חנוכה ופורים וימים שאין אומרים - שולחן ערוך אורח חיים סימן תק״ע

קבלת תענית. צ"ל שקבלו במנחה עסי' תקס"ג ותקס"ח ס"ב:

הרי עלי. פי' שאמר הרי עלי אכילת יום פלוני קונם עבי"ד סימן רט"ו אבל אם אמר הריני נודר להתענו' יום א' לא מקרי נדר ולכן נהגו שמי שאמר הריני נודר להתענו' ב' וה' כל ימות השנה א"צ להתענו' בר"ח וא"צ התרה:

צריך התרת חכם. ואם לא התירו צריך להתענות לכ"ע ונ"ל דצריך למיתב תענית לתעניתו כמ"ש סי' תקס"ח ס"ה:

אין חנוכה ופורים בכלל. שאין אלו הימים מבוררים בלשון בני אדם לקרותן י"ט ולא מועדים (רשב"א שם):

הולכין אחריו. פי' ואין מחוייב להתענות כההיא דתנן סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל (שם) ועבי"ד סי' ר"ח בש"ע בט"ז וש"כ דלפעמים אינו נאמן ונ"ל דר"ח שוה לחנוכה ופורים בענין הזה אבל ח"ה מקרי י"ט:

עי"ה בכלל. דנקרא י"ט וכ"כ מט"מ בשם מהרי"ל:

והכי נהוג כו'. קאי אמש"ל דהמנהג כסברא הראשונה:

אלא מדרבנן. ולהרמב"ם לא חלה השבועה עמ"ש ס"א:

דה"ה לר"ח וכו'. פי' שמה שאסור להתענו' בהם הוא מדרבנן והשבועה חלה אפי' הרמב"ם מודה בזה כיון שעכ"פ הם עצמן של תורה א"צ חיזוק כמ"ש ס"א ונ"ל דר"ח הוא מדרבנן דהא בסימן תקע"ב פסק ואם התחילו אין מפסיקין ומשנה שלימה היא ואי הוי דאורייתא ה"ל להפסיק כמו בשבת וי"ט וגם בסימן תק"פ פסק להתענות בר"ח ואף שרמ"א פסק שם שלא להשלים הא איתא ספ"ג דעירובין שאני י"ט דדבריהם הואיל ומתענים בו שעות וכו' משמע דבי"ט דאורייתא אסור להתענות בו שעות אלא ר"ח הוא דרבנן שאסור להתענות בו אבל עי"ה מוכח שהוא דאוריית' דהא ילפי' מקרא דועניתם שמצוה לאכול ומ"ש הרב"י דאסמכתא בעלמא הוא תימא הא אמרי' ביומא ותנא דעצם האי ועניתם מאי עביד ליה מבעי ליה כו' א"כ מוכח דדרשה גמורה היא דאל"כ הקושיא במקומה עומדת ועניתם מאי עביד ליה וכיוצא בזה הוכיחו התוס' במ"ק דף ח' גבי ושמחת בחגיך ע"ש וכ"מ בר"ה דקי"ל כר"ע דאית ליה להאי דרשה לדרשה גמורה ע"ש וכ"מ בטור סי' תר"ד שהוא דאורייתא:

לשון נדר צריך התרת חכם. דנדר חל על דבר מצו' דאסר החפץ עליו ואין שום ציווי על החפץ אבל בשבועה דאסר נפשי' על חפצא והוא כבר מצווה מהר סיני שלא לעשות כך. ועיין בדברינו בי"ד סי' רט"ו מה שהק' מזה על התם והיאך קי"ל להלכה ונתבאר שם כל הסי' הזה בס"ד.

קבלת. דהיינו שקבלו במנחה עיין סימן תקס"ב ותקס"ג. מי שנדר להתענות ד' ימים רצופים וחלם בתוכ' חלום בשבת והוצרך למיתב תענית לתעניתו נסתפק בהלק"ט ח"ב סימן רנ"א אם עולה לו מן המנין ועמש"ל בסימן רפ"ח. ועיין סימן תקס"ח סעיף קטן כ"א מש"ש:

הרי. פירוש שאומר הרי עלי אכילת יום פלוני קונם אבל אם אומר הריני נודר להתענות יום א' לא מיקרי נדר ולכן נהגו שמי שאומר הריני נודר להתענות ב' וה' כל ימות השנה אין צריך להתענות בר"ח וא"צ התרה מ"א וע' ביו"ד סימן רט"ו:

צריך. ואם לא התירו צריך להתענות לכ"ע ונ"ל דצריך למיתב תענית לתעניתו כמ"ש בסי' תקס"ח ס"ה. מ"א:

ופורים. שאין אלו הימים נקראין י"ט. וה"ה ר"ח. אבל חול המועד מיקרי י"ט. מ"א:

עי"כ. דנקר' י"ט. מט"מ ומהרי"ל:

נהוג. קאי אמש"ל דהמנהג כסבר' ראשונה:

ועי"כ. ומ"א כ' דעי"כ ודאי מדאורייתא ע"ש וע' הלק"ט סימן כ"ו:

ס"א יחיד כו' אם כו'. פ"א דתענית יחיד שקיבל כו' אם גזירתנו כו' והקשו ממ"ש בנדרים ס"ו א' פותחין כו'. ותירץ הרמב"ן וש"פ דקבל דהכא בלשון קבלה דאינו נדר כמש"ש י"ב ב' וכי נדר הוא כו' ואף ללישנא בתרא אמר לא יהא אלא נדר מ' דאינו נדר וכן אמרינן שם ומפסיקין בר"ח ובי"ט וכשקבלו עלי' ע"כ איירי דאל"כ לא הוי כלל תענית כמ"שש בתוספתא פ"ב מה בין ת"צ לתענית יחיד כו' ת"צ אין מפסיקין לי"ט הכתובי' במגילת תענית משא"כ בתענית יחיד. והרמב"ם מחלק דשם דאורייתא ולא בעי חיזוק וכאן מד"ס וכמ"ש בפ"א דר"ה ופ"ב דתענית לענין ימים של פניהם וז"ש ולהרמב"ם כו' ואמר חנוכה ופורים דמגילת תענית נתבטל רק חנוכה ופורים ואמר בשקבל עליו בלשון נדר דבלשון קבלה גם הרמב"ם מודה כמ"ש ומפסיקין בר"ח כו' כנ"ל וכ"מ מדבריו בה' תענית ע"ש שכ' דיחיד המקבל עליו כך וכך ימים אינו מתענה בר"ח ע"ש אלא דלשון נדרו דחקו לפרש נדר ממש אבל הרמב"ן מפרש בלשון קבלה וכ"מ בירושלמי נדר להתענות ונמצאו י"ט ושבתות לוקה וא"ל התיר חכם נדר להתענות ונמצא י"ט של מגילת תענית ר' חזקיה ור' יודן תרווייהו אמר ר"י בשם רחב"א חד אמר מתענה ואינו משלים וחד אמר לוקה וא"צ התיר חכם אלמא בשבתות וי"ט לכ"ע א"צ התיר חכם וצ"ל בלשון קבלה: מי שנדר כו'. כמ"ש בפ"ק דמגילה י"ט לא קבילו עלייהו וכ"ש חנוכה וכ"ש דבנדרים הולכים אחר לשון ב"א: אם אמר כו'. כמ"ש בנדרים י"ח ב' סתם נדרים להחמיר ופירושם להקל כיצד כו' ול"ד למש"ש כ' א' נדר בחרם כו' דהתם הלשון משונה ונתכון להערים בלשון שיטעו בו ב"א ולכן מחמירין משא"כ ברישא ובכה"ג: אבל עי"כ כו' והכי נהוג. עמ"א ס"ק ו' ז':

ס"ב הנודר כו'. דנדרים חלים על דבר מצוה אף שלא ע"י כולל כמ"ש בפ"ב דנדרים ובפ"ג דשבועות ושאר מקומות:

ס"ג אם נשבע כו'. דשבועה בכולל חל אף בדאורייתא כמ"ש בירושלמי והביאו הרי"ף והרא"ש בסוף פסחים ובפ"ג דשבועות שבועה שלא אוכל מצה כו' ועתוס' בפ"ג דשבועות כ"ד א' ד"ה אלא: אבל כו' דאין כו'. נדרים שם ושבועות שם וירושלמי הנ"ל ושאר מקומות ובתוספתא פ"ב דתענית אבא יוסי בן דוסתאי משום רבי יוסי הגלילי נשבע להתענות בע"ש ה"ז שבועת שוא ואע"ג דלא קי"ל כן דקי"ל מתענין ומשלימין מ"מ נלמוד להנך וכן במגילת תענית הנשבע להתענות בשבת ה"ז שוא: אלא לוקה. שבועות כ"ט א' נשבע לבטל כו': ואם נשבע כו'. נזיר ד' א' וכגי' תוס' שם וכי מושבע כו' ובשבועות כ"ד א' בשלמא לר"ל כו' וע' ביומא ע"ד א': אלא שמדברי הרמב"ם כו'. כמ"ש בס"א ולהרמב"ם כו' וטעמו דעי"כ כמ"ש ועניתם כו' ור"ח כמ"ש בפ"א דר"ה ופ"ב דתענית ר"ח דאורייתא הוא כו'. וס' הראשונה ס"ל דלאו דאורייתא ממש אלא סמך מדאורייתא ועתוס' בתענית י"ב א' ד"ה ואם כו' ובברכות מ"ט ב' ד"ה אי כו' שכ' שר"ח הוא ממגילת תענית וכ"מ במתני' דקאמר אין גוזרין כו' ואם התחילו כו' ול"ק בשבתות וי"ט ש"מ דבאלו אפי' אם התחילו מפסיקין שהן דאורייתא ול"ק אלא ר"ח חנוכה ופורים ובתוספתא פ"ב מה בין ת"צ לתענית יחיד ת"צ אין מפסיקין לי"ט הכתובין במגילת תענית כו':

ציינתיו לעיל בסי' תי"ח ס"ג לענין ר"ת וע"ש ובי"ד בסי' רט"ו סעיף ב'

ג"ז שם וע"ש

ג"ז שם וע"ש: