הלכות קריאת שמע וברכותיה - שולחן ערוך אורח חיים סימן נ״ח

שלש שעות. נ"ל דהכא לכ"ע מנינן מעלות השחר וכ"מ בגמ' דף ג' ע"א בתו' ד"ה אלא למאן דגני ובגמ' גבי הא דפריך מדוד ע"ש ועמ"ש סי' רל"ג:

שיעור שעה. משמע בב"י משיתחיל לזרוח עד שיעלה גוף השמש הוא שעה ויש גורסין כמו עישור שעה אחת וכ' הכ"מ שכן עיקר והב"ח הסכים לגירס' הראשונה וכ"כ בד"מ דכתב שאין הפי' כמ"ש הרב"י בשם מהרי"א אלא דמהנץ החמה עד שיעלה כל גוף השמש הוי שעה והדבר ידוע ליודע מעט בחכמת התכונ' עכ"ל ובס' מנחת כהן במבוא השמש פ"ז כ' דגי' עישור שעה הוא עיקר ע"ש ול"נ דלענין הדין אין חילוק בין הגירסאות ודוק:

אנוס. וה"ה כשיש קבורת מת בעיר או מילה או יום ערבה דמפשי ברחמי יכול לקרותה משעלה ע"ה (כ"מ הר"מ):

עד על לבבך. צ"ע דזהו דעת הרשב"א דס"ל שצריך לעמוד עד על לבבך אבל הרב"י פסק בסי' ס"ג דא"צ לעמוד אלא בפסוק ראשון וא"כ דבריו סתרי אהדדי ואפשר לדחוק ולומר דמ"מ ס"ל דאם א"א לעמוד עד על לבבך מוטב לקרותה משעלה ע"ה בביתו:

מקרי יוצר אור. וכאנשי משמר (ב"י רשב"א) וכתב הרשב"א בחידושיו ואף על גב דאיכא מ"ד התם דלא אמרו יוצר אור ולכי מטא זימנ' היו אומרי' יוצר אור דיחוי בעלמ' היא ולמסקנ' היו אומרי' יוצר אור עכ"ל והוא אזל לשיטתי' דפסק דלא כרבינו האי אבל לפמ"ש בסי' ס' בב"י בשם רבי' האי דסדר ברכו' אינו מעכב משמע דס"ל דלא אמרו יוצר אור עד דמטא זימניה וכ"כ בתשו' הרשב"א סי' שי"ח דכל ימי המקדש היתה נקראת אהבה רבה יחידי' עכ"ל לכן נ"ל דא"ל יוצר אור כ"כ בהשכמה עד שיכיר עכ"פ בין תכלת ללבן עמ"ש ס"ה בשם הרמב"ן:

ואם נאנס. קשה לי מ"ש מענין קימה דשרי לקרות ק"ש של שחרית עד ג' שעות דאזלי' בתר בני מלכים א"כ ק"ש של ערבית נמי יקרא עד ג' שעות דקרי' ובשכבך הואיל ובני מלכים שוכבים, אח"כ מצאתי במלחמות ריש ברכות וז"ל לאחר ע"ה יוצא בשל ליל' דאיכא אינשי דגני בההיא שעתא ואף על גב דמיעוטא הוא כיון דאפקיה רחמנא בל' יחיד משמע בשכבך דידך כדדרשי' פר"ק דברכות כיון דאיכא אינשי דגני ואיהו נמי לא קרא עדיין מצי קרי עד הנץ החמה ומכאן ואילך ליכא דגני ואי משום בני מלכים נעורים הם במטתן ואין רוצים לעמוד עד ג' שעות וכו' ולענין ק"ש של שחרית אף על גב דבעי' בקר ואינה כל היום כיון דכתיב ובקומך ורובא דאינשי לא קיימי עד שיכיר אחד את חבירו ועוד מפני שקבעו פ' ציצית בק"ש דכתיב בה וראית' אותו לפיכך קבעו זמנה משיכיר בין תכלת ללבן והקורא קודם לכן לא קיים מצוה זו וז"ש הקורא עם אנשי משמר לא יצא י"ח לפי שמקדימין וקורין קודם לזמן הזה ולא הגיע עדיין זמן ציצית ולא זמן ברכת יוצר אור עכ"ל ומ"כ בשם חי' רשב"א בשלמא דיום באמת יממא הוא אזלי' בתר בני מלכים אבל לקרות של לילה ביום משום בני מלכים לא אמרי' משום שמיעוטא דמיעוטא נינהו עכ"ל. וכנ"ל עיקר דבגמ' משמע דבני מלכים ישינים עד ג' שעות דהא אמר דוד קדמו עיני אשמורות ע"ש וכ"מ הלשון בגמר' שכל מלכים ישנים עד ג' שעות:

אף על פי שזמנ' וכו'. כתב הכ"מ ספ"א יש שואלין מ"ש דדרשי' כ"ז שבני אדם שוכבים גבי ק"ש של לילה גבי ק"ש של יום נמי נדרוש ובקומך כ"ז שבני אדם קמים דהיינו כל היום, וי"ל דאה"נ דהא אמרי' הקורא מכאן ואילך לא הפסיד הברכות ואלו לא היה זמן ק"ש הוי ברכותיו לבטלה והא דאמרי' בשעה שבני אדם קמים אסמכתא בעלמא הוא תדע דאטו בני מלכים רובא דעלמא נינהו אלא ודאי כדאמרן עכ"ל, ודבריו צ"ע חדא דהא הברכות אינן שייכי' לק"ש כמ"ש סי' ס' וא"כ אין ראיה מהברכות וע"ק דא"כ אף אחר שעה ד' יקרא הברכות ועוד דלדבריו ק"ש מדאוריית' זמנה כל היום וכל הלילה וה"ל מ"ע שלא הזמן גרמא דומיא דתפל' כמ"ש סי' ק"ו ס"ב ובגמרא אי' בהדיא דה"ל מ"ע שהזמן גרמא ול"נ דקושיא מעיקר' ליתא דבשלמא בשכבך פי' כ"ז שהוא שוכב אבל קימה לא מקרי אלא כשעומד ממטתו אבל אח"כ לא מקרי קימה רק עמידה או ישיבה או הילוך וכ"מ בס' חינוך וכ"כ בס' מ"ב בח"ה מ"ה ומ"ש מבני מלכים כ"כ מזה בס"ה:

שיש לה תשלומין. ולא שייך לומר דסתרי אהדדי כמ"ש ס"ה דהכא אינו קורא רק לתשלומין ומבעי ליה לאקדומי חובת שעתא בריש' עס"ס קפ"ח וסי' ק"ח:

שהוא רביע היום. לפ"ז יש ליזהר בימי החורף למהר לקרות ק"ש מאחר שהיום קצר ורביע היום קצר [ב"י בשם אבוהב].

במקום גדודי חיות כו'. זה הוכיחו ר"י והרשב"א מדהתירו כאן לקרות אחר ע"ה ולקמן סי' פ"ט פסקו דאינו קורא בביתו אלא בדרך קורא ק"ש ומתפלל אלא ודאי דכאן מיירי שא"א לקרות בדרך וע"כ כתב כאן הטור להחזיק בדרך ולקמן כ' רוצה לצאת לדרך וכמ"ש ב"י בשם מהרי"א ומו"ח ז"ל רצה לחלוק על חילוק זה אלא דהכ' מיירי שאפש' לקרות ולהתפלל בביתו קודם יציאתו מה שא"כ לקמן דא"א לעשות שניה' ואין חילוק זה נכון דכשאין גדודי חיות בדרך ודאי אין שום היתר לקרות עד שיהי' הזמן של ק"ש והוא עצמו חזר בו בסימן פ"ט:

יצא בדיעבד. בב"י הקשה למה לא כ' הטור שאם הי' נאנס מלקרות ק"ש של ערבית עד אחר ע"ה וגם צריך להחזיק בדרך ולא יכול לקרות ק"ש של יום בזמנו דאין לקרות ב"פ סמוכים אחר שיעלה ע"ה ויהי' א' של לילה וא' של יום נ"ל שזה פשוט ולא הוצרך לכתבו כלל דכיון שעוש' אותו זמן לילה האיך יעשנו יום והרא"ש לא קאמר דתלמודא קמ"ל הא מלתא אלא כ' בזה דלא מסתבר לעשות כן משמע מצד הסברא ועיקר הרבותא של התלמוד דיכול לקרות ב"פ סמוכים א' קודם ע"ה וא' לאחריו דקמ"ל דע"ה הוא התחלת זמן אחר דמשם ואילך מתחיל יום לזה וכיון דרבינו גילה לנו כאן בפי' דאחר ע"ה הוא התחלת ק"ש דיום וגם גילה לנו בסי' רל"ה דיכול להמתין בשל לילה עד ע"ה אז פשוט נדע דיכול לקרות ב"פ אלו סמוכים אם יצטרך כיון דיש זמן מחודש ביניהם דהיינו ע"ה ובחנם כתב ב"י דהרא"ש ורבינו מסופקים בזה:

אם עברה שעה ג' כו'. בטור כתב כאן אם נאנס ולא קרא כו' באמת ה"ה פשע כמ"ש ב"י אלא נקט נאנס משום סיפא דאפ"ה מכאן ואילך הפסיד: בכ"מ פ"א דק"ש כ' יש שואלין מ"ט דרשינן בשכבך כ"ז שבני אדם שוכבים וכדאיתא בגמ' דאפי' קודם הנץ החמה יוצא ידי ק"ש של לילה משום דאיכ' אינשי דגני בההיא שעתא וע"כ אין הפי' שבאותה שעה עולים על מטתם דאין דרך בני אדם לשכוב באותם שעה אלא ודאי דהפי' בעודם שוכבים ולמה לא דרשו כן ובקומך כ"ז שבני אדם קמים דהיינו כל היום ותי' דאה"נ דהכי דרשינן ליה ומ"ה הקורא בכל היום לא הפסיד הברכות אלא משום דצריך לסמוך גאולה לתפלה ותפלה זמנה עד ד' שעות כמו התמיד ע"כ זמן ק"ש ג' שעות ואסמכוה אקרא ובקומך בשעה שבני אדם עומדים כו' ותמהתי על פה קדוש יאמר כן דודאי דרשת ובקומך הוה דרש' גמורה כמו ובשכבך ותו דהא פסק כאן דאחר ד' שעות הפסיד הברכות. והקושיא נ"ל לתרץ דדוקא בשכיבה אמרי' בעודם שוכבים דכ"ז ששוכב לא ישתנה שם השכיבה משא"כ בקימה דמשתנה שם קימה לישיבה והילוך וא"כ לא מקרי קימ' אלא על התחלת הקימה כנ"ל פשוט:

ג' שעות. והכא לכ"ע מנינן מעלות השחר מ"א. והמאחרים ק"ש בשביל ציצית ותפילין טועים אלא יקרא ק"ש בזמנה בברכותיה וכשיהיה לו ציצית ותפילין יניחם ויקרא בהם ק"ש או פרשה אחרת או מזמור תהלים לבוש. וכתב ע"ת ודוקא אם יעבור זמן ק"ש אז לא ימתין על טלית ותפילין שאינו מעכב זו את זו אבל בלא"ה ימתין דכל הקורא ק"ש בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו:

אחת. ויש גורסין כמו עישור שעה אחת וכן עיקר. פר"ח ומנחת כהן ועמ"א:

במהרה. מכאן תוכחת מגולה לבני אשכנז שמאחרים מאוד ק"ש:

אנוס. וה"ה כשיש קבורת מת בעיר או מילה או יום ערבה דמפשי ברחמי יוכל לקרותה משעלה ע"ה. הר"מ מג"א:

אור. ומ"א העלה דא"ל יוצר כ"כ בהשכמה עד שיכיר עכ"פ בין תכלת ללבן ע"ש:

בדיעבד. ודוקא באקראי בעלמא אבל אם רגיל לעשות כן לא יצא אפילו בדיעבד וצריך לחזור ולקרותה. ב"ח:

קראה. אפילו בפשיעה. ט"ז:

קראה. אפי' באונס. ט"ז:

בערבית. ומבעי ליה לאקדומי חובת שעתה ברישא מ"א עיין בס' מ"ל בפ"ג מהל' תפלה שהקשה שם ותימא לי שהרי לימוד ערוך הוא בידנו מעוות לא יוכל לתקן זה שבטל קריאת שמע ע"ש וכוונתו להקשות על הי"א דס"ל דיש לו תשלומין ואחר המחילה לא עיין יפה בסוגיא תחלת פ' תפלת השחר דשם מסקינן שביטל במזיד וקריאת שמע שוה לתפלה מדקאמר זה שביטל קריאת שמע או תפלה ועל זה משני דביטל במזיד ודו"ק עיין יד אהרן ועיין בפר"ח:

ס"א זמן ק"ש כו'. כמ"ש התוס' ביומא ל"ז ב' דאביי מודה לר"ה דהלכה כאחרים אלא דמצוה מן המובחר כותיקין כדי לסמוך כו' וקודם לכן א"א לסמוך וכ"כ תר"י והרא"ש דלא כהרמב"ם שפסק לגמרי כאביי וכ"מ ברי"ף: הרגיל כו'. ירושלמי והובא בתוס' ברכות שם וש"פ: ונמשך כו'. אפסיק בגמרא שם הלכה כר"י ואף ותיקין מודין לר"י כמש"ש כ"ה ב' תוס' שם ושם וש"פ כמ"ש בירושלמי שם מ"ד כדי שיהא רחוק ד"א כמ"ד בין תכלת ללבן אבל אמרו מצותה עם הנץ החמה כדי כו' וכן בתוספתא פ"א אחרים אומרים כדי שיהא חבירו ברחוק ד"א ומכירו מצותה עם הנץ החמה כדי שיהא סומך לה כו': סוף ג"ש כו'. רמב"ם והג"מ וש"פ דלשון שלש שעות משמע כל השלש שעות דאל"כ הל"ל עד שעה שלישית ובירושלמי פ"ק ר"ז בשם ר' אמי ביומי דר"י הוינן נפקין לתעניתא וקרינן שמע בתר תלת שעין ולא הוי ממחי בידן ר' יוסי ור' אחא נפקין לתעניתא אתו ציבורא ומקרי ק"ש בתר ג' שעין בעי ר' אחא ממחי בידיהון א"ל ר' יוסי והלא כבר קראו בעונתה כלום קורין אותה אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת א"ל מפני ההדיוטות שלא יהו אומרים בעונתה הן קורין אותה ובפ"ד שם ר' יוסי מצלי בתלת שעות ר"ח בר בא מצלי בתלת שעות ר' ברכיה חמוניה קרא ק"ש ומצלי בתר ג' שעין והא תנינן הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כו' כבר קיבל מ"ש בעונתה ובגמ' ז' א' בהנך ג' שעי קמייתא כו' דלא כרא"מ ורש"י שכ' עד תחילת שעה ג' ממש"ש ג' ב' ותרתי דיממא ועי' תוס' דע"ז ד' ב' ד"ה בתלת כו' ובזה נסתר ראייתם דקיימין כל שעה ג' ובהג"מ תי' בד"א ע"ש: שהוא כו'. וכ' האגור דאיתא במדרש דיום שהעמיד יהושע החמה תקופת תמוז היתה ואמרינן במס' ע"ז כ"ה א' וכמה כ"ד כו' ועמ"ש סי' תמ"ג ס"א: לקרותה מעט כו'. כן פי' הרמב"ם ותר"י שזה מ"ש גומרין כו' דלא כר"ח שפי' גומרין ר"ל קורין אחר הנץ החמה ממ"ש ייראוך עם שמש כמ"ש תוס' בשמו ביומא שם וסתרו דבריו דיראוך קאי אתפלה כמ"ש בפ"ד דברכות וז"ש כדי שיסמוך כו' ועוד דספ"ג תנן אם יכול לעלות כו' עד כו' וגם דלא כר"ת שפ' דלא כותיקין ע"ש: ומי כו'. עתוס' שם ד"ה כל כו': שיעור כו'. ט"ס הוא כאן וצ"ל שיעור שליש עישור שעה:

ס"ב אם לא כו'. ממ"ש ביומא שם נשאר כו' אע"ג דאביי עצמו אמר לק"ש כותיקין ותי' תוס' שם ושם דההיא לציבור שלא היו יכולין לעשות כותיקין וכ"כ תר"י וש"פ:

