דין עניית הקדיש על ידי הקהל - שולחן ערוך אורח חיים סימן נ״ו

יש לכוין. כתב ב"ש מדאיבעי' להו בגמ' מהו שיפסיק לומר יש"ר ואלו למודים ולקדושה פשיטא להו דלא מפסיק ש"מ דיש מצוה טפי בעניית איש"ר מקדושה ומודים וכ"כ מהר"ר יונה סי' ט' ומ"מ נ"ל דאם יש שני בתי כנסיות לפניו בא' מגיעים לקדושה ובאחד לקדיש שאחר י"ח ילך ויענה קדושה כי שם ישמע ג"כ קדיש שאחר התפלה:

ולא יפסיק. כ' הש"ך בגליון וז"ל כ"כ בד"מ וב"ח וצ"ע דפרק לולב הגזול איתא בהדיא דלית לן בה ועיין בתו' שם עכ"ל, וז"ל הגמרא אמר רבא לא לימא אינש יהש"ר והדר מברך אלא יש"ר מברך בהדדי רב ספרא אמר אידי ואידי אסוקי מילתא היא ולית לן בה עכ"ל וז"ל הג"א פ"ג דברכות לא יפסיק בין שמיה לתיבת רבה אבל בין רבה למברך לית לן בה עכ"ל, וס"ל לרמ"א דהג"א ס"ל כפי' ראשון דה"פ שאנו מתפללים שיהא השם הגדול שעכשיו השם הוא חציו דהיינו יה ולעתיד תתמלא תיבתו, ומברך הוא דבור בפני עצמו, ומזה למד רמ"א דלפי' ר"י דס"ל דה"פ יהא שמו הגדול מבורך וכו' א"כ אף בין רבה למברך אין להפסיק וצ"ע דא"כ הוא נגד הגמרא בשלמא להג"א י"ל דס"ל דוקא בין רבה למברך אמר רב ספרא ל"ל בה כיון שעכ"פ אינו דבור א' אבל בין שמיה לרבה אסור להפסיק אבל לפר"י אין חילוק בין הפסק שמיה לרבה או בין הפסק רבה למברך דבשניהם רשאי להפסיק ונ"ל דס"ל לרמ"א כיון דקי"ל בא"ע סי' קס"ט סכ"ט דעכ"פ לכתחלה יש לקרות בנשימה א' ע"ש ובפירוש סדר חליצה סעיף ס"ו לכן ג"כ אין להפסיק לכתחלה ודי שא"צ לאומרו בנשימה א' כנ"ל לדחוק לדעת רמ"א, לפירש"י יאמר שמיה בלא מפיק ה"א [ד"מ חדושי אגודה ב"ח], מברך בקמ"ץ תחת הב' ופתח תחת הר', לעלם בקמ"ץ תחת העי"ן [של"ה], ולעלמי בוי"ו [ב"י]:

בקול רם. אבל לא יתן קולות גדולות שיתלוצצו עליו בני אדם ויגרום להם חטא (הר"ר יונה):

ויש לעמוד. כ"כ הגמ"נ בשם הירושלמי ובד"מ כתב שמהרי"ל לא היה קם אך כל קדיש שתפסו מעומד כגון אחר הלל היה נשאר עומד עד אחר איש"ר וכ"כ בכוונות ובכתבים שכן נהג האר"י ואמר דט"ס הוא בירושלמי עכ"ל, ומיהו נ"ל דמ"ש שט"ס הוא בירושלמי היינו שמביא שנא' קום כי דבר ה' אליך ובאמת לא כתיב כך רק ויקם מעל הכסא משמע שמעצמו קם, וכבר תירץ זה ביונת אלם פצ"ט מדקם ש"מ שצוהו לעמוד ע"ש, ועוד אפילו קם מעצמו יש לנו ללמוד ק"ו ומה הוא שהי' נכרי קם לדבר השם ק"ו אנחנו עמו וכדומה שהכי איתא במדרש לכן אין להקל:

עונה עמהם. פי' שמתחיל יהא שמיה וכו' דשבח באפי נפשיה הוא [שם בהגהות] ונ"ל דאם יכול לכוין דעתו שידע לענות על הקדיש אומר גם אמן כמ"ש סי' קכ"ד:

וכשמתחיל. כלומר קודם שהתחיל דבשעה שאומר החזן יתגדל צריך לשמוע ולשתוק כדי שידע מהו אומר וכמ"ש רסי' קכ"ה וגם שידע אחר כך על מה עונה אמן:

ועתה יגדל. והאר"י לא היה רוצה שיאמרו וכמעט היה מגמגם ואומר שאינו מדברי התיקונים (הכונות) ולכן אין לאומרו בין ישתבח ליוצר או בין גאולה לתפלה ובכל מקום שאסור להפסיק [של"ה וב"ח סי' רל"ו בשם רש"ל] ובתשובה כתב רש"ל שאומרים אותו בין ישתבח ליוצר:

ולא יפסיק. ז"ל ד"מ כתב א"ז י"ל דקודשא ולנוח באחנחת' ואח"כ בריך הוא לעילא מכל ברכתא וכו' אבל המפסיק אצל בריך הוא ואח"כ מתחיל לעילא טועה הוא עכ"ל ומה"ט נוהגין קצת לומר בקול רם עם החזן בריך הוא לעילא כדי שידע שלא יפסיק ומ"מ לא יפה עושין החזנים שמנגנים בשבת לעילא מכל ומפסיקין בין מכל לברכתא:

עלמיא ליתברך. משמע בב"י דצ"ל כל הנוסח של ית' עד דאמירן בעלמא כ"ח תיבות וכ"כ בשל"ה, ול"נ מנהג קדמונים עיקר שהיו אומרים עד יתברך בלבד דהא כתב הב"י רסי' קכ"ה בשם הרא"ש דצריך לשתוק ולכוון כשאומר החזן קדיש ואין לומר עמו דהא קי"ל שומע כעונה, ובפרט כשהחזן אומר במהירות יצטרך הוא למהר יותר לסיים קודם החזן כמ"ש רסי' נ"א והמהירות מבטל הכוונה לכן טוב לשמוע מהש"ץ, כתוב בשל"ה ויתברך בוי"ו אבל מנהגנו לומר בלא וי"ו וכ"מ בב"י ובכתבים:

בעניית הקדיש. בטור מביא ב' טעמים על אמירת הקדיש בלשון תרגום. האחד שלא יתקנאו המלאכים בנו שאומרים שבח גדול כזה דשמיה רבה מורה על שם יה רבה שהשם יהי' מלא לעתיד. וטעם אחר שיבינו אותו עמי הארץ שבבבל ניתקן ושם הי' לשונם לשון ארמית. וכ' ולפ"ז יהיה כפשוטו שמיה רבה תרגום של שמו הגדול עכ"ל ר"ל שלפי' הראשון א"א לומר כפשוטו דא"כ לא היה קנאה כ"כ. וכתוב באגודה פ"ק דברכות וז"ל יהא שמו הגדול מבורך מכאן משמע שי"ל יהא שמיה בלא מפיק ה"א דהוה משמע שם יה עכ"ל ולפ"ז אותן החזנים שאומרים במפיק ה"א תופסים כפי' הראשון דהיינו תרגום של שם יה והאומרים בלי מפיק ה"א תופסים כפי' השני תרגום של שמו הגדול וכן עיקר דהא מסיק ב"י שמה שכתבו שצריך ביש"ר כ"ח אותיות והיינו שתיבת שמיה חסר יו"ד כי כן הוא בדניאל ליהוי שמה די אלהא כו':

ויש לעמוד כשעונין קדיש. כבר כתבתי מזה ברסי' נ"ג שיש שלא כתבו כן:

ולא יפסיק בין ברוך כו'. שמעתי רבים טועים בשעה שהש"ץ אומר בריך הוא עונים גם הם תיבת אלו בריך הוא לעילא וזה ודאי חירוף הוא דמשמע דהוא מתברך רק לעילא ולא לתתא ח"ו אלא יש להם לומר גם מכל ברכתא ושירתא:

הקדיש. כתב בספר חסדים מעשה בחסיד א' שראה לחסיד אחד במותו ופניו מוריקות א"ל למה פניך מוריקות א"ל מפני שהייתי מדבר בשעה שהש"ץ היה אומר ויכולו ובברכת מגן אבות וביתגדל ע"כ ובספר מטה משה סי' תי"א הביא בשם מדרש שחכם אחד נתראה לתלמידו בחלום וראה התלמיד שהיה לו כתם על מצחו וא"ל מפני מה אירע לף כך א"ל מפני שלא הייתי נזהר מלדבר כשהחזן היה אומר קדיש:

למברך. מברך בקמץ תחת הבי"ת ופת"ח תחת הרי"ש. לעלם בקמץ תחת העי"ן. של"ה. ולעלמי בו' עי' ב"י והבאר היטב אשר לפני כתב לעלמי בלא ו' בשם כוונות האר"י ז"ל ואינו כן ע"ש. יתברך בלא ו'. די ברא ב' תיבות. מן כל ברכתא עיין בכוונת וביד אחרן:

קדיש. איש"ר עדיף טפי מקדושה ומודים ע"כ אם שמע קדיש וקדושה או מודים וא"א לו לענות שניהם יענה איש"ר. באר שבע וכ"כ בתשובת שי למורא סימן ט' וכתב המ"א נ"ל דאם יש שתי בתי כנסיות לפניו בעיר באחד מגיעים לקדושה ובאחד לקדיש שאחר י"ח ילף ויענה קדושה כי שם ישמע גם כן קדיש אתר התפלה עיין סי' ק"ט. ואם התחיל לענות קדושה לא יפסיק בו לענות איש"ר. פרי חדש סי' קכ"ח:

קדיש. בד"מ כתב שמהרי"ל לא היה עומד לקדיש אף כל קדיש שתפסו מעומד היה נשאר עומד עד אחר איש"ר וכ"כ השכנה"ג אני נוהג נמי כמהרי"ל עיין סי' נ"ח וכ"כ בספר כוונות דהאר"י וז"ל שם מה שנראית מהירושלמי שצריך לקום בעניית איש"ר טעות הוא כי אינו מהירושלמי ממש רק חכם א' עשאה ע"כ ועיין מ"ש המ"א ובכוונת איתא שם הג"ה וז"ל מה שמורי ז"ל היה נוהג הוא כי בכל הקדישים של אחר העמידה דשחרית מנחה ערבית היה נשאר עומד. ובשל תתקבל ושל חזרת ס"ת היה עונה ואח"כ היה יושב ע"ש. ועיין בספר נגיד ומצוה. ומהר"י סרוק ז"ל כתב דבקדיש ערבית של שבת יש לעמוד:

כח. והאר"י ז"ל לא היה רוצה לאומרו וכמעט הוא מגמגם ואומר שאינו מהתיקונים וכתב המ"א ולכן אין לאומרו בין ישתבח ליוצר או בין גאולה לתפלה ובכל מקום שאסור להפסיק של"ה וב"ח. החזן חוזר ואומר אמן יש"ר אף שכבר אמר ואמרו אמן תשובת דרכי נועם חלק א"ח סי' י"ח. ועיין בתשוב' נאמן שמואל סי' א'. אבל בשיורי כנה"ג כתב דלאו שפיר עביד אלא דהש"ץ חוזר לענות יש"ר ולא אמן יש"ר דהוי כעונה אמן ב' פעמים. עיין סימן ס"א סעיף י"ב בהג"ה ובמש"ש. ועיין הלק"ט ח"א סי' ט"ז:

יתברך. ובכוונות חשיב ה' אמנים דצריך לפנות בקדיש וכ"כ היד אהרן:

לעילא. כתב ט"ז שמעתי רבים טועים בשעה שהש"ץ אומר ברוך הוא עונים גם הם תיבות אלו בריך הוא לעילא וזה ודאי חירוף הוא דמשמע דמברך רק לעילא ולא לתתא ח"ו אלא יש להם לומר גם מכל ברכתא ושירתא. ובשל"ה כתב שיאמר עד דאמירן בעלמא וכ"כ בכוונות: אבל המ"א כתב ול"נ מנהג הקדמונים עיקר שהיו אומרים עד יתברך בלבד ע"ש הטעם:

ס"א ולא יפסיק כו'. לשון הג"א בפ"ג דברכות לא יפסיק בין שמיה לרבא אבל בין רבא למברך ל"ל בה וכ' בד"מ היינו לפי' הי"מ שבטור והוא פי' מחזור ויטרי שהביאו תוס' ברכות ג' א' ד"ה ועונין כו' אבל לפי' תוס' שם והביאו ג"כ הטור הוא להיפך והוכיחו תוס' שם ממשש"ו כ"א ב' יהא שמו הגדול מבורך ועוד כ' שם וגם מה שאומרים העולם כו' ר"ל דלפי' משום ע"ה שאינן מבינין ע"כ דלא כמחזור ויטרי דהא שם י"ה הוא לה"ק בשלמא למה שאומרים העולם לא איכפת לן בזה כיון שאין מבינין השאר וכ"ה בטור ולפ"ז העיקר שלא להפסיק בין רבא למברך וכ"כ ב"י ששמיה הוא חסר יו"ד והוא כפי' התוס' אבל דין זה צ"ע שהוא נגד גמרא דסוכה ל"ט א' ועמ"א ותירוצו אינו נכון דהא בד"מ למד מדברי הג"א ושם כ' כדברי גמ' הנ"ל וגם דינו של הג"א צ"ע כיון דקי"ל אסוקי מילתא היא א"כ ה"ה בין שמיה לרבא: ויש לעמוד כו'. ירושלמי דבר אלהים לי אליך מכאן אר"א כד ענין איהש"ר וכ"ד שבקדושה בעי למיקם ארגלוהי: ומי שבא כו'. דשבח בפ"ע הוא וגם עדיין לא נשלם ענין הקדיש ול"ד לעניית אמן יתומה ועמ"א: וכשמתחיל כו'. ע"ש יתגדל ויש בה כ"ח אותיות וכ"ח תיבות כמ"ש מהרי"א וש"פ וכ' שז"ש בכל כחו וכ"ה בזוהר: זכור כו'. שזוכר רחמיו באותה שעה כמ"ש בברכות ג' א' טור:

ס"ב כשש"ץ כו'. רמב"ם וטור בשם ר"ע: ולא נהגו כו'. טור: ולא יפסיק כו'. עמ"א ז"ל ד"מ כו' ומפרש דקודשא מסיים ובריך הוא מתחיל ברכה אחרת ודבריו צ"ע דנראה דקודשא בריך הוא קאי על שמו ית' ולעילא מתחיל וקאי אלמעלה שאמר יתברך כו' וכ"מ ברמב"ם וש"ע שכ' שאחר ב"ה עונין אמן ובטור כתב בשם ר"ע ואומר יתברך אמן ישתבח ויתפאר כו' שמיה דקב"ה ואמרו אמן לעילא מכל כו' ושגגה היא:

ס"ג העונים כו' כי כו'. במדרש אר"א בר' יוסי פ"א הייתי מהלך בדרך ומצאתי אליהו ז"ל ועמו ד' אלפים גמלים טעונים אמרתי לו מה אלו טעונים א"ל אף וחימה למה לעשות נקמה באף וחימה ממי שמספר בין קדיש לברכו בין ברכה לברכה בין פרק לפרק בין אמן יש"ר ליתברך וכ"כ הרי"ג שיש לסמוך ע"פ הסוד אבל כל הפוסקים כ' לענות עד עלמיא בלבד שיש בו כ"ח אותיות וכ"כ הגאונים וכ"כ הרמב"ם בסדור התפלות שם ומהמדרש הראיה להיפך כדבריהם דחשיב לה כבין הפרקים וכבין קדיש לברכו ובין ברכה לברכה ולא אסר אלא שלא ידבר ביניהם לפי שהיחיד עונה עד שם ושומע משם ושותק ורגילין לדבר הדיוטות וכן בין קדיש כו' ולכן לא אמר ממי שמספר קודם עלמיא ובאמצע הברכה וכן מ"ש הרי"ג ע"פ הסוד ל"נ דלא עדיף מבין הפרקים שע"פ הסוד הן תכופות כידוע למבין שהן משולבות ואין לך קיצוץ יותר משם ואסר ג"כ במדרש הנ"ל ואעפ"כ א"א כאחד וקל יותר מבאמצע הפרק כמ"ש במתני' אלא שמסידור ר"ע ורמב"ם שכ' לענות אמן אחר יתברך משמע ששם סליק עניינא ולכן כ' הטור ישתבח בלא וא"ו אלא שאעפ"כ כ' הרמב"ם והטור לענות עד עלמיא בלבד וכן עיקר:

ס"ד כשאומר כו'. כל בו ורד"א והטור וספר הפרדס כ' סידור אחר ד' כריעות וחמשית בעושה שלום וקרו ליה רשות וכ"ה בהג"מ וט"ס שם שחשיב כרייעה יתירה וכן ט"ס בטור ע"ש והולך ע"ד שכ' כל בו וש"ע אלא שבש"ע הוא ה' כריעות לבד עושה שלום ע"ש אבל נראה שאין לכרוע כלל בקדיש דאין להוסיף כלל על הכריעות וא"ל כיון שאינו בתפילת י"ח לית לן בה וכמ"ש התוספות בברכות ל"א א' בד"ה ומוצאו כו' דהתם תחנונים של יחיד איירי ומה שלא קבעו בתפלה אבל במה שקבעו אפי' אינו בתפלת י"ח אין לכרוע דהא אפילו הכורע בהודאה של ברכת המזון והלל הרי זה מגונה:

ס"ה לאחר כו'. ואח"כ כמו אחר י"ח כמש"ל בר"ס קכ"ג ע"ש:

שבת קי"ט לפירש"י שם ור' יונה בפ"ג דברכות

תוס' שם בשבת ע"פ הפסיקתא וזוהר פ' תרומה

שם בזוהר

רמב"ם בסדר התפלות

תשו' רבי יוסף גיקטילייא

ל' הכל בו

ב"י בשם מנהג

תרומות הדשן סימן י"ג: