"מ מהרי"ל. וטוב שיהיה התוקע יודע לכוין הסודו' ואם לא אזי על כל פנים יהיה המקרא יודע וכשמקרא יכוין הסודו'. של"ה ע"ש:

ברכה. אבל איסורא ליכא ועיין ט"ז:

ס"א צריך. ע' רא"ש סוף פסחים סמ"א וע' בה"ג: ונוהגין כו'. מ"ר ריש פ' שופטים רכ"ג א"ר יצחק שני דברים בימינו של הקב"ה צדקה ותורה צדקה דכתי' צדק מלאה ימינך תורה דכתי' מימינו אש דת למו שני דברים בידו ואלו הן הנפש והדין הנפש דכתי' אשר בידו נפש כל חי והדין דכתי' ותאחז במשפט ידי כו'. לשון הרוקח ויזכור צדקתו בקריאת התורה ששניהם בימין להטיב לנפש בעת משפט וזהו שאמר בתהלים פ"ט צדק ימשפט כו' אשרי העם יודעי תרועה כו' ובפסיקתא ר"י בר נחמני בשם רשב"ל פתח עלה אלהים בתרועה בשעה שהקב"ה עולה ויושב על כסא הדין בדין הוא עולה ובשעה שישראל נוטלין שופר ותוקעין הקב"ה עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים כו' ע"ש ברוקח וז"ש צדק ומשפט כו' ששמאל נכלל עם ימין וז"ש נרי בידך ונרך בידי כו' ג"כ כנ"ל ע"כ רואין לכלול הדין במקום התורה:

ס"ב קודם. פסחים ז' ב' וירושלמי: יברך. ירושלמי: ואין. ר"ה כ"ט א': אפ"ה מברך. כמ"ש בספ"ג כל הברכות כולן כו' וע' הג"א שם ד"ה כגון כו' וברכת המצות כו' אפי' כו' וכ"ש בכה"ג שתוקע עצמו בשבילו: התוקע. ר"ל לאפוקי סתה"ד דהשומע דוקא מברך: שתי ברכות. ר"ל לאפוקי ממהרי"ו שכת' דאינו מברך שהחיינו וכמ"ש ב"י בשם מ"כ וע"ש. ול"נ דאין ענין לדברי הרמב"ם דכאן מברך בשביל השומע וכ"כ בכ"מ פ' י"א מהלכות ברכות בשם הרמ"ך הל' י' ויליף הרמב"ם מהעושה סוכה לעצמו כו' סוכה מ"ו א' וע"ש בתוס' ורא"ש: ויתקע. ר"ה ל"ד א': וטוב. זכריה ג':

אם התחיל. ירושלמי היה קורא בתורה ונשתתק כו' והביאו הרא"ש פ"ג דמגילה ס"ג וכ' ומכאן דקדק ראבי"ה התוקע כו': והוא כו' ואפי'. תוספתא פ"ב דמגילה והובא בירושלמי שם רפ"ד מעשה בר"מ שקרא מיושב בבהכ"נ של טבעין ונתנו לאחר ובירך עליה ואמרי' בירושלמי שם זה קורא וזה מברך ר"ל בתמיה ומשני רב הונא בשם ר' ירמיה מכאן ששומע כקורא כו':

ס"ד אחר. כן משמע בר"ה ל"ב ב'. ואם. ברכות ל"ד א': כי המתחיל כו'. ירושלמי ספ"ק דר"ה ופ"ק די"ט וכמה מקומות מכיון שהתחיל במצוה אומרים לו מרק ובגמרא ספ"ו דברכות הואיל ונ"י תחלה באחרונה מסייע כו' והגאונים אמרו משום דלכתחילה יתקע המברך: נוהגין. מדרש טח"ו ע' רא"ש פ"ג דמגילה סכ"א ה"ה כאן וע' תוס' דברכות ל"ד א':

ס"ה הנוטל. פסחים נ' ב' ומאותו הטעם ג"כ לתקוע לכיוצא:

טור והגה"מ בשם סמ"ק משום דגמרינן לכם דשופר מלכם דעומר

הרא"ש בפ' בתרא דראש השנה בשם ראבי"ה מהירו' וכ"כ רמב"ם ור"י

מהא דאתקין רבי אבהו בקיסרין ר"ה ל"ד

טור בשם ר"י

שם בשם רב האי מהא דתנן ל"ב הב' מתקיע ולא אמר תוקע

מברייתא ד' פרוטות אין בהן סימן ברכה לעולם וחד מנייהו שכר מתורגמינן פסחים נו.