ס"ג ומי כו'. ממש"ש ח' ב' הלכה כר' שמעון ב"י והקשו דהא קי"ל כאחרים וכותיקין ופי' הרי"ף וש"פ דשם מיירי בדיעבד א"נ בשעת הדחק כגון שהיה משכים לצאת לדרך וכיוצא וכמש"ש באידך דרשב"י כי אתא כו' בשעת הדחק והקשו ע"ז ממ"ש למ"ד א' השכים כו' כשמגיע כו' ותירץ הרשב"א דההיא דפ"ק שיוצא במקום כו' והר"י תי' שבני השיירא כו' וכמ"שו והא דאמרינן ביומא שם הקורא עם כו' ר"ל לכתחלה ולא יצא מצוה מן המובחר ב"י ועתוס' י"ב א' ד"ה משום כו' וט"ס שם וצ"ל כדאמר ביומא הקורא כו' וכמ"ש ברש"י שם דשם ויכול הברייתא כו' ר"ל הברייתא דיומא הנ"ל ר"ל ולא ס"ל הא דרשב"י וכן מוכח להדיא בפ"ק דירושלמי דברכות דפליגא ברייתא הנ"ל עלה דרשב"י דקאמר שם עלה דר"ג אתי' ר"ג כר"ש דתני בשם ר"ש כו' א' לפני ע"ה כו' הא ר"ג כר"ש בערבית אף בשחרית כן או יהא כי מה דאר"ז אחוא דרב חנה כו' הקורא עם אנשי משמר כו' ומתורץ השגת הרז"ה על הרי"ף מברייתא הנ"ל דטעמו של הרי"ף דפסק כר' שמעון בן יוחאי דפליג על ברייתא הנ"ל וכן מוכח בגמ' שם דאריב"ל הלכה כר' שמעון בן יוחאי ולכאורה מאן פליג עליה דרשב"י דקאמר הלכה כמ"ש בכ"מ הלכה מכלל כו' אע"כ ברייתא הנ"ל פליגא עליה כנ"ל ופסק' ריב"ל כרשב"י ולכן פסק הרי"ף כוותיה אבל הטור מפרש דהא דרשב"י באקראי אבל ברגיל לא יצא אף בדעבד ובכה"ג איירי ההיא דיומא וז"ש הטור וכן אם קראה בדיעבד יצא וא"צ לקריתה פעם שניי' והוא שלא יהא רגיל לעשות כן וכן נראה מדברי הרשב"א וש"ע: וגם שפיר כו'. ויליף מאנשי משמר ר"ל מר"ל דאמר יוצר אור וצ"ע דהא מסקנא דגמ' שם דאהבה רבה הוו אמרי ולא יוצר אור משום דלא מטי זימניה וכ"ה בירושלמי וכן פסק הרמב"ם ולפי' התוס' הוי דלא כהלכתא:

ס"ד אם כו'. כנ"ל: ואם כו'. יתבאר בסי' ס' סעיף ב':

אם נאנס כו'. כמ"ש שם בגמ' להדיא כי אתא כו' בשעת הדחק וכ' הרא"ש והשתא לא פליגי הא דרשב"י אהדדי וכן הא דפסק שם כר"ג דבלא אונס עד ע"ה ובאונס עד הנץ החמה וכן בק"ש של שחרית בלא אונס כנ"ל ובאונס מע"ה והקשה תוס' שם בד"ה לעולם כו' וביומא דהא קי"ל כאחרים ור"ע עצמו אמר בין חמור לערוד וכאן אמר בלא אונס מנץ החמה ותי' שם ושם דהקמ"ל דבלילה אינו יוצא אחר הנץ החמה אפילו באונס וז"ש כיון שעדיין כו' וכ"כ הרא"ש ועוד תי' דקמ"ל דאינו יכול לקרות שניהם וכ' ברמזים וב"י שקורא של ערבית דשחרית אפשר לקרות אח"כ וז"ש ואם היה כו' ובטור השמיטו דס"ל כתי' ראשון וב"י ס"ל דשניהם אמת לדינא:

ס"ו ואם עברה כו'. דטעם מש"ש לא הפסיד הברכות דברכות לא שייכי לק"ש כמ"ש הרשב"א וה"ה כמו תפלה ולפיכך דינס כמו בתפלה:

ס"ז אם לא כו' י"א כו'. מדמחתינהו בחדא מחתא שם כ"ו א' ותי' דבמזיד ס"ל דקאי אתרווייהו: ויש חולקים כו'. דבשלמא תפלה כמש"ש כיון דרחמי כו'. ומ"מ צ"ע דמאי תשלומין שייך כאן ומאי איסור הוא כיון שאינו אלא כקורא בתורה:

ברכות ט' וכאחרים

שם וכרבי

שם

שם

רבי יונה שם

שם בגמ' ח' לפי' הרי"ף ורמב"ם בפ"א מהל' ק"ש ורשב"א

ר' יונה

הרשב"א

הרי"ף והרמב"ם שם

שם בגמרא ח' לפי' הרי"ף ורמב"ם שם

רא"ש שם

ברכות ח'

שם י

רא"ש שם לדעת רב האי גאון.

כל בו בשם רבינו חיים

שם: