דין ברכו וענייתו - שולחן ערוך אורח חיים סימן נ״ז

ועונין אחרין. נ"ל דאם הש"ץ אומר בלחש ולא שמע ממנו ברכו רק שמע הקהל עונים אומר אחריהם אמן כמ"ש סי' קל"ט ס"ו בהג"ה:

וחוזר ש"ץ ואומר. וכתוב באגודה אם אין שם עשרה בלא הוא אם לא ענה עמהם לא יצא י"ח:

בעוד שהוא מאריך. דוקא בשעת הניגון אבל בשעה שאומר התיבות לא יאמר כלום [הגהת י"נ ולבוש] ועמ"ש סי' ס"ח וסוף סי' קכ"ה:

ועונים. ואם הש"ץ אומר בלחש ולא שמע ממנו ברכו רק שמע הקהל עונים אומר אחריהם אמן כמ"ש בסי' קל"ט סעיף ו' בהגה. הטעם שאומר הש"ץ ברכו ולא נברך כמו בזימון עיין תו' י"ט בפ"ז דברכות משנה ג'. ובתשובת מטה יוסף ח"ב סי' ט"ו:

וחוזר הש"ץ ואומר. ואם אין שם י' בלא הוא אם לא ענה עמהם לא יצא י"ח. אגודה מ"א:

מאריך. דוקא בשעת הניגון אבל בשעה שאומר התיבות לא יאמר כלום. ואם אין החזן מאריך בברכו מוטב שישתוק ויכוין מה שאומר הש"ץ כדי שיענה ברוך ה' המבורך לעולם ועד. לבוש והגהת י"נ (הנוהגין לומר את ה' אלהיך תירא כשיגיע הש"ץ לאת כתב רש"ל שאינו מקבלה ולא מיסוד החכמה):

ס"א המבורך כו'. כר"י שכן מסקנא דגמרא שם: ועונים כו'. כמ"ש במתני' כענין שמברך כך עונים כו' וה"ה כאן: וחוזר כו'. כמ"ש בבהמ"ז שם מ"ו ב' חוזר למקום שפסק וכפי' הרי"ף שם ואע"ג דאמרו בירושלמי שמואל אמר אינו מחוציא את עצמו מן הכלל התיבון הרי הקורא בתורה אומר א"ר אבין מכיון דאומר המבורך אינו מוציא את עצמו מן הכלל ה"נ אומרים בבהמ"ז נברך ואפ"ה חוזר כו': ונהגו כו'. אבל הרמב"ם והגאונים לא כתבוהו וכן הטור קרא תגר כמ"ש בסוטה מ' א' ולכן השמיט בש"ע אבל בשם הרא"ש כתב ליישב שאומרים בעוד כו' כמ"ש כאן וכ' סימן לדבר מודים דרבנן וע"ל סימן קכ"ח סעי' כ"ו:

ברכו' מט

ר' יונה והרא"ש בש' ר' יהודה ברצלוני בשם רב סעדיה

המנהיג: