דיני נדרי תענית - שולחן ערוך אורח חיים סימן תקס״ח

ושכח ואכל. אפי' הזיד ואכל הרבה לא יאכל יותר (ב"ח):

כזית. נ"ל דוקא שאכל בפעם א' אבל אם שהה בנתים והמתין יותר מאכילת פרס אין מצטרף ובשתיה שיעורו מלא לוגמיו כמו ביה"כ עסי' תרי"ב דהא הר"ן מדמי ליה לגמרי לי"ה וס"ל דשעורו בכותבת:

וחייב לצום. ואם קבל להתענו' ב' ימים רצופי' ושכח ואכל בליל' מתענ' ב' ימים אחרים [כל בו ב"י סי' תקס"ח]:

ויש מחמירין. הטעם כיון די"א דאפי' ביום זה רשאי ללות תעני' ולפרוע ולכן כשאכל איבד תעניתו וחייב לצום יום אחר לכן מחמירין כשני הדיעו' דחייב לצום כל אותו יום וגם יום אחר אבל בתעני' הקבוע כגון י"ז בתמוז שאסור לאכול א"צ להתענו' יום אחר אם לא שכונתו להתענו' לכפרה על עונו ושגגתו [ת"ה] וד"מ כ' פעם א' שכח א' ואכל בי' בטבת וצוה מהרי"ל שיתענה בה"ב עכ"ל ות"צ דינו כי"ז בתמוז לענין זה שא"צ להתענו' יום אחר אלא לכפר':

לדבר מצוה. כגון לסעוד' מצוה דשייך בגוה ומ"מ צריך להתענות מקצת היום זמן מועט יותר ממה שהוא רגיל (ת"ה סי' ער"א) מיהו מביא שם דהא"ז ס"ל אפי' לשמחת מריעות שרי מפני דרכי שלום וכ"כ בהג"א עיין בב"י וכ"כ הלבוש לכן נ"ל להקל בסעודת מצוה אף על גב דלא שייך בגוה ועסי' רכ"ה ועסי' תקנ"א ס"י וסי' תמ"ד ס"ז וסי' תקנ"ח וכ' בס' ב"ש דחנוכת הבית בא"י הוי סעודת מצוה אבל לא בח"ל וביש"ש ספ"ז דב"ק כ' אם לא הניח תחלה לשתות בביתו ולנהוג קלות ראש רק שעושה סעודה לחנכו תחלה לומר בו ד"ת ולדרוש בו מעין המאורע הוי סעודת מצוה עכ"ל: אי' סוף ברכות כל הנהנה מסעודה שת"ח שרוי בתוכו כאלו נהנה מזיו השכינה:

לא קבע הימים. ואף על פי שקבלו במנחה מותר (ב"י):

ב' וה' כל השנה. דה"ל יום מיוחד דקבע שנה זו דוקא עבי"ד סי' ר"כ ולבוש כתב די"א דלא מקרי יום זה ולא דק שבת"ה לא כ"כ אלא לדעת הא"ז דס"ל שאפי' יום זה מותר ללות ואינו אסור רק יום קבוע כגון יום שמת בו אביו אבל לדידן דס"ל דביום זה אסור ללות א"כ גם זה בכלל (יום) זה: ואם נדר להתענות בה"ב חצי שנה או שנה ולא אמר השנה פשיטא דלא מקרי יום זה וכ"כ רמ"א סי' קט"ו מי שנשבע להתענות בה"ב מותר להתענות הב"ה ומ"מ אסור להתענות יום אחר דדוקא על ימים אלו קפיד משום שהם ימי רצון:

אפי' בי' ימי תשובה. פירוש שמיוחדים אלו ימים דוקא וה"א דאסור לאכול:

מצוה לאכול. נ"ל דאם ידע לפני ר"ה שיאכל בין ר"ה ליה"כ על ברית מיל' מחויב להתענות עוד יום א' לפני ר"ה דהא מה"ט מתענין ד' ימים לפני ר"ה נגד ד' ימים שאוכלין וכ"ש אם אירע מילה בד' ימים שלפני ר"ה שמתענין יום א' נגדו מיהו נ"ל אם הוא ביום ה' דליכא אלא ד' ימים לפני ר"ה א"צ להתענו' יום א' קודם שבת דמעיקר' לא קבלי עליהו אלא להתענות בימי הסליחות ולא בימים האחרים ואם מתענה עד אחר שיצא הצבור מבה"כ מקרי תענית כמ"ש סי' תקס"ב ס"ב אבל לא קודם לכן כי מעיקרא כך קבילו עלייהו, ופשוט דכשחל פדיון הבן או שאר סעודות מצוה בבה"ב או בי' ימים ג"כ מצוה לאכול:

כי לא נהגו. אבל בשאר תעניות שגוזרים הצבור אסור לאכול אפי' בסעודת מצוה וכ"מ סי' תקע"ב ס"ב ועמ"ש סי' תקנ"ט ובי"ד סי' ש"ה בש"ך ס"ק י"ב שכ' אם חל פדיון הבן ביום ת"צ נוהגים לפדות ביום התענית ולעשות הסעודה בלילה עכ"ל: וצ"ע אם חל יום ל"א בשבת וביום א' הוא תענית י' ימי תשובה אם מותרים לאכול דהתו' כתבו במ"ק סוף דף ח' מילה מותר לעשותה בח"ה כיון שזמנה קבוע אין לבטל זה מפני זה אבל סעודת פדיון הבן צ"ע וא"ל הא זמנה קבוע תינח בזמנה שלא בזמנה היאך יהא מותר עכ"ל וקשה הלא מצינו ג"כ מילה שלא בזמנה אלא ע"כ מילה אף על פי שעבר זמנה כל שעתא ושעתה זמנה הוא דאסור לעמוד ערל אבל פדיון הבן כיון שעבר זמנו יכולין לדחותו יותר כנ"ל לדעת התוס' וא"כ י"ל דלא מקרי סעודת מצוה לכן נ"ל דיעשה הסעודה בלילה אבל כשהוא בזמנו מותר לאכול שם: וצ"ע כשמתענים כ' סיון במלכות פולין אם מותר לאכול על סעודת מצוה ומיהו בזמנינו על הרוב עושין כל הסעודות בלילה מיהו פ"א חל בע"ש כ' סיון והיה סעודת ברית מילה וצוה הרב לאכול ביום מפני שלא ימצאו אנשים שילכו בלילה, ופשוט דבמקום דמותר לאכול על הסעודה אינו תענית כלל ומותר אחר כך לאכול ולשתות אפי' בביתו ומיהו קודם הסעודה נ"ל דאסור לאכול ולשתות בביתו וכ"מ ממש"ל בשם ת"ה מיהו הבעלי ברית מותרים לאכול מיד די"ט שלהם הוא:

ואם קבל כו'. פי' דדוקא כשסמך על ענית אמן (כמ"ש ססי' תקס"ג) אז שרי לאכול אבל כשקבלו במנחה הוי נדר וצריך התרה (לבוש סימן תצ"ב) והטעם דאף על פי שענה אמן אינו מחויב להתענות לכן שרי לאכול על סעודת מצוה ואפילו התחיל להתענות ולא ידע שיזמינו אותו לסעודה מכל מקום שרי אבל ל"נ פירוש אחר דז"ל הרב"י בשם הג"מ אבל אם קבל במנחה בא' ימי התשובה צריך התרה עכ"ל וק' דהל"ל סתם אם קבל במנחה צריך התרה דהא קאי נמי על בה"ב אלא ה"פ אם מתענים כלם מפני המנהג אז אף על פי שקיבל עליו התענית במנחה מותר לאכול דמתענה אדעתא דמנהגא אבל אם מתענה בא' מימי תשובה דאז אינו מתענה מפני המנהג רק שקבל עליו עכשיו להתענות יום א' אסור לאכול דהוי כמי שמתענה באמצע השנ' כנ"ל ועסי' תקס"ב:

יכול לפדותו. ועססי' של"ד שיעור הפדיון ומ"מ ונ"ל דהעשיר יתן לפי עשרו דהטעם ששקול צער הממון נגד צער התענית ובעשיר דין מאה מנה כדין פרוטה לעני:

יכול לדחותם. וכ' בפסקי מהרא"י דה"ה מי שחייב תענית מכח תשוב' יכול לדחותו עכ"ל וצ"ע דיתחייב להתענות מיד דשמא ימות קודם לכן וכ"מ בי"ד סי' רי"ט שכת' מי שנדר לקנו' בית חייב לקנות בית ראשון ההגון לו וכ"כ ב"י בח"מ ססי' ע"ה בשם הריב"ש סי' של"ה ושד"מ דצריך לפרוע הנדר מיד שמא ימות והא דאמרי' בריש נדרים דוקא כשאמר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר אז צריך להיות נזיר ע"ש דף ג' היינו משום דלא משכחת בע"א דאם אמר סתם הרי עלי להיו' נזיר הרי הוא נזיר מיד ואם אמר הריני נזיר לכשארצ' הא קאמר לכשארצה ע"ש בר"ן אבל כשאמר הריני נודר להתענו' יום א' צריך להתענו' יום הראשון שיכול להתענו' וכ"ש כשחייב תענית מכח תשובה דשמא ימות בלא תשובה וז"ל הג"מ השניות דב"מ מי שנדר להתענו' ונאנס יכול לפרוע ביום קצר אף על פי שהנדר היה בימים ארוכים עכ"ל משמע דלכתחל' אסור ללות ומיהו לזמן מועט לא חיישי' שמא ימות כמ"ש הרא"ש בנדרים:

שב' ימים כו'. המתענים ג' ימים וג' לילות נוהגים להתענו' עוד ב' שעות בליל ד' שיהי' ע"ד שעות ס' לדבר שובה ישראל ע"ד ה' אלהיך והאוכלים בתחל' הליל' לא הפסידו שהוא כמנין חסד (מט"מ) ובסוף ר"ח הקצר כת' מ"ע המתענים ב' ימים יתענו שעה א' בלילה ויפסיקו ג"כ שעה א' מבע"י דהוי כמו כ"ז תעניתים דיום ראשון הוי תענית א' ואח"כ עולה כל שעה ליום א' ושעה ל"ד דמקצת השעה ככולה:

מכח תשובה. ומ"מ טוב יותר שיצום מפוזרים שבכל עת יהיה לבו נכנע ויהיה חטאו נגדו תמיד:

הכא מוד'. דהתם אדעתא שיצטער לא קבל עליו ולכן יכול ללות משא"כ הכא דסוף סוף יצטער לכן צריך לקיים מה שקבל עליו [ד"מ]:

שלפני יה"כ. ויתחיל להתענות אחר ט"ו באב ולא יתענה בשבת ור"ח (ע"ה):

שמי שקיבל עליו. משמע אפילו לא אמר דרך נדר רק בקבל' תעני' בעלמא וכ"כ בד"מ:

תענית חלום. נ"ל דהמתענה בר"ח ניסן או בר"ח אב ת"ח א"צ למיתב תענית לתעניתו דהא י"א דמצוה להתענות כמ"ש סי' תק"פ עיין סי' תקס"ז וססי' תקע"ג:

באדר שני. דדמי למי שנדר עד אדר דאם ידע שהשנה מעוברת אסור עד אדר שני וה"נ הוא ידע (ב"י מהרי"ו) וקשה דהרב"י כתב בי"ד סי' ר"כ ס"ח דלהרמב"ם הוי דינא הכי אבל רוב הפוסקים ס"ל דאפי' ידע שהיא מעוברת הוי עד אדר ראשון ועוד ק' התינח אם שנה ראשונה לא היתה מעוברת והתחיל להתענות באדר אז דמי לנדר אבל אם שנה ראשונה מעוברת ובא לימלך באיזה אדר יתענה היאך נעשה ול"נ להביא ראיה מדאמרי' בתענית דף י"ח ע"א לחדש מעובר ופרש"י דהשנה מעובר' כו' משמע להדיא דנוהג באדר שני וגם אמרי' התם ע"ב דיום טוריינוס ויום נקנור כלם נוהגין באדר שני דאלת"ה לא פריך מידי מפורים ע"ש א"כ גם יום שמת בו אביו יש לנהוג בשני ובת"ה מביא ראיה לנהוג בראשון מדאמרי' פ"ק דמגילה דקריאת המגילה בשני משום דמסמך גאולה לגאולה עדיף משמע דאי לאו האי טעמא עבדי' בראשון ע"ש ובתשו' מהרי"ל סי' ל"א דחה ראי' זו משום דבמגילה ס"ד למיעבד בראשון דאין מעבירין על המצו' ע"כ ובגמ' משמע דאי לאו קרא הוי עבדי' פורים בתרוויהו ע"ש ואפשר דגם ימים הכתובים במ"ת נהגו בשניהם וכ"מ קצת בס"ס מ"ת שכת' אין בין אדר ראשון לאדר השני אלא מקרא מגילה וכו' משמע שבא לאורויי שכל הימים הכתובים במ"ת נהגו בשניהם ועוד די"ד וט"ו אסורים בהספד ותעני' בשניהן לכן מדינא יש להתענות בשניהם אך כיון שיום שמת בו אביו אינו אלא מנהג א"צ לעשות אלא כמו שנהג בתחלה דמעיקרא אדעתא דהכי קביל עליה אבל מי שנדר להתענות יום שמת בו רבו וכדומה צריך להתענו' בשניהם כנ"ל ועבי"ד סי' ת"ב בש"כ וט"ז ובכ"ה בשם הר"ש הלוי סי"ו כתב דיש להתענו' בראשון ובס"ח סי' תשי"ב כת' א' מת אביו באדר ראשון והיה מתענה בשנה פשוטה בשבט ובאדר עכ"ל ול"נ דלכ"ע האבלים א"צ ליתן לו קדיש אלא פעם א' וכיוצא בזה כתב במט"מ בשם רש"ל מי שאינו יודע יום שמת בו אביו יברור לו יום א' אך אל יסיג גבול לומר קדיש, ומי שמת אביו ביום ראשון דר"ח כסלו ולשנה הבאה חשון חסר ור"ח כסלו אינו אלא יום א' צ"ע מתי יתענה אם בכ"ט לחשון שהוא יום א' לפני ר"ח כסליו דהא לעול' יום שני עיקר שמונין מועדות משני או נימא דעכ"פ הוי שם ר"ח עליו ולכן יתענה בר"ח ובא"ע סי' קכ"ו יש דיעות אם יום ל' נמנה לחדש העבר או להבא ונ"ל דאם שנה ראשונה היא חסרה יקבע בכ"ט לחשון דבאמת משמע בגמרא דנדרים דיום ל' הוא נמנה לחדש העבר (עמ"ש סי' נ"ה ס"י) אבל כששנה ראשונה היא ג"כ מלאה א"כ צריך ליקבע היום בר"ח ולכן אף בשנים הבאים אחריהם אף שהם חסרים יקבע בר"ח דה"ל כמו נדר דאזלי' אחר לשון בני אדם כמ"ש מהרי"ל ומהרי"ו ועבי"ד סי' ר"כ, ואם מת ביום ראשון דר"ח אדר יתענה לשנה הבאה ביום ראשון דר"ח אדר ראשון ולא בכ"ט בו דלעולם אדר ראשון עומד תחת אדר שני:

די בהליכ' זו. ואם נדר להוציא י' זהובים להליכה זו ואח"כ השכירוהו ללכת שם לא יצא י"ח (מהרי"ל סי' קכ"ו):

עולין לו. ול"ד לאומר הריני נזיר כשיהיה לי בן ומייתי לה מהר"ם בה' שמחות דהתם תרי נדרי נינהו וכן כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין [מהרי"ל שם] וא"כ בתרי נדרי כגון שנדר לצום ב' וה' ואח"כ נדר לצום מ' רצופים אין ב' וה' עולה לו וכ"כ בש"ג פ"ג דשבועות אלא שכתב דוקא אם אין מובלעי' ממש בתוך ימי נדרו כגון שבט"ו באב נדר להתענו' מ' יום רצופים וכבר רגיל להתענות י' ימי תשובה כיון שאין כל הי' ימים מובלעי' בתוך ימי נדרו צריך להשלים חשבון נדרו אחר הי' ימים כמ"ש התוספ' פ"ב דנזיר דף ט"ו אמשנת הריני נזיר כשיהיה לי בן וכו' עכ"ל וצ"ע דהא בגמרא דף י"ג אמרי' אומר הריני נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו ק' יום וכו' מונה כ' ואחר כך ל' ואח"כ פ' וכתבו התוס' דף י"ג ול"ד לאומר הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר ק' שאם נולד לו בן תוך ע' שיכול להבליעו מבליעו וא"צ ל' אחרים דהת' אמרי' שהיתה דעתו להבליעו את של בנו ומה שלא אמר בפי' הריני נזיר כשיהיה לי בן ומעכשיו ע' יום היינו משום שדעתו להיו' נזיר ק' יום אם לא יולד לו בן אבל הכא הוי ליה למימר הריני נזיר אחר כ' ומעתה פי' בין הכל ק' אלא ודאי חפץ לעשו' ק' יום בלא הנזירות עכ"ל א"כ ה"נ הל"ל הריני בתענית ל' יום אלא ודאי חפץ להתענו' מ' יום בלא הי' ימים, והרמב"ם פסק דאפילו גבי נזירות בנו שהוא מובלע אין עולה לו ע"ש פ"ד מנזירות א"כ כ"ש בנ"ד שיש להחמיר ומיהו נ"ל דדוקא בשאר ימות השנה כמש"ל אבל אם נדר בט"ו באב ודאי אין כונתו אלא על מ' יום שעלה משה בהר כמ"ש ס"ד וא"כ ה"ל כאלו אמר מ' ימים אלו דפשוט אפילו היה בהם כמה תעניתים עולים לו ועבי"ד סי' רל"ט סי"ד דעת הטור והרב"י ורמ"א ונ"ל דדעת הטור הוא כמ"ש כיון דה"ל לפרש הריני בתעני' עוד ב' ימים ואומר הריני בתענית כ"ב יום דדעתו על כ"ב יום אחרים אבל בנזירו' אם אמר הריני נזיר ל' יום ואח"כ אמר הריני נזיר מ' יום דאמרי' ל' יום הראשונים עולין לו דא"א לומר הל"ל הריני נזיר י' יום דאין נזירות פחות מל' ואין כאן מקום להאריך והט"ז וש"ך כתבו שם דאזלי' בתר כונת הנודר, ומי שרגיל להתענות י' ימי תשובה ואירע בהם יום שמת בו אביו בין ר"ה ליה"כ א"צ להתענות ה' ימים לפני ר"ה מ"ד אצ"ג ויה"כ שהם חובה ועולין לו ואם יום שמת אביו הוא לפני ר"ה בימי הסליחות צריך להתענות ד' ימים חוץ מיום ההוא דהא לא קבע אלו דוקא ועמ"ש סימן רפ"ח ס"ד ואם חל ביום ראשון של סליחות או בער"ה א"צ להתענות כנגדו יום אחר דימים אלו קבועים לעולם בתוך הי' ימים אך בזה צ"ע אם חל ר"ה ביום ה' דליכא אלא ד' ימי הסליחות וחל יום המיתה ביום ב' אם נאמר שצריך להשלים יום אחר בשבוע שלפני זה או נימא כיון שאין קבועים להתענות אלא ימי הסליחות א"צ להתענות יום אחר והכי מסתבר' וה"ה אם גזרו הצבור תעני' באותו שבוע עולה לו עמ"ש ס"ג: קהל שגזרו להתענו' ב' וה' כל ימות הקיץ וחלקו הקהלה לד' חלקים שבכל ב' או ה' יתענו חלק רביעי ואירע י"ז בתמוז להיות בה' או שאירע תענית בה"ב שאחר הפסח שבלא"ה מתענים צ"ע אם צריכי' אותם שהי' היום בהם להתענות יום ב' שאחריו או נימא מזלייהו גרם, ונ"ל כיון דצריכים להתענות לשם תשובה צריכים להתענות יום אחר, ואפי' מי שרגיל להתענות ער"ח ואירע ביום ב' אין עולה לו דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין אבל מי שרגיל להתענות בה"ב בלאו הכי פשיט' דעול' לו:

או אתענה ב' וה' כל השנה. ק"ל דכאן אמר דבזה אינו יכול ללות אפי' במצטער ולעיל סי' תקנ"ב ס"י באם חל בעט"ב אז ילוה תעניתו ויפרע אע"פ שקיבל עליו תעבית ב' ה' כל השנה ובאמת יש מחלוקת בזה בין הפוסקים אי אמרינן גם ביום זה לוה ופורע כמבואר בב"י נ"ל כמ"ש רמ"א כאן דלא מהני הלואה כל שהוא ביום זה וההיא דלעיל סי' תקנ"ב לאו הלכתא היא אלא דוקא שמתענה עד שיעור גדול ואח"כ לום ופורע כמש"ל בדעת הגאונים שמביא רמ"א וגם כאן מועיל אם מתענה מקצת היום ואח"כ לוה ופורע אפילו ביום זה כנלע"ד: ומ"ש דב' ה' מקרי יום זה ולא מהני בי' הלואה נראה דהיינו דוקא שרוצה להתענות ביום אחר עבור יום ב' או ה' דאמרי' שהוא קיבל עליו דוקא יום ב' או ה' דהם יומי דרחמי אבל אם רוצה ללות מיום ב' זה על יום ב' אחר או על ה' אחר דהיינו אחר שישלימו מספר ימי נדרו שקצב עליו שפיר מצי לעשות כן דהוה כמו יום סתם בזה:

וע"ל סי' רפ"ח. ושם נתבאר בדברינו אם אירע י"ז בתמוז ביום א' והוא מתענה בשבת תענית חלום שא"צ להתענו' יום אחר:

באדר השני. דפליגי ר"מ ור"י ר"מ ס"ל דסתם אדר הוא שני ור"י ס"ל סתם אדר הוא ראשון ופסק רמב"ם כר"מ וי"א הוא הרא"ש דפוסק כר"י והכריע בת"ה סי' רצ"ד כר"י ממילא יתענה ראשון מטעם דאין מעבירין על המצות:

ולא ביום קבורה. בי"ד סי' ת"ב כתבתי דגם בשנה ראשונ' עושין היאר צייט ביום המית' ולא ביום הקבורה דהיינו אם מת בע"ש בר"ח שבט ואין פנאי לקברו עד יום א' שהוא ג' בשבט דהו' היא"צ בר"ח שבט אע"ג דהאבילו' לא יהיה י"ב חדש במילוי דהאבילות מיום הקבורה מ"מ מפסיק האבילות כאן אחר היא"צ כיון דלא אפשר בכך דאין שום אבילו' אחר יב"ח ולא כס' מ"ב בזה ובת"ה סי' רצ"ב דאם מת בר"ח ניסן דשלמו ימי האבילו' בכ"ט אדר והעול' נוהגי' דאפי' בר"ח ניסן כל אותו היום אין מבטלי' דין אבילו' דיב"ח ואפשר משום דאמרי' קדיש וברכו ומתעני' ביום שמת בו אביו הוא לכך נוהגין ענין אבילו' באותו היום אבל מן הדין א"צ אלא מיד כשנכנס היום שאחר כלות יב"ח מותרין וגם נ"מ למי שמתענ' ואומר קדיש וברכו ביום המית' והוא מת היום ונקבר למחר דאבילו' מיום קבורה מנינן עכ"ל אל תטעה ללמוד מזה דאם נמשכה הקבורה איזה ימים מן יום המיתה דינהג אבילו' עד יום הקבורה ויהיה יותר מיב"ח מן יום המית' וכבר ראיתי מי שטע' בזה דודאי אין אבילות אחר יב"ח דאחר זמן זה אין מדת הדין מתוחה עוד דאטו משפט הרשעים בגיהנם יב"ח מיום הקבורה ויהיה לפעמי' יג"ח או יותר מן המית' חלילה לו' כן אלא תכף ששלמו ימי הדין נפסק האבילו' ג"כ וכן מי שלא שמע שמת לו מת עד זמן הרב' מן המיתה וכי יתחיל להתאבל מאותו יום שחל עליו האבילות יב"ח זהו מעשה בכל יום שא"צ אלא עד תשלום השנה מהמיתה אלא דשם בת"ה לא הוה שים הפסק בין כלות יום אחרון של יב"ח להיא"צ שהוא תכף אחריו דאז נמשך האבילות גם לאותו יום כיון שלא הופסק האבילות שום זמן עדיין כנלע"ד נכון וברור. נ"ל עוד באם מת ביום א' בר"ח כסלו שהוא יום ל' לחשון ואח"כ הוה שנה חסרה שלא היה חשון רק כ"ט יום ויום הל' הוא נחשב לכסליו ממילא תהי' היא"צ ביום כ"ט חשון וכן לעולם כיון שבשעת מיתה היה יום הל' נחשב לחדש חשון ממילא התחל' האבילו' ביום שהוא סוף חדש ועכשיו ביום כ"ט הוא סוף חדש ממילא ביום כ"ח חשון נשלמו יב"ח והיום הכ"ט הוא יא"צ ותמיד אנו הולכים בתר החדש וכן אם מת לו מת בימי דחנוכה אין היא"צ באותו יום בחנוכה אלא בתר יום הר"ח אזלי' כמה בחדש היה יום המית' וכן תהי' היא"צ וכ"ז נראה פשוט:

וכן בשאר ימים כו'. נ"ל דה"ה אם אירע לו ברית מילה של בנו ביום ההוא די"ט שלו הוא כדאי' בסי' תקצט ס"ט שאין משלים התענית בט"ב שנדחה ונראה דכ"ש בזה דלא יתענ' ומכ"ש שאם רוצה להתענו' שא"צ להשלי' אלא עד מנח' גדול' כנלע"ד ועמ"ש סי' תקנ"א ס"י:

ושכח. ואפי' הזיד ואכל הרבה לא יאכל יותר. ב"ח מ"א:

כזית. נראה לי דוקא שאכל בפעם אחד אבל אם שהה בנתים והמתין יותר מאכילת פרס אין מצטרפין ובשתיה שיעורו מלא לוגמיו כמו ביה"כ עסי' תרי"ב:

יום אחר. ואם קבל להתענות שני ימים רצופים ושכח ואכל בלילה מתענה שני ימים אחרים. כל בו ב"י סימן תקע"ב:

מחמירין. הטעם כיון די"א דאפי' ביום זה רשאי ללוות תענית ולפרוע ולכן כשאכל איבד תעניתו וחייב לצום יום אחר לכך מחמירין כשני הדיעות דחייב לצום כל אותו יום וגם יום אחר אבל בתענית הקבוע שאסור לאכול א"צ להתענות יום אחר אם לא שכוונתו לכפרה על עונו ושגגתו. ת"ה מ"א:

מצוה. כגון לסעודת מצוה אע"ג דלא שייך בגוה. מ א ע ש. ועיין חות יאיר סימן ע.

ה מ ם. ואעפ י שקבלו במנחה מותר. ב"י:

שני. ק"ל דכאן אמר דבזה אין יכול ללוות אפי' במצטער דהוי ביום זה ולעיל סימן תקנ"ב סי"א באם חל עט"ב אז ילוה ופורע. ובאמת יש מחלוקת בין הפוסקים אי אמרי' גם ביום זה לוה ופורע. וצ"ל דההיא דלעיל סי' תקנ"ב לאו הלכתא היא אלא דוקא שמתענה עד שיעור גדול מהיום ואחר כך לוה ופורע כמש"ל גם כאן מועיל אם מתענים מקצת היום ואח"כ לוה ופורע אפי' ביום זה. ט"ז: הא דב' וה' מיקרי יום זה ולא מהני ביה הלואה היינו דוקא שרוצה להתענות ביום אחר עבור יום ב' או ה' דאמרינן שהוא קיבל עליו דוקא יום ב' וה' דהם יומי דרחמי אבל אם רוצה ללוות מיום ב' זה על יום ב' אחר או על ה' אחר דהיינו אחר שישלימו מספר ימי נדרו שקצב עליו שפיר מצי למעבד כן ט"ז. והא דאמרינן דב' וה' הוי כיום זה דוקא אם נדר להתענות בה"ב בשנה זו. אבל אם לא אמר בשנה זו לא מיקרי יום זה. מ"א ע"ש:

מצוה. נ"ל דאם יודע לפני ר"ה שיאכל בין ר"ה לי"כ על ברית מילה מחויב להתענות עוד יום אחד לפני ר"ה דהא מה"ט מתענין ד' ימים לפני ר"ה נגד ד' ימים שאוכלין וכ"ש אם אירע מילה בד' ימים שלפני ר"ה שמתענין יום א' נגדו מיהו נ"ל אם ר"ה הוא ביום ה' דליכא אלא ד' ימים לפני ר"ה אין צריך להתענות יום אחד קודם שבת דמעיקרא לא קיבלו עלייהו אלא להתענות בימי הסליחות ולא בימים האחרים. ופשוט דכשחל פדיון הבן או שאר סעודות מצוה בבה"ב או ביו"ד ימים ג"כ מצוה לאכול. אבל בשאר תענית שגוזרים הצבור אסור לאכול אפי' בסעודת מצוה. ואם חל פדיון הבן בתענית ציבור נוהגים לפדות הבן ביום התענית ולעשות הסעודה בלילה ש"ך בי"ד סימן ש"ה ס"ק י"ב וכתב המ"א אם חל יום ל"א בשבת וביום א' הוא תענית עשרת ימי תשובה מאחר דהוי מצוה שלא בזמנו ויוכל לדחותו יותר לא מיקרי סעודת מצוה ויעשה הסעודה בלילה אבל בזמנה מותר לאכול כמ"ש. וצ"ע כשמתענין כ' סיון אם מותר לאכול על סעודת מצוה מיהו פעם אחד חל בערב שבת והיה מילה וציוה הרב לאכול מפני שלא ימצאו אנשים שילכו בלילה. ופשוט דבמקום דמותר לאכול על הסעוד' אינו תענית כלל ומותר אחר כך לאכול ולשתות אפי' בביתו מיהו קודם הסעוד' נראה לי דאסור לאכול בביתו ומיהו הבעלי ברית מותרים לאכול מיד די"ט שלהם הוא מ"א וע' סי' תקנ"ט סעיף קטן ט"ו מש"ש ע' מ"א:

במנחה. ע' מגן אברהם:

בממון. ושיעורו ליתן י"ב פשיטים שהם מטבע ווינ"ר לבוש. והעשיר יתן לפי עשרו. מגן אברהם:

לדחותם. ודוקא לזמן מועט דחיישינן שמא ימות. מ"א ע"ש:

לארבעים. המתענים ג' ימים וג' לילות נוהגי' להתענות עוד ב' שעות בליל ד' שיהיה ע"ד שעות סי' לדבר שובה ישראל ע"ד ה' אלהיך והאוכלים בתחלת הלילה לא הפסידו שהוא כמנין חסד מט"מ. והמתענה שני ימים יתענה שעה אחת בלילה ויפסיק גם כן שעה אחת מבעוד יום דהוי כמו כ"ז תעניתים דיום ראשון הוי תענית א' ואחר כך עולה כל שעה ליום א'. ושעה לאו דוקא דמקצת השעה ככולה. מ"א:

תשובה. ומכל מקום טוב יותר שיצום מפוזרים שבכל עת יהיה לבו נכנע ויהיה חטאיו נגדו תמיד. מ"א:

י"כ. ויתחיל להתענות אחר ט"ו באב ולא יתענה בשבת ור"ח. ע"ה מ"א:

למיתב. והמתענה בראש חודש ניסן או בר"ח אב תעני' חלום א"צ למיתב תעני' לתעניתו דהא י"א דמצוה להתענו' כמ"ש סי' תק"פ מ"א וכ"כ בסימן תי"ח ע"ש:

באדר. מי שמת אביו ביום ראשון דר"ח כסליו ולשנה הבאה חשוון חסר ור"ח כסליו אינו אלא יום א' צ"ע מתי יתענה אם בכ"ט לחשוון שהוא יום א' לפני ר"ח כסליו דהא לעולם יום שני עיקר שמונים למועדות משני או נימא דעכ"פ הוי שם ר"ח עליו ונראה לי דאם שנה ראשונה היא חסר' יקבע בכ"ט לחשון דיום למ"ד הוא נמנה לחדש העבר אבל כששנה ראשונ' היא גם כן מלאה אם כן צריך לקבוע היום בר"ח ולכן אף בשנים הבאים אחריהם אף שהם חסרים יקבע בר"ח דה"ל כמו נדר דאזלינן אחר ל' בני אדם. וע' ט"ז ס"ק ד'. וע' סי' נ"ה ס"י. ואם מת ביום ראשון דר"ח אדר יתענה לשנה הבאה ביום ראשון דר"ח אדר ראשון ולא בכ"ט בו דלעולם אדר ראשון עומד תחת אדר שני. מ"א:

בשניהם. ע' בי"ד סי' ת"ב בש"ך ובט"ז. ובכה"ג בשם הר"ש הלוי סי"ו כ' דיש להתענו' בראשון. ובס"ח סי' תשי"ב כ' א' מת אביו באדר ראשון והיה מתענה בשנה פשוטה בשבט ובאדר ע"ש. וכתב המ"א ולכ"ע האבלים א"צ ליתן לו קדיש אלא פעם א' וכיוצא בזה כ' המט"מ בשם רש"ל מי שאינו יודע יום שמת בו אביו יברור לו יום אחד אך אל יסיג גבול לומר קדיש:

קבורה. וכן האבילות לענין יב"ח נמי מתחיל מיום המית' דהיינו באם נמשכ' הקבורה איזה ימים מן יום המיתה או מי שלא שמע שמת לו מת עד זמן הרבה מן המיתה א"צ להתאבל אלא עד תשלום השנה מיום המיתה ע' ט"ז:

תחנון. וה"ה אם אירע לו ברית מילה של בנו ביום ההוא די"ט שלו הוא דלא יתענה ואם רוצה להתענו' אין צריך להשלים ט"ז ע"ש. טוב להתענו' יום שמת בו רבו המובהק כי חייב בכבודו יותר מאביו. של"ה:

בהליכה. ואם נדר להוציא י' זהובים להליכה זו ואח"כ השכירוהו ללכת שם לא יצא י"ח. מהרי"ל מ"א:

עולין. כתב המ"א מי שרגיל להתענות עשרת ימי תשובה ואירע בהם יום שמת בו אביו או אמו בין ר"ה לי"כ א"צ להתענות ה' ימים לפני ר"ה מידי דהוה אצום גדליה וי"כ שהם חובה ועולין לו ואם יום שמת אביו הוא לפני ראש השנה בימי הסליחות צריך להתענות ד' ימים חוץ מיום ההוא דהא לא קבע אלו דוקא ואם חל ביום ראשון של סליחות או בער"ה א"צ להתענות נגדו יום אחר דימים אלו קבועים לעולם אך בזה צ"ע אם חל ר"ה ביום ה' דליכא אלא ד' ימים וחל יום המיתה ביום ב' אם נאמר שצריך להשלים יום אחר בשבוע שלפני זה או לא ונ"ל דא"צ להתענות. וה"ה אם גזרו קהל תענית באותו שבוע עולה לו וא"צ להתענות יום אחר נגדו. קהל שגזרו להתענות ב' וה' כל ימות הקיץ וחלקו הקהלה לד' חלקים שבכל ב' או ה' יתענה חלק רביעי ואירע י"ז בתמוז להיות בה' או שאירע תענית בה"ב שאחר הפסח שבלא"ה מתענים צ"ע אם צריכים אותם שהי' היום בהם להתענות יום ב' שאחריו או נימא מזלייהו גרם ונראה לי כיון דצריכים להתענות לשם תשובה צריכים להתענות יום אחר. ואפי' מי שרגיל להתענות ערב ר"ח ואירע ביום ב' אין עולה לו דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין אבל מי שרגיל להתענות בה"ב בלאו הכי פשיטא דעולה לו. מ"א ע"ש:

דואג. וישמור עצמו מן הכעס ואם יש לו מו"מ יעשה באמונה ובנחת ביותר ולא יאכל בלילה קודם התענית יותר מהרגל שלו. חסד לאברהם:

ס"א נדר כו'. ירושלמי דנדרים פ' קונם הלכה א' מילתא דרב אמר מתענין לשעות דרב אמר לוה תעניתו ופורע א"ל שמואל וכי נדר הוא זה נדר להתענות ושכח ואכל כזית איבד תעניתו ר' בא בשם רבנן דתמן והוא שאמר יום סתם אבל אמר יום זה מתענה ומשלים ופי' הרא"ש לפי שביום סתם לוה ופורע משא"כ ביום זה וזה שאמר שם אחר מילתיה דרב כו'. וז"ש כאן וה"ה אם היה ת"ח שאינו לוה ופורע כמ"ש בגמ' פ"א דשבת ופ"א דתענית וכ"ש לת"צ שאינו אלא בו ביום וז"ש לוה אדם תעניתו דייק תעניתו ועב"י וכן יום ידוע לו כמו שפי' הרא"ש בנדרים והג"א בשבת דיום זה הוא בכה"ג וכ"כ הטור ואין לך יום זה מכה"ג והרא"ש בשבת פי' דנדר להתענות יום זה וע' ס"ב: ויש מחמירין כו'. דהראב"ד כ' דאף ביום זה לוה ופורע דאמרינן לא יהא אלא נדר ור"ל כמו נדר דצדקה דלוה ופורע כ"ז שלא בא ליד הגבאי עדיין וכן כאן הוא בידו ומסקינן בפ"א דערכין דאפי' סלע זו לוה ופורע וכ"מ דקאמר וכי נדר כו' אי מצי כו' ואי ביום סתם אמאי לא יפרע אי לא מצי השתא ליעבדיה כשיהיה בריא דהא לא קבע היום דוקא וע' רא"ש. והירושלמי הנ"ל פי' דביום סתם מחוייב להתענות יום אחר משא"כ ביום זה שאם ירצה מתענה ומשלים ואם ירצה לוה ופורע ועפ"י דעת זו מחמירין ביום זה לעשות שניהם:

ס"ב הנודר כו'. לשון הרמב"ם וכמ"ש הרא"ש דדוקא ביום סתם והקשה הא צריך לקבל במנחה וה"ל יום זה ותי' דמיירי בכה"ג דבתחילת הנדר לא קבל עליו וע"ש פ"ק דשבת: והוצרך כו'. מדאמרינן שם וכי נדר כו' אי מצי כו' ר"ל שהמצוה מעכבו והרא"ש פי' שמצטער וז"ש אי מצי כו': או מפני כו'. כעובדא דשם וכ' ב"י דפ' כלישנא קמא ואפשר דאף ללישנא בתרא אין מותר בלא אונס אלא לשמואל אבל רב לא ס"ל דשמואל אף ללישנא בתרא וכ"מ ברא"ש: וכ"ש כו'. כנ"ל ס"א: או התענה כו'. הואיל ובירר ימים אלו דרחמי נינהו ה"ל כיום זה דאלו הימים מיוחדים לתענית כמ"ש בתוספתא שני וחמישי הוחדו לת"צ ובהן ב"ד כו' וכ"ה במתני' וגמרא כל התעניתים בהן וז"ש בפ"א יחיד שקיבל עליו בו"ה של כל השנה ואירע בהם ימים הכתובים כו' ואם איתא ליזוף וליפרע ולכך נקט שם בו"ה: וכ"ש שא"י כו'. כנ"ל ס"א ע"ש: מיהו תענית כו' כי לא כו'. ר"ל דאומדן דעת הוא דאדעתא דהכי לא קיבל וכמ"ש הראב"ד דמטעם זה לוה אדם תעניתו ופורע: וא"צ התרה. כמו בלוה ופורע כמ"ש הרא"ש בנדרים ממ"ש בירושלמי מילתיה דרב מתענין לשעות כו' ר"ל דחשבינן אותו מקצת לתענית לענין זה דא"צ לשאול על נדרו: ואם קיבל כו'. כנ"ל לענין לוה ופורע: י"א כו'. כמש"ש וכי נדר כו' צערא כו' ואע"ג דקי"ל כרב מ"מ אינה אלא לצעורי וה"ה בממונו וז"ש ונראה כו':

ס"ג מי שנדר כו' ויכול כו'. ערש"י ב"מ ע"ה ב' ד"ה כל ימי כו':

ס"ד יש מי כו'. כמש"ו ויראה לי כו': הכא מודה כו'. כמ"ש במנחות ק"ז ב' שור במנה והביא שנים כו' ואפי' כו':

ס"ז כשאירע כו'. כמו בנדרים וידע שהשנה מעוברת. מהרי"ו סי' ה' והביאו ב"י והוא כשיטת הרמב"ם שפסק כר"מ בנדרים ס"ג וכאוקימתא דאביי שם דסתם מתני' ר"מ היא וכמ"ש בש"ע י"ד סי' ר"כ בשמו אבל כל הפוסקים חלקו עליו וכמ"ש הרא"ש והר"ן שם דהלכה כר' יהודה וכן פסק בש"ע שם ובח"מ סי' מ"ג סכ"ח ובא"ח ריש סי' תכ"ח בהג"ה ובא"ע סי' קכ"ו ס"ז בהג"ה וז"ש הרב וי"א כו' וכ"כ בתה"ד סי' רצ"ד ומהרי"ל סי' ל"א ועוד כ' מהרי"ל ראיה ממ"ש בפרק קמא דמגילה דאי לאו מסמך גאולה לגאולה מסתבר טעמיה לעשות בראשון אלא שכ' די"ל דשם משום דאין מעבירין על המצות אבל בתה"ד שם הביא ג"כ ראיה זו וכ' משום דאין מעבירין על המצות וה"נ דאין מעבירין כו' וכ' שם אח"כ ראיתי כו' והוא דברי מהרי"ל שם ולא חש לדבריו. אבל כל ראיותיהן אינן נראין לי דמנדרים אין ראיה דשם פליגי בלשון בני אדם דבנדרים הלכו אחר לשון ב"א וכן בשטרות אבל כאן העיקר להתענות בשניהם דלרשב"ג ל"פ את"ק במגילה ו' ב' אלא בסדר פרשיות אבל בשאר מודה לת"ק שכל מצות הנוהגות בשני נוהגות בראשון וכ"ה במגילת תענית ספי"ב דחשיב שם מגילת תענית של אדר כתוב שם ואין בין אדר ראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה ושילוח מתנות לאביונים וכן ראיתי במ"א שהביא ראיה זו ואף שכ' שם רשב"ג אומר כל מצות שנוהגות בשני אינן נוהגות בראשון חוץ מן ההספד ותענית שאסורין בזה ובזה וקי"ל כרשב"ג מ"מ הא אמר חוץ מן ההספד ותענית ור"ל כל האמורין במגילת תענית דעלה קאי וה"ה להתענות כמ"ש בגמרא דאין ביניהם אלא סדר פרשיות דצריכי להיות סמוך לניסן וכן מ"ש בגמ' ושוין בהספד כו' קאי אכל האסורין בחדש זה וז"ש תוס' שם ד"ה ור"א כו' די"ד וט"ו שבאדר ראשון אף שאסור בהספד ותענית א"צ לעשות משתה ושמחה ולכאורה קשה הא איסור הספד ותענית ילפינן ממ"ש משתה ושמחה אבל לפ"ז ניחא דטעם הספד ותענית שאסור בראשון לאו משום קרא דקרא לא אסיר אלא בשני כמ"ש השנית אלא משום דכתיבי במגילת תענית כמ"ש במגילת תענית ובגמ' שם ה' ב' וכת' שם במגילת תענית ואין בין אדר ראשון כו' כנ"ל ואח"כ כת' וכותבין בשטר אדר ראשון כו' כמ"ש בס"פ קונם אלמא דשטרות הן במחלוקת אחרת. וראיה שניה שהביאו ממגילה שם מ"ש דטעמא דרשב"ג משום גאולה כו'. לאו ראיה היא דודאי לסברתם דסברי בחדש אחד לבד ראיה היא אבל הגמרא דשם מוכח כמ"ש דנוהג בשניהם מדפריך טעמא דרשב"ג ולא פריך על ת"ק דנוהג בשניהם ש"מ דהסברא לנהוג בשניהם אלא דלאחר שלמדו מבכל שנה ושנה דאינו נוהג אלא באחד וכמש"ש ואי אשמועי' השנית כו' פריך בשלמא כו' אלא כו' וע"כ לא אצטריך בכל שנה ושנה בין לראב"י בין לרשב"ג אלא לאפוקי מת"ק דלא לנהוג בשניהם דלמעוטי ראשון או שני לא שמעינן מקרא אלא לזה משום דאין מעבירין ולזה משום דכתיב השנית אבל ראיית מ"א ממ"ש ואי אשמעי' השנית לא נראה דשאני דכתיב השנית ואדרבה מזה לכאורה מוכח לעשות בראסון אבל מה שכתבתי ראיה ברורה היא וכן מ"ש מ"א מספ"ב דתענית מיום ניקנור וטוריינוס ראיה ברורה היא וכן ממש"ש לא נצרכה אלא לחדש מעובר ואף שהעיקר כפירוש שני של רש"י שם וכן פי' התוס' שם מ"מ מדלא משני לא נצרכה אלא לשנה מעוברת ש"מ דנוהג אף בשני וכמ"ש במגילת תענית הנ"ל להדיא וכ"כ במהרי"ו שם שכן הורה מהרי"ל וכן הורה הוא וע' ש"ך בי"ד סי' ר"כ ס"ח דהרבה מאחרונים שס"ל כדברי הרמב"ם וכ' דגם בנדרים יש להחמיר בשניהם כ"ש כאן שמדינא הוא כן: וכן המנהג. וכן פי' בי"ד ס"ס ת"ב: בשניהם. כן הוא עיקר מדינא כנ"ל:

ס"ט אם אירע כו'. כמ"ש בפ"ק דמגילה: ואין כו'. שאף ט"ב אמרו שם שרבי רצה לעקור בכה"ג:

ס"י די כו'. שלא נדר אלא לילך:

ס"יב ה"ז כו'. כמ"ש ואל ינהוג כו' ועסי' תקע"ד ס"ג בהג"ה ומ"ש שם בשם מרדכי בשם ראבי"ה

הרי"ף בפ"ק דתענית בשם הירושלמי

טור

שם בירושלמי

מימרא דרבא כלישנא קמא דשמואל הרמב"ם בפ"ט הרא"ש

רמב"ם שם מעובדא דרבב אושעיא בר אידי:

שם בגמ'

כתבי מהר"ר איסרלן סי' ס והגהות מרדכ' ספ"ה דב"מ:

שם בכתבים

הגהת מיימוני פ"א מה' תענית מעובדא דלוד בברייתא ר"ה י"ח

מימרא דרבי ירמיה תענית י"א

ראבי"ה

המרדכי בשם אבי"ה

תשובת מהרי"ל לדעתו

אגודה מדקאמר שמואל יום שמת בו אביו שבועות כ'

מהרי"ק בשורש ל"א

מהרי"ל בתשובה

שם ממשנה ישראל יוצאין ידי חובת שמחה בנדרים ונדבות וכו' בפ"ק דחגיגה

רמב"ם בפרק א':