דין שבוע שחל ט׳ באב להיות בתוכה - שולחן ערוך אורח חיים סימן תקנ״א

ממעטין בשמחה. פי' שאין שמחין כלל כמ"ש התו' פ"ק דמגילה:

לישתמיט מיניה. עד ר"ח אלול (רי"ו וכ"מ בגמ'):

ובעל ברית. לכאור' דוקא אותו שתופס התינוק על ברכיו בשעת המילה כמ"ש בי"ד סי' רס"ה סי"א אבל המכניס ומוציא התינוק אינו בכלל זה ואף שהנשי' רגילות ג"כ ללבוש בגדי שבת היינו לפי שזה הוא עיקר מצותם ומכ"ש בשבת שחל ט"ב שמדינ' אסור ללבוש לבנים דלא שרי אלא להתופס התינוק, אין מחליפין אפי' הטלית (מהרי"ל):

הכתונת לבד. ומותר אפי' חל ט"ב בשבת (לבוש) והמחמיר שלא להחליפו מנהג שטות הוא שאינו לבוש רק מפני הזיעה (מט"מ):

פרוכת. וה"ה מפות ומכסאות (מהרי"ל):

בגדי שבת. אבל בגדים חדשים אסור (מ"כ) מהרי"ל עשה שפינה"לץ לבנו ולבש קט"א של שבת לכבוד בנו החתן:

של שמחה. קאי גם אמשא ומתן כגון צרכי חופה אבל שאר משא ומתן שרי כדרכו (ב"י ב"ח) וכת' מהרי"ל הסרסורי' לא ישאו כלי כסף לסרסר בעיר דשמחה הוא לרואים ובמקום שנהגו איסור בכל משא ומתן צריך התרה עבי"ד סי' רי"ד אבל במקום שנהגו למעט בכל משא ומתן לא מהני התר' כיון דיש פוסקי' ס"ל הכי כבר קבלו אבותיהם כדעה ההוא ובסי' תקנ"ד ססך"ב משמע דממעטין בכל משא ומתן ע"ש: כתב הב"י בשם הר"ן דכל בנין שא"צ לו רק להרוחה בעלמא אסור: אם קצץ עם העכו"ם בקבלנות לצייר ביתו מותר לצייר ואם יכול לפייסו בדבר מועט שימתין עד אחד ט"ב תע"ב (מהרי"ל) ונ"ל דב"ה הוי מצוה דרבים ושרי:

ולצורך מצוה. כגון שאין לו אשה ובנים מותר לבנות בית חתנות (ר"ן) ומה שאין נוהגין לישא אשה כלל היינו משום דלא מסמני מלתא (ב"י) ולכן נהגו לעשות בגדים חדשים לצורך נשואין אבל מי שקיים פ"ו אסור עס"ז:

ואין נושאין. אפי' בלא סעודה:

שלא יקדמנו אחר. ומה"ט מותר לעשות שדוכין ומ"מ נ"ל דאסור לעשות סעוד' ואפי' בלא רקודין ומחולות ול"ד לסעודת ברית מילה דלית בה שמחה כלל משא"כ כאן ונ"ל דאפי' בשבת אסור לעשות דהא בגמ' קתני מר"ח עד התענית אסור וא"א דלית בהו שבת מיהו מה שנוהגין לאכול מיני מרקח' בשעת כתיבת התנאים לא מקרי סעודה, ונ"ל דאסור לעשו' ריקודין ומחולות מי"ז בתמוז ואילך:

לספר. שמעתי שיש אוסרין ליטול צפרנים כמו באבל ונ"ל דל"ד דזה הוי כמו צנעה ובאבילות דצנעה ט"ב קיל מאבל כמ"ש התו' פ' החולץ עמ"ש סי' תקנ"ד ס"ב ולכבוד שבת פשיטא דשרי כמ"ש ס"ג וכ"ש לצורך טביל':

ולכבס. דנראה כמסיח דעתו מהאבילות:

בט"ב עצמו. אבל המ"ב משמע שמותרות ללבוש לבנים וכ"מ בב"ח וב"י סי' תקנ"ד בשם מהרי"ק שורש ל"ה:

וכן לכבוד שבת. משמע שגם לכבוד שבת מותר לכבס ביום ה' וכ"ה בטור ובמשנה וכ"מ ס"ד וכ"כ הב"ח ססי' זה דנוהגין היתר אך הד"מ כ' וז"ל רחיצה היה לנו להתיר בע"ש מק"ו דכיבוס שאסור מדינא ואפ"ה מותר לכבוד שבת ק"ו ברחיצה אלא שנהגו איסור אפי' ברחיצה עכ"ל משמע דבכיבוס נמי נהגו איסור ומ"מ יש להקל אם אין לו כתונת לשבת וכ"מ בהגמ"נ וע"י עכו"ם פשיטא דשרי וכ' בהג"א דתספורת אסור אפי' לכבוד שבת ונ"ל הטעם דבלא"ה אין רגילין לספר בכל שבוע:

מר"ח ואילך. אפי' א"ל לכבס אחר ט"ב:

לאחר התענית. וק"ו שמותר בבשר ויין ואותן הנוהגים איסור בבשר ויין עד שבת נחמו טעות הוא בידם וא"צ התרה (רש"ל בתשובה) וב"ח כ' דצריך התרה דדוקא גבי הטיה בק"ש דלב"ה אין סרך מצוה בהטי' זו ולכן אסור להטות עצמו אבל בכל שאר דברים רשאי כל אדם להחמיר ואותן בני אדם אסורים גם כן לספר ולכבס עד יום ה' מפני כבוד השבת עכ"ל עמ"ש סימן ס"ג ס"ב ועוד נראה לי כיון דרשב"ג ס"ל בגמרא דכל השבת נהגו כרשב"ג ולכן אפי' חל ט"ו באב יום ו' אסורין בבשר ואם נהגו לספר ולכבס מיד אחר התענית נהגו דאין לנו לחייב אותן יותר ממה שנהגו:

שנהגו לאסור. היינו היכא שחל בשבת ונדחה אבל חל ביום א' מותר מכ"ע:

מיום ה'. לכבוד שבת אם חל ט"ב ביום ה' אסור לכבס ביום ה' לכבוד שבת אפי' מן המנחה ולמעלה (ר"ן ב"י ד"מ ולבוש) דלא כהתוס' שמקילין בדבר והב"ח כ' דכוונתם דביום ד' עט"ב אחר חצות שרי לכבס לכבוד שבת דא"א להמתין עד ע"ש מפני כבוד שבת וה"ה למי שיוצא בדרך למרחקים בשבת זו מותר לכבס לו ב"פ לכמה שבתות דודאי אי אפשר לו להמתין עד אחר ט"ב ומ"מ טוב לעשות ע"י עכו"ם עכ"ל ודבריו דחוקי' ודחוים דהא תניא חל להיות בה' לפניו אסור ולאחריו מותר חל להיות בערב שבת מותר לכבס בה' מפני כבוד השב' ואי איתא כדבריו למה קתני חל בה' לפניו אסור הוה ליה למתני חל בה' מותר לכבס בד' מפני כבוד השבת ונילף מק"ו דכשחל להיות בערב שבת דמותר בה' דהא א"א לכבס כלל בשבת אלא ע"כ כשחל בה' אסור לכבס בד' דאפשר לכבס בע"ש ועוד דדוקא בה' מותר דניכר שעוש' לצורך שבת משא"כ בד' וכ"מ במשנ' פ"ב דתענית ולכן אין היתר כלל לכבס ביום ד' וק"ו ליוצא בדרך דאסור לכבס לצורך אחר תדע דהא בטלי קצרי דבי רב עבי"ד סי' שפ"ט סס"א, אבל שחל יום ל' שלו בי"ח בתמוז מותר לספר כיון שאינו אלא מנהג והוי תכפוהו אביליו [ב"ח]:

אסו' לעבריות כו'. אף על גב דמדינא שרי דליכ' שמחה כשמכבס לאחרים מ"מ אסור מפני מראית העין שאין ניכר שהם של עכו"ם [ת"ה] ואפש' דבצנעה יש להקל עמ"ש סי' ש"ה סי"א וה"ה במקום שהעכו"ם יש להם מלבושי' אחרים דניכר שהם של עכו"ם שרי עס"ז בהג"ה:

כלים חדשים. נ"ל שדרך לכבוש הבגדים במכבש א"כ הוי מגוהצין ואסורים מדינ' ומה"ט נהגו איסו' בבגדי שבת דאע"פ שלבשן כמה שבתות עדיין גיהוצם ניכר:

מר"ח ואילך. והב"ח כתב דאסו' מי"ז בתמוז ואילך דהא אין מברכין שהחיינו כמ"ש סי"ז ולזה מ"ש שם דבשבת שרי לברך שהחיינו א"כ מותר ללבוש חדשים בשבתות שבין המצרים אבל מר"ח ואילך אסור ללבוש אפי' בשבת א"נ מיירי שקנה בגד מתוקן כמו שהוא ובירך שהחיינו בשעת קניה קודם י"ז בתמוז דאז מותר ללבוש בין המצרים אבל מי שקנה בגד שאינו מתוקן ונתן לאומן לתפור מברך בשעת לבישה עמ"ש סי' רכ"ג ס"ד:

ומנעלי' חדשים. וה"ה דאסור ללבשן [אגודה הגמ"נ]:

ויש להחמיר. ולענין לבישה דעת הרב"י להקל משום דטעם איסור העשי' כמ"ש ס"ח משום שנהגו שלא למשתי עמרא משום שבטל אבן שתי' וכל תיקון בגדים הוי בכלל זה דהשתי' הוי תחלת המלאכה כ"מ בת"ה ובב"י וכתב בד"מ דמטעם זה אפי' עוש' לאחרים אסור ומשמע בת"ה אפי' עושה למכור בשוק אסור אבל לטוות חוטין מותר שאינו בכלל זה עכ"ל: ונ"ל שמותר לעשות אותן שקורין קרוני"ן שאורגין בעצים דלאו בגד הוא ועס"ה:

ונהגו להקל בזה. משמע דאפי' לישראל נהגו להקל ומיירי שנתן לו קודם ר"ח אבל אחר ר"ח פשיטא דאסור ליתן:

לאומנים עכו"ם. אף על גב דבכיבוס אסור כמ"ש סס"ג היינו לפי שנזכר בגמ' לאיסור משא"כ בבגדים חדשים והטעם לפי שעדיין אינו שלו ולא נקרא שמו עליו וכתב בהגמ"נ דאפי' בט"ב עצמו שרי לעשות בגדים ע"י עכו"ם לצורך נישואין עמ"ש ס"ב:

שלא לאכול בשר. נ"ל דמיד שהתפללו הקהל ערבית במ"ש אף על פי שהיחיד לא התפלל עדיין אסור בבשר ויין וה"ה בר"ח לדידן ועמ"ש סי' רס"ג ורצ"א ס"ב ובטור סי' קי"ז ובי"ד ססי' שע"ה ויש נמנעין אחר שקיעת החמה:

ומותר בחומץ. עבי"ד סי' קכ"ג דאין אנו בקיאים איזו מקרי חומץ מ"מ הכא כיון שאינו אלא מנהג כל שבני אדם נמנעין לשתות מפני חמיצותו מקרי חומץ דאזלי' אחר לשון בני אדם עסי' ר"ד ס"ד ובי"ד סי' רי"ז: כתב הב"ח מי שקיבל עליו בפי' שלא לאכול בשר מי"ז בתמוז ועד ט"ב אסור גם בשבת וצריך התרה עכ"ל ולכאורה נראה דכל הנודר אדעתא דמנהגא נודר ומותר בשבת וכמ"ש סי' תק"ע מיהו בספ"ח דנדרים משמע דאסור ע"ש בר"ן מ"מ נ"ל דכל שלא הוציאו בלשון נדר אלא בלשון קבלה בעלמא מותר בשבת עסי' תקי"ח ובסעודת מצוה ג"כ מותר:

ומצניעין הסכין. ועבי"ד סי' קי"ז אם מותר לנחור בהמות ובמ"ב: אין שוחטין עד י' באב ואם חל ט"ב ביום ה' מותר לשחוט אחר חצו' לכבוד השבת [ב"ח] אבל באבודרה"ם כתב הטעם דמר"ח עד התענית גזרי' דלמא אתי למיכל מיניה אבל ביום התענית לא שייך למיגזר א"כ לעולם שרי עסי' תקנ"ט ס"י ונ"ל דבמדינתינו שהעכו"ם אין אוכלין בשר ביום ו' וז' וא"כ לא ימצא קונים לבשר טריפה לכן מותרים לשחוט ביום ד' דאל"כ ממנעו ולא שחטו וכ"מ ממ"ש ס"ד ועססי' תצ"ז וסי' תקנ"ד סכ"ג וכן מ"כ מי שא"א לו לאכול מאכלי חלב יאכל בשר עוף שלא היה מקריבין ממנו קרבן וגם אין שמחה אלא בבשר בהמה (ב"ח):

מותרין בתבשיל. דלצעורי קמכוון והא אצטער ועוד דדמי לנודר מן הבשר דשרי בתבשיל כמ"ש בי"ד סי' רי"ו ס"ט ונ"ל דשומן של בשר דינו כבשר עצמו ואסור לאכול תבשיל שיש בו שומן והאידנ' נהיגי עלמא לאסור אף בתבשיל של בשר וכ"כ בש"כ בי"ד סי' רי"ז סי"ט לענין נדרים ואסור לשנות המנהג דבנדרים אזלי' בתר מנהג המקו' ועוד דבנדר רגילין להזכיר ל' אכיל' וא"כ מדינא אסורין ג"כ בתבשיל ועוד דהב"י והד"מ כתבו לאסור:

ובשר מלוח. אף על גב דלענין בן סורר ומורה לא חשיב בשר:

לתינוק. משמע דמותר ליתן לתינוק בשר ויין בשבת זו דמעיקרא לא נהגו איסור להחמי' בתינוק ודוקא בתינוק שאינו יודע להתאבל על ירושלים ועסי' שמ"ג וסי' תקנ"ט ס"ז וסי' תע"א וא"ל דדוקא משום מצוה מותר דהא בסי' רס"ט משמע דאף משום מצוה לא ספינן לתינוק איסורא אלא ע"כ ליכא בזה איסורא ובהג"מ כתב מהרא"ק הניח לבניו הקטנים לאכול בשר בערב (ע"פ) [ת"ב] שחל בשבת אחר חצות עכ"ל משמע דס"ל דלגדולים אסור ולקטנים מותר והא דכתב בשבת משום דמעשה היה בשבת שנשאר להם מסעודת שחרית כנ"ל:

לשתות הבדלה. אבל ב"ה יברך בלא כוס (מהרי"ל) עסי' קפ"ב:

וסיום מסכתא. ע' ברמ"מ סי' קי"ט וביש"ש ב"ק פ"ז סל"ז וכתב הר"א [באמרי שפר] פ' מצורע דגם לגמר מצוה עושין סעודה ועמ"ש סי' תקס"ח:

וסעודת אירוסין. קשה דהא כ' בס"ב דאסור לעשות סעודת אירוסין וכ' הש"כ בגליון שמצא בספרי דווקנא של גדולים שמחקו סעודת אירוסין עכ"ל אבל במנהגים איתא ג"כ סעודת אירוסין ודוחק למחוק כל הספרים והב"ח כת' דכשאין לו אשה ובנים שרי לעשות סעודת אירוסין כמש"ל בשם הר"ן מיהו עכשיו נוהגין איסור אפי' אין לו אשה ובנים עכ"ל מיהו אין ראיה כ"כ מהר"ן דשרי לעשות סעודה וגם בכל הפוסקים משמע שמדינא אסור סעודת אירוסין ואפשר לומר דהכא מיירי שלא בשעת אירוסין או שלא בבית ארוסתו דאז ליכא שמחה כ"כ כמ"ש סי' תקמ"ו ואפ"ה הוי סעודת מצוה ועסי' תמ"ד מ"ש דמשמע קצת דלא הוי סעודת מצוה:

שלא להוסיף. ז"ל מהרי"ל ודוקא ההולכים משום קורבה או משום ריעו' אבל ההולכים לשתות עבירה הוא בידם ובלבוש פסק כמ"ש במנהגים דמר"ח עד ט"ב לוקחין מנין מצומצם ויש לוקחים י' מלבד הקרובים השייכים לבעלי הסעודה עכ"ל ומ"כ דנשים השייכות לסעודת מותרים ג"כ בבשר ויין ודוק' במקו' שמזמני' נשים לסעודה זו ומי ששולחין לו לביתו אסור לאכול כמ"ש סי' תקס"ח ס"ב ונ"ל דוקא פסולי עדות מקרי קרובים, עבי"ד סי' שע"ד ס"ו בהג"ה וכ"מ בת"ה סי' רצ"א דיש ללמוד משתה מאבל ובסיום מסכתא אף מי שלא למד עמהם יכול לאכול עמהם משום קורבה או ריעות דהא אמר אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתא עבידנא יומא טבא לכולהו רבנן (רמ"מ יש"ש ספ"ז דב"ק) ונ"ל דאין לנהוג קולות שניהם אלא או כרמ"א בקולו ובחומרו או כלבוש: וט"ב שחל בשבת ונדחה אין לו דין שבת שחל ט"ב לענין זה בזה כ"ע מודים עמ"ש ס"ד:

מנין מצומצם. והשאר אוכלים מאכל חלב ועמ"ש סי' קצ"ז ס"ג לענין זימון:

בעט"ב שרי. ונ"ל דעכ"פ יעשנה קודם חצות דבזה ודאי לא מהני מה שאוכלין אח"כ סעודת עראי על הארץ כמ"ש סי' תקנ"ב ס"ט דכיון שאוכלי' בשר יש להחמיר יותר:

לספר לקטנים. דקטנים נמי שייך בו חינוך אי משום אבילו' אי משום עגמת נפש (ת"ה סי' קנ"ב) וצ"ע דבי"ד סי' שפ"ד פסק דאין אבילות לקטן ונ"ל דבאבילות דרבים מחמירי' טפי:

מיהו בגדים כו'. ומ"מ לא יכבסו הרבה ביחד מט"מ והגמ"נ ונ"ל דיכבסו בצנעה אם אין מכבסין ע"ג הנהר עסי' תקל"ד:

שלא לרחוץ. נ"ל שיולדת מותר' לרחוץ כמ"ש בי"ד סי' שפ"א ס"ג ובברכות דף ט"ז ע"ב כתבו התו' דאפי' בט"ב מותרת לרחוץ ע"ש, ואין להקל בזה דאין אנו רגילין כ"כ ברחיצה: ר"ח שחל בע"ש יש נוהגין לרחוץ לכבוד שבת ויש רוחצין ביום ה' שלפניו (לבוש ומנהגים) וב"ח כתב דמי שרגיל לרחוץ כל ערב שבת ונמנע בזה עבירה היא בידו ודי אם מחמיר בשבת חזון:

הראש בחמין. אבל אסור לרחוץ בבורית ומים ואפר שקורין לוי"ג (לבוש) אבל לרחוץ כל גופו נוהגים כל אדם איסו' (ד"מ) ומי שטובל בכל ע"ש לשם מצוה מותר לטבול גם בשבת זו (של"ה) מיהו מי שמבטלה לפעמים מפני שטרוד בעסקיו או מפני הצינה גם עכשיו אסור לטבול:

מלומר שהחיינו. ובשב' שרי (מט"מ בשם ס"ח ולבוש) ובכתבי האר"י אסר אפי' בשבת ונ"ל דאם חל י"ז בתמוז בשבת ונדח' מותר לכ"ע ועס"ד וטעם האיסור נ"ל כיון דהזמן ההוא זמן פורעניות אין לברך שהחיינו לזמן הזה אבל אין הטעם משום אבילות דהא לא מצינו שאבל אסור לברך שהחיינו:

ולא יחמיץ המצוה. או הברכה (מהרי"ל) ואף על גב דכשרואה פרי חדש מחמיץ הברכה מ"מ כיון שנהגו להמתין עד שעת אכיל' לא מקרי מחמיץ הברכה עסי' רכ"ה:

שלא ימצא. ולדעת המתירי' בשבת צ"ל שגם בשב' אינו בנמצא ואם יקחהו בחול וישמרהו לשבת יתקלקל כגון גודגדניות קטנות:

מד' ועד ט'. באיכה רבתי איתא מסוף ד' עד ראש ט' ובנשא רבתי איתא מראש ד' עד סוף ט' ובכוונות האר"י כתב שיתאבל בימים ההם אחר חצי היום ויבכה כמו חצי שעה:

אמרי' בגמ' דט"ב אין תלוי ברצו להתענות מפני שהוכפלו בו הצרות והקשו התו' הא בי"ז בתמוז נמי אירעו בו ה' צרות ותי' דחורבן הבית קשה טפי ועי"ל דבט"ב הוכפל צרה א' פעמיים: (א) ממעטין במשא ומתן. כ' ב"י ועכשיו לא נהגו רוב העולם למעט במשא ומתן כלל משנכנס אב ונרא' שהם מפרשי' דלא מתסר בנין ונטיע' אלא דוקא בדשמחה כסבר' ראשונה שהזכיר רבינו ומפרשי' דלא נאסר משא ומתן אלא בדשמחה כדברי הסברא שדחו התו' ולפ"ז צריכין ליזהר ממשא ומתן של שמחה כגון צרכי חופה כו' עכ"ל ואי משום הא לא אריא דהא אנו רואין דגם בצרכי חופה לא נשמע מונע בינינו ומה שדחו התוס' זו הסברא דהא לא אסרו אלא לעשות סעודה זו ודאי דחי' אמיתית והיאך נסמוך על סברא דחויה כזו ונראה דטעם המנהג להקל כפי מ"ש בסי' תקל"ט ס"ד טעם להיתר משא ומתן בח"ה אפי' ביש לו מעות משום שיש עלינו מס מלך ושרים והבאתי ראיי' מתו' פ' א"נ ה"נ יש לנו היתר זה במשא ומתן מן אב ואילך מה שאין ממעטין שוב מצאתי כן בדברי מו"ח ז"ל בשם רש"ל:

ואם הי' כותלו כו'. נ"ל אפי' אם הוא בענין שאין בו סכנה אלא שיש לחוש להפסד ממון ג"כ מותר בזה לבנות וראייה מדכ' הטור וז"ל ואמר בירושלמי הדא דתימא בנין של שמחה אבל אם היה כותלו גוהה ליפול מותר ובנין של שמחה היינו בונה בית חתנות לבנו כו' ולפ"ז הא דאמר אם היה כותלו גוהה מותר. אפי' בכותל של חתנות קאמר שמותר אם הוא גוהה וי"א כיון דגמרא דידן אוסר בנין סתם כל בנין קאמר כו' עכ"ל וקשה למה אמר ולפ"ז כו' הא ודאי גם לי"א מותר אם גוהה ויש סכנה יהיה מה שיהיה אין לך דבר שעומד מפני הסכנה ע"כ נראה דלא מיירי הטור כאן משום סכנה דאפי' באין סכנה כגון שעומדת הכותל בחצר ואפשר לסגור החצר ולא יכנוס אדם לשם אפ"ה מותר כיון דאין איסור בנין אלא בשל שמחה ובזה מותר אפי' בשל שמחה אבל לפי הי"א דאסור בכל בנין ממילא גם אם גוהה ליפול אסור כל שאין בו סכנה וזה מדוקדק בלשון הטור סי' תק"מ לענין ח"ה כתב ואם הוא מסוכן ונוטה ליפול כו' וכאן לא זכר סכנה אלא ודאי דכאן לא מיירי מסכנה ואפ"ה מותר ואפי' בשל שמחה כנלע"ד:

שלא יקדמנו אחר. כן איתא בגמרא משמע דבלאו האי חששא אסור לארס ובטור כתוב דבאירוסין בלא סעודה ליכא שמחה וק' א"כ למה הוצרכו בגמ' לטעם שמא יקדמנו אחר נ"ל דס"ל להטור דבמקום שאסור משום אבילות ל"מ שמא יקדמנו וראיי' מאבל דפסק הטי"ד סי' שצ"ב דאסור אפי' באירוסין וכן לענין תענית גשמים דאם עברו ולא נענו דממעטים אף באירוסין כמ"ש בה' תענית אלא ודאי דל"מ טעם שמא יקדמנו אלא לענין ח"ה דלא הוה טעמא משום אסור שמחה אלא משום עירוב שמחה בשמחה לזה מהני שמא יקדמנו ומ"ה כתב הטור היתר אירוסין אפי' במקום אבילות משום דאין כאן שמחה והיינו שמחה גדולה לית כאן לאפוקי מנשואין כמ"ש הטור אבל בנשואין בלא סעודה איכא שמחה ור"ל שמחה גדולה ואע"ג דהטור הביא כאן דברי ר"ן דנתן טעם גם בט"ב משום שמא יקדמנו היינו כיון שכבר הקדים דאין כאן שמחה גדולה מש"ה מהני גם טעם שמא יקדמנו אף על גב דאיכא קצת שמח' וט"ב לא חמיר כמו אבל דאבילות ישנה היא כמ"ש בי"ד סי' שצ"ו ובב"י:

ואפי' מטפחות הידים כו'. ז"ל רש"ל ואנחנו נוהגים איסור אפי' מר"ח כל דבר שנוהג בשבוע שחל ט"ב חוץ ממה ששייך לכבוד שבת אין לשנות כלל כגון כתונ' ומטפחת דנוהגין היתר אבל בסדינין כמדומ' שנהגו בו איסור וצ"ע דמחמרינן באבל ממש אף הכתונת לשבת אבל מטפחת הידי' והשלחן כמדומה שנוהגין היתר פשוט אפי' באבל הנלע"ד כתבתי ועבי"ד סי' שפ"ט עכ"ל:

וכלי פשתן כו'. בטור בשם הרמב"ן הא דאין בכלי פשתן משום גיהוץ דוקא בישנים אבל בחדשים יש בהם משום גיהוץ אלמא דכלי צמר אפי' ישנים אסור הלכך כלים חדשים בין לבנים בין צבועי' אסורים וכן ישנים מכובסי' כולן אסורי' אפי' להניח אחר השבת כו' עכ"ל נראה פי' דהך ישני' מכובסי' דקאי ג"כ דוקא אאיסור גיהוץ דכמו שאסור גיהוץ בחדשים כן אסור לגהץ כלים מכובסים וזה אפי' בכלי פשתן וז"ש ב"י וכן ישנים מכובסים בין לבנים בין צבועים בין דצמר בין דפשתן כלן אסורים דבכיבוס לא שאני לן בין צמר לפשתן עכ"ל פי' לענין גיהוץ דכלים מכובסים אין חילוק בין צמר לפשתן כמו שאין חילוק בחדשים בין צמר לפשתן) ומו"ח ז"ל הקשה על ב"י במ"ש דבכיבוס לא שאני כו' דזה א"א להרמב"ן דלדעתו כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ שלנו ולא משום כיבוס שלהם גם הב"י גופי' כתב קודם לזה ומיהו כלי פשתן ישני' בין לבנים בין צבועי' לכבס או לגהץ להניח מותר ונראה דלא דק או שיש ט"ס כו' עכ"ל הוא סבר דמ"ש ב"י בכיבוס לא שאני לן כו' היינו לאסור לכבס ומ"ה הקשה לו כן אבל באמת לא דק בדברי' אלו דהב"י קאי על הרמב"ן דמיירי בבגדים מכובסים כבר קודם שבוע זו אלא דבשבוע זו בא לגהץ אות' זה אסור אפי' בפשתן אפי' בגיהוץ שלנו אבל באינ' מכובסים מותר אפי' בגיהוץ שלהם כדי להניח ומה שסיים הרמב"ן וגיהוץ שלנו נמי אסור בין בישינים בין במכובסים דקאי אדסמיך ליה וזה פשוט לע"ד לדע' הרמב"ן: אשה הלובשת לבנים עמ"ש בי"ד סימן שפ"א מדין זה:

אסור לעבריות לכבס כו'. הטעם משום חשש מראית עין:

דלא למשתי עמרא. פי' שלא לעשות חוטים שתי מצמר וכתב ב"י נרא' דל"ש לו ול"ש לאחרים בין בשכר בין בחנם דהטעם משום דפסקה בט"ב אבן שתיה משום השתות יהרסון וזה שייך בכל גווני:

שלא לקדש כו'. לאו דוקא ממש אחר ט"ב דהא כתב ססי' תכ"ו ס"ב דאין מקדשין הלבנה במוצאי ט"ב או בשאר תענית אלא כאן אמר עד יום אחר ט"ב:

ומותר בחומץ של יין. דאיסור זה הוה כמו נדר כמ"ש ב"י בשם תשובת אשכנזית ובנודר מן היין מותר בחומץ יין כמ"ש בי"ד סי' רי"א סי"א לכאורה נראה כיון דאיתא שם דנודר מן היין ונעשה אותו יין חומץ אסור בו ה"נ כן הוא שאסור בזמן זה מחומץ שנעש' מיין בזמן ההוא אבל אינו נראה כן דשם הוה היין עצמו אסור מצד איסור נדר דרביע עליו משא"כ כאן דאין האיסו' אלא משום שמחה ובחומץ ליכא שמחה א"כ נהפך האיסור עצמו להיתר וגם בבשר לדין התלמו' מוכח כן בטור בסי' שאח"ז דמות' אחר ג' ימים והוא ממש כחומץ דכאן והא ראיי' דכאן הותר בתבשיל של בשר כמ"ש אח"ז ואילו בנודר מן הבשר ויין זה ודאי גם התבשיל שקיבל ממנו טעם אסור וכמ"ש בי"ד סי' רי"ז אלא ודאי כמ"ש ודומה כאן לנודר מבשר ויין סתם דמותר בתבשיל שיש בו טעם יין וכ"ש דמותר כאן בנתערב יין בתבשיל אע"פ שיש בו טעם יין כנלע"ד פשוט וכ"מ בכל בו שמביא ב"י בסימן זה מטעם שכתבתי מבואר דבימים אלו מותר ברוטב של בשר כמו בנודר מן הבשר בי"ד סימן רי"ז:

מר"ח עד התענית. בפ' בתרא דתענית פליגי ר"מ ורשב"ג ר"מ ס"ל דאיסור כיבוס ותספורת הוא עד התענית ורשב"ג ס"ל דאיסור כל אותו שבת פי' שבוע ופסק רבא הלכ' כר"מ דאינו אסור אחר התענית אפי' באותו השבוע וכתב רש"ל בתשובה סימן נ"ד דיש אנשים נוהגין שלא לאכול בשר באותן ג' שבועות ומוסיפין עד שבת נחמו כאשר כתוב במנהגים דלא שפיר עבדי כיון שעברו הטעמים שנאסר בשבילו בבשר ויין וסיים ועוד נראה דאפי' בא א' להחמיר עד השבת כרשב"ג דלא יאות עביד כדאי' פ"ק דברכות אר"ט אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות כדברי ב"ש וסכנתי בעצמי מפני הלסטים א"ל כדאי היית לחוב בעצמך שעברת ע"ד ב"ה ופירשו התו' אע"פ שהחמיר על עצמו לעשות כב"ש וב"ה ג"כ מתירין לעשות כב"ש להטות ולקרות מ"מ מאחר שבא לכוין עצמו לעבור ע"ד ב"ה אפי' הוא להחמיר חייב מיתה ה"ה כאן דקבעו הלכ' כר"מ והוא בא להחמיר כרשב"ג שנקרא חוטא שמצער גופו בכדי עכ"ל ואין דברי הרב ברורי' בזה דהא כתבו התו' שם במסקנ' בשם הר"ר שמעי' וז"ל כה"ג גבי קריאת שמע אע"ג דמן הדין יצא בדיעבד כיון דלב"ה אין נכון כדאית' במתני' כדאי היית לחוב בעצמך אם עשה כב"ש לב"ה לא עשה ולא כלום עכ"ל א"כ לא היה ר"ט ראוי לעונש אלא מצד שעש' כדברי ב"ש מה שאינו נכון לב"ה משא"כ כאן בפלוגתא דר"מ ורשב"ג דלא עבד כלום לר"מ במה שעושה כרשב"ג גם מו"ח ז"ל חולק על רש"ל בזה מטעם אחר ע"כ ודאי אין על המחמיר בזה שום עון אשר חטא רק נלע"ד שהמחמי' אסור לומר שהוא חש לדברי רשב"ג דבזה נראה כחולק על פסק דרבא ח"ו אלא יחמיר לעצמו דרך לפנים משורת הדין ולא יאמר כלום:

מותרים בתבשיל כו'. בסמוך נתבאר דאף ברוטב של בשר מותר:

כל השייכים לסעודה. נראה פי' כל מי שהיה הולך בזמן אחר לסעודה זו הן מחמת קורבה הן מחמת שהוא אוהבו דאי' במהרי"ל אם אירע מילה או פדיון הבן וסיום מסכתא דהן סעודות מצוה משנכנס אב מותר לקרואים שם בבשר ויין דוקא קרובים מחמת קורבה או ריעות אבל ההולכים שם רק לשתות ובלא"ה לא היו הולכים ה"ל מצוה הבאה בעבירה ומיהו שבת שחל ט"ב בתוכה לא יאכלו אלא בני מצוה רק מנין בצמצום ויש מקילין ומהרי"ל אמר בשבוע שחל ט"ב כל השייכים לברית מותרים כו' עכ"ל ואח"כ כ' בשם מהר"מ במרדכי גדול דהתיר לכל הקרואים לאכול בשר כו' ואילולא דברי רז"ל היה נ"ל היתר לגמרי בסעודת מילה וראייה מדאשכחן בפ"ק דמ"ק דף ט' ששלמה דחה תענית י"כ בשביל בנין ב"ה ומצינו שבת דוחה בנין ב"ה אלמא שבת עדיף מבנין ב"ה ומילה דוחה שבת א"כ כ"ש שמילה תדחה תענית של בשר ויין שהוא אינו אלא מנהג ונהי שתענית ט"ב דוחה סעודת מילה שגזרו רז"ל אפי' על פריה ורביה בשביל כבוד בית אלקינו מ"מ בדבר זה שאינו אלא גדר בעלמא ואף ע"ג דאיתא שם שהיו ישראל דואגים מטעם דשמא צורך הדיוט אסור כאן לא שייך לומר כן דא"כ יהיה אסור לכל אפי' להשייכים לסעודה ע"כ נראה דהמיקל בדבר זה בסעודת מצוה לאכול שם כל הקרואים לא הפסיד והך מנין מצומצם שכ' רמ"א כ' בהג"מנ דהיינו נוסף על הקרואים ונראה פירושו דהיינו הקרואים שהם קרובים שהם שייכים בודאי להסעוד':

תספור' שבוע זו נרא' דה"ה נטילת ציפרנים דאסור בשבוע זו אבל קודם לזה מותר אפי' לפי מה שנהגו איסור בתספורת מן י"ז בתמוז כמ"ש רמ"א בס"ד מ"מ נטילת צפרנים קיל מזה כמ"ש לענין אבל בי"ד סי' ש"ץ דמותר במקום מצוה גבי אבל ה"נ כאן אין להחמיר בו בחומרת המנהג כנלע"ד:

אבל לא במספרים. כ' מו"ח ז"ל דזה דוקא בשבוע שחל ט"ב אבל קודם לזה מותר בתכפוהו אבילות דהיינו ששלמו ל' שלו באותן ימים דמותר בכיבוס ותספורת: כתבו התוס' בפ' בתרא דתענית דף כ"ט ואע"ג דשלחו משמיה דר"י דכלי פשתן מותר לכבס במועד מ"מ החמיר לנו מורי רש"י לתת סדינים שלנו לכבס אותם בשבוע שהיה בה ט"ב קודם התענית אבל היכא דחל ט"ב בה' בשבת מותר לכבס ולספר מחצות ואילך מפני כבוד השבת דאין להמתין עד ע"ש מפני טורח השבת עכ"ל והקשה ב"י דבר תימה הוא להתיר לספר ולכבס בט"ב עצמו ותו דבהדיא תניא חל להיות בה' לפניו אסור לאחריו מותר וא"א לשמעי' דבו ביום עצמו מותר ותו דגבי חל להיות בע"ש קתני אם לא כיבס בה' מותר מן המנחה ולמעלה ומסיק דלייט עלה אביי וכ"ש כשחל להיות בה' דודאי אסור בו ביום אפי' לאחר מנחה וא"ל דמה דשרי התו' מחצות ולמעל' היינו ביום ד' שהוא עט"ב דהא תניא בחל בה' לפניו אסור ותו דטפי יש להחמיר אחר חצות מקודם חצות הלכך אין לסמוך על הוראה זו עכ"ל ומו"ח ז"ל הסכים להך א"ל שזכר הב"י והא דתניא לפניו אסור היינו שלא לכבוד שבת ולא דק דבהדיא זכר שם בברייתא במקום שמותר לכבס היינו מפני כבוד השבת וא"כ במקום האסור אסור אפי' לכבוד שבת. ולעד"נ דברי התוספות כפשוטן נכוני' דבט"ב עצמו מותר אחר חצות דאחר חצות שייך ליום מחר כמ"ש שאחר חצות נוהגים לשחוט ולהכין צרכי הסעודה כדאי' לקמן וכן הוא בהרב' דברים ובזה ניחא קושיות ב"י למה אמרו דמותר לאחריו ולא אמרו רבות' דאפי' בט"ב עצמו מותר ביום אחר חצות דהא בהא תליא כיון דמותר ביום מחר ממילא מותר ביום שלפניו אחר חצות דאז אין החומרא כ"כ עליו והקילו לכבוד שבת כאן לגמרי ומ"ש ב"י דהא חל ט"ב בע"ש לייט אביי מאן דכיבס בט"ב עצמו לק"מ דהתם היה אפשר לו בה' כדאי' בברייתא שם חל להיות בע"ש מותר לכבס בה' ואם לא כבס בה' מותר לכבס בע"ש מן המנחה ולמעלה לייט עלה אביי נראה דעיקר לטותא דאביי כיון דהיה יכול לכבס בה' ולא כיבס אבל בחל ט"ב בה' א"א לו לכבס ביום ד' שאין היתר כלל אפי' לכבוד שבת אלא בה' כדאי' שם בבריית' אז אין עליו חטא במה שכובס לכבוד שבת אחר חצות כי א"א לו קודם לזה ודומה לזה אמרי' גבי גלוח במועד דכל שהיה אפשר לו לגלח קודם המועד אסור לגלח במועד ואם לא היה אפשר מותר לגלח במועד וה"נ ממש כן וא"כ הורא' זו נכונה ומסתבר אלא דמ"מ לדידן אין להקל בכך כיון דאנן מחמירין אפי' ביום העשירי כדלקמן ע"כ פשיטא שאין קולא בט"ב עצמו אחר חצות ומו"ח ז"ל התיר ליוצא בדרך למרחוק בשבוע שחל בה ט"ב לכבס לו בגדי פשתן לכבוד שבת אפי' לכמה שבתו' שהוא צריך כיון דאחר ט"ב לא ימצא לכבס אותם:

ויש מתענים כו'. עסי' תקס"ב דהם צריכים להשלים התענית ע"ש:

ויש מקילין בחפיפת הראש. כ' מו"ח ז"ל דאם אירע ר"ח בע"ש נ"ל דרוחצין לכבוד השבת וכ"כ במנהגי' שכן נהגו ואע"פ שכ' שם בשם מנהגי דורא דרבותינו שבמגנצ"א נזהרין ומקדימין לרחוץ מ"מ ל"נ להחמיר שהרי במרדכי פ"ב דשבת האריך בראיות דמצוה לרחוץ בע"ש ובמרדכי הארוך מסיים אבל ביום ה' לא הוה יקרא דשבת אא"כ א"א לו לרחוץ בע"ש ועוד שאף בשבת חזון חומרא יתירה שהרי אף כיבוס התירו בגמ' לכבוד השבת אפי' ביום ה' שחל ט"ב להיות באותה שבוע ואף אנו נוהגין היתר בזה וא"כ היאך נחמיר ברחיצ' שלא אסרוה בתלמוד כל עיקר וכבר הפליג ע"ז הרב רש"ל בתשו' סי' צ"ב ושאין המנהג כ"כ יאות לבטל הרחיצה בע"ש אלא מה אעשה שכבר נתפשט המנהג עכ"ל א"כ הבו דלא לוסיף עלה דדוקא בע"ש של חזון דחל לפעמי' בעט"ב ראוי להחמיר מחצות ואילך כמו עט"ב דעלמא ומשום לא פלוג נהגו לאסור בכל ע"ש של חזון אבל בע"ש שהוא ר"ח שאינו שבת של חזון לא ראיתי לאסור כלל ובפרט הרגיל לרחוץ בכל ע"ש כשאפשר לו ונמנע עתה עון יש בידו עכ"ל וכל מי שרגיל כל השנה להיות נזהר שלא למנוע שום פעם מלרחוץ בע"ש זה יוכל לסמוך ע"ז אפי' בע"ש שחל בו ר"ח ובלבד בשבת חזון יש לנהוג איסור בכל גווני בע"ש:

וכן בפרי שלא ימצא כו'. ונראה דמטעם זה יש להתיר בכל יום שבין המצרים דשמא ימות האדם קודם שקיים מצוה זו ושמעתי סברא זו בשם הרב מהו' יוסף כ"ץ מקראקא ויש ראי' לזה ממ"ש התו' פרק א"מ הביאה ב"י בסי' תקמ"ט דשרי לכתו' כל דבר השייך לב"ד בח"ה דהוי דבר האבוד פן ימות הנותן או העדים או ב"ד כו' ואם בצרכי הגוף הקילו בסברא זו בצרכי גבוה לעשות ברכה במכ"ש שמחשש זה ימהר לקיים כ"ז שיוכל לקיים ובס"ח סימן תתמ"ג התיר לברך שהחיינו בשבת: טעם דמניעות בשר ויין מן י"ז בתמוז עד ט"ב שנוהגים יחידים וקצת מתענים לגמרי יש בו ג' טעמים. הא' שדניאל התענה שיעור זה. הטעם הב' משום דהום כחדא צערא מן י"ז שהובקעה העיר עד ט"ב שנחרב הבית. הג' משום שבטל התמיד ונסוך היין מן י"ז בתמוז וכתב רש"ל בתשו' סי' צ"ב דלכל הג' טעמים אין שייך איסור רחיצה וכ"כ בסמוך דין רחיצה בע"ש ור"ח בשם מו"ח ז"ל ולפי טעמים אלו הי' לנהוג החומר' אפי' בשבתות שבין המצרים אלא שמשום כבוד השבת לא החמירו כלל ונ"ל דהנודר מבשר ויין בשלשם שבועות אלו אף שלא התנה בפי' להיתר בשבת מ"מ אין שבת בכלל דכלל גדול אמרי' בי"ד סי' רי"ח דבנדרים הולכים אחר כוונת הנודר וכאן נתכוין זה הנודר להיות מכת הפרושין שנוהגין חומרא זו בין המצרים ובשבת אין נוהגים חומרא א"כ ג"ז הנודר בודאי כוונתו כן אלא דנודר לזרוזי נפשי' דלא ליגרי ביה יצה"ר שיתחרט מלנהוג כן אם לא ידור ואע"ג שכתבתי בי"ד סי' ר"ב דהאומר שלא אוכל בשר ג' שבועות גם השבתות בכלל שאני התם דאמר סתם ג' שבועות משמעותם ג' שבועות שלימות מה שאין כן כאן דמורה בפי' על אלו שבין המצרים ודאי דעתו כמו שנוהגין בין המצרים בשביל החורבן כדלעיל וזה אין שייך בשבת דהא לא נהיג חומרא דבין המצרים בשבת כלל ומו"ח ז"ל כ' אע"ג דהנוהג איסור סתם בין המצרים אינו נוהג בשבת מ"מ הנודר בפירוש יש גם שבת בכלל והנלע"ד כתבתי:

ולא יכו התלמידים. מפורש במדרש אפי' ברצועה:

בשמחה. פי' שאין שמחין כלל כמ"ש התוס' פ"ק דמגילה דף ה' עמוד ב':

לישתמיט. עד ר"ח אלול רי"ו וכ"מ בגמ' ועיין בתשו' שבות יעקב חלק ג' סי' ל"ה:

ובעל ברית. כתב מ"א נראה דוקא אותו שתופס התינוק על ברכיו בשעת המילה אבל המכניס והמוציא התינוק אינו בכלל זה וכ"ש בשבת שחל ט"ב שמדינא אסור ללבוש לבנים דלא שרי אלא להתופס התינוק עכ"ל. ועיין בי"ד סימן שצ"א סעיף קטן ג' מש"ש. ומדלא כתב נמי שמותרין לגלח משמע דאסור וכתב א"ז שהורה לו זקינו דאבל תוך שלשים לא יתקן צפרניו אם יש מוהל אחר וכן לא יגלח תוך ל' במילה ע"כ. ורמ"א כתב בי"ד סי' שצ"ג סעיף ג' דמותר לגלח וצ"ע. וע"ש מ"ש הבאר הגולה ע"ז:

הכתונת. ומותר אפי' חל ט"ב בשבת לבוש והמחמיר שלא להחליפו מנהג שטות הוא שאינו לבוש רק מפני הזיע' מט"מ מ"א. וא"ז כתב דבס' תניא וש"ל כתבו דאסו' מפני שהוא דבר של צנעה ולכן אין למחות באשכנזים הנוהגים איסור:

פרוכת. וה"ה מפות ומכסאות. מהרי"ל:

בגדי. אבל בגדים חדשים אסור מ"כ. מהרי"ל עשה שפינהל"ץ לבנו ולבש קט"א של שבת לכבוד בנו החתן:

שמחה. קאי גם אמשא ומתן כגון צרכי חופה אבל שאר משא ומתן שרי כדרכו ב"י ב"ח וכתב מהרי"ל הסרסורים לא ישאו כלי כסף לסרסר בעיר דשמחה הוא לרואים. ובמקום שנהגו איסור בכל משא ומתן צריך התרה עיין בי"ד סי' רי"ד אבל במקום שנהגו למעט בכל משא ומתן לא מהני התר' כיון דיש פוסקים דס"ל הכי כבר קבלו אבותיהם כדע' ההוא. ובסי' תקנ"ד ססכ"ב משמע דממעטין בכל מו"מ ע"ש וכ' הב"י בשם הר"ן דכל בנין שא"צ לו רק להרווחה בעלמא אסור. אם קצץ עם העכו"ם בקבלנות לצייר ביתו מותר לצייר ואם יכול לפייסו בדבר מועט שימתין עד אחר ת"ב תע"ב מהרי"ל. נ"ל דבה"כ מותר דהוי מצוה דרבי'. מ"א:

נוטה. אפי' אם הוא בענין שאין בו סכנה אלא שיש לחוש להפסד ממון ג"כ מותר לבנות ואין אסור אלא בנין שהוא להרווחה. ט"ז:

מצוה. כגון שאין לו אשה ובנים מותר לבנות בית חתנות ר"ן. ומה שאין נוהגין לישא אשה כלל היינו משום דלא מסמני מלתא ב"י ועיין בתשובת שבות יעקב חלק ב' סי' ל"ה. ולכן נהגו לעשות בגדים חדשים לצורך נשואין אבל מי שקיים פ"ו אסור עס"ז. מ"א:

נשים. אפי' בלא סעודה:

ליארס. ומה"ט מותר לעשות שידוכין ומ"מ נ"ל דאסור לעשות סעוד' ואפי' בלא ריקודין ומחולות ול"ד לסעודת ברית מילה דלית בה שמחה כלל משא"כ כאן ונ"ל דאפי' בשבת אסור לעשות דהא בגמ' קתני מר"ח עד התענית אסור וא"א דלית בהו שבת. מיהו מה שנוהגין לאכול מיני מרקחת בשעת כתיבת התנאים לא מקרי סעודה. ונ"ל דאסור לעשות ריקודין ומחולות מי"ז בתמוז ואילך. מ"א:

לספר. ליטול הצפרנים נ"ל דמותר ולכבוד שבת פשיט' דשרי וכ"ש לצורך טבילה מ"א. וט"ז סעיף קטן (י"ב) [י"ג] אוסר בשבת שחל ט"ב בתוכו ע"ש:

ולכבס. דנראה כמסיח דעתו מהאבילות:

לא. אבל במ"ב משמע שמותרת ללבוש לבנים וכ"מ בב"ח וב"י סי' תקנ"ד:

לכבוד. משמע שגם לכבוד שבת מותר לכבס ביום ה' ויש להקל אם אין לו כתונת לשבת וע"י עכו"ם פשיטא דשרי. מ"א עיין שם:

ומציעין. עיין ט"ז שאוסר להציע הסדינים בשם רש"ל:

לכבס. אפי' אמר ליה לכבס אחר ט"ב מ"א וע' סי' תקמ"ג סעיף קטן ה' מש"ש: (ובספר אליה רבה צידד להקל בזה לכבס אחר ט"ב ויליף מחה"מ ע"ש):

להחמיר. אבל שחל יום ל' שלו בי"ח בתמוז מותר לספר כיון שאינו אלא מנהג והוי תכפוהו אבילות. ב"ח:

העכו"ם. ובצנעה יש להקל וה"ה במקום שהעכו"ם יש להם מלבושים אחרים וניכר שהם של עכו"ם שרי עס"ז בהג"ה. מ"א:

מר"ח. והב"ח כתב דאסור מי"ז בתמוז ואילך דהא אין מברכין שהחיינו כמ"ש סי"ז. ולזה מ"ש שם דבשבת שרי לברך שהחיינו א"כ מותר ללבוש חדשים בשבתות שבין המצרים אבל מר"ח ואילך אסור ללבוש אפי' בשבת וע' מגן אברהם:

ומנעלים. וה"ה דאסור ללבשם. אגודה הגמ"נ:

מר"ח. ולענין לבישה דעת המחבר ב"י להקל משום דטעם איסור העשייה כמ"ש ס"ח משום שנהגו שלא למשתי עמר' ר"ל שלא לעשות חוטי שתי מצמר מטעם משום דפסקה בט"ב אבן שתיה וכל תקון בגדים הוי בכלל זה דשתיה הוי תחילת המלאכה ב"י וכתב ד"מ דמטעם זה אפי' עושה לאחרים אסור. ומשמע בת"ה אפי' עושה למכור בשוק אסור אבל לטוות חוטין מותר שאינו בכלל זה וכתב המ"א ונ"ל שמותר לעשותן אותו שקורין קרוני"ן שאורגין בעצים דלאו בגד הוא:

להקל. משמע דאפי' לישראל נהגו להקל ומיירי שנתנן לו קודם ר"ח אבל אחר ר"ח פשיטא דאסור ליתן. מ"א:

התענית. אע"כ דכבוס אסור כמ"ש סס"ג היינו לפי שנזכר בגמרא לאיסור מה שאין כן בבגדים חדשים. והטעם לפי שעדיין אינן שלו ולא נקרא שמו עליו. וכ' בהגמ"נ דאפי' בט"ב עצמו שרי לעשות בגדים ע"י עכו"ם וצורך נשואין מ"א. ונ"ל דוקא אחר חצות:

אחר. עסי' תכ"ו סעיף ב' דהאר"י ז"ל כתב דיש לקדש במוצאי ט"ב כי במוצאי ט"ב נולד בן דוד ומבשרים ללבנה ולישראל שעתידים להתחדש:

מר"ח. ומיד שהתפללו הקהל ערבית במ"ש או בר"ח לדידן אע"פ שהיחיד לא התפלל עדיין אסור בבשר ויין ועסי' רס"ג ויש נמנעין אחר שקיעת החמה:

בתמוז. ומ"מ מותר בשאר דברים רחיצה וכו' רש"ל. כתב הב"ח מי שקיבל עליו בפי' שלא לאכול בשר מי"ז בתמוז ועד ט"ב אסור גם בשבת וצריך התרה עכ"ל. וכתב המ"א מ"מ נ"ל דכל שלא הוציאו בל' נדר אלא בלשון קבלה בעלמא מותר בשבת ובסעודת מצוה גם כן מותר ע"כ. וט"ז סעיף קטן ט"ז כתב בפשיטות שאין השבת בכלל ואין צריך התרה לעולם ע"ש:

הסכין. ואין שוחטין עד י' באב ואם חל ט"ב ביום ה' מותר לשחוט אחר חצות לכבוד השבת ב"ח. ונ"ל דבמדינתינו שהעכו"ם אין אוכלין בשר ביום ו' וז' וא"כ לא ימצא קונים לבשר טריפה לכן מותרים לשחוט ביום ד' דאל"כ ממנעי ולא שחטי מ"א ע"ש ואם מותר לנחור בהמות ע' בי"ד סי' קי"ז באחרונים. וע' בתשובת עה"ג סי' ט"ז. ובפנים מאירות סי' ע"ה ובנ"ש בחינוך בית יהודה סי' כ' ובשבות יעקב חלק ב' סי' ל"ו. ואחד שמשאו ומתנו כל השנה הוא למסור בשר לשר כל בשר שצריך לכל בני ביתו מותר לשחוט לו בשבת שחל ט"ב בתוכו ולא יברך על השחיטה כיון שאין ישראל אוכל ממנה חינוך בית יהודה סי' כ'. ושבות יעקב סי' ל"ו מ"כ מי שא"א לו לאכול מאכל חלב יאכל בשר עוף שלא היו מקריבין ממנו קרבן וגם אין שמחה אלא בבשר בהמה. ב"ח:

בתבשיל. ונ"ל דשומן של בשר דינו כבשר עצמו ואסור לאכול תבשיל שיש בו שומן. והאידנא נהיגי עלמא לאסור אף בתבשיל של בשר וכ"כ הש"ך בי"ד סי' רי"ו סי"ט לענין נדרים גם ב"י והד"מ כתבו לאיסור מ"א ע"ש. (מיהו דוקא בתבשיל של בשר אבל כשנתבשל בקדירה של בשר פשיטא דמותר. והט"ז מתיר ביין שנתערב בתבשיל אף שיש בו טעם יין. ולמנהג הנ"ל יש להחמיר):

לתינוק. וכן כוס ב"ה אחר המילה נוהגין ליתן לתינוק. ודוקא בתינוק שאינו יודע להתאבל על ירושלים מ"א (ומשמע שם במ"א דלאו דוקא משום מצוה אלא אפי' בכל שבת זו מותר כיון שאינו יודע להתאבל על ירושלים אבל בספר אליה רבה חולק עליו דדוקא משום מצוה מותר ע"ש):

הבדלה. אבל בברכת המזון יברך בלא כוס. מהרי"ל:

אירוסין. קשה דהא כתב בס"ב דאסור לעשות סעודת אירוסין. וכתב הב"ח דכשאין לו אשה ובנים שרי לעשות סעודת אירוסין כמש"ל בשם הר"ן ע' ס"ק ט' מיהו עכשיו נוהגין איסור אפי' אין לו אשה ובנים כמש"ל וע' מגן אברהם:

השייכים. ז"ל מהרי"ל דדוקא ההולכים משום קורב' או משום ריעות אבל ההולכים לשתות עבירה הוא בידם. ובלבוש פסק כמ"ש במנהגים דמר"ח עד ט"ב לוקחין מנין מצומצם ויש לוקחין י' מלבד הקרובים השייכים לבעלי הסעודה עד כאן לשונו. ומ"כ דנשים השייכים לסעודה מותרות ג"כ בבשר ויין ודוקא במקום שמזמנין נשים לסעודה זו ומי ששולחין לו לביתו אסור לאכול כמ"ש סי' תקס"ח ס"ב בהגה. ונ"ל דוקא פסולי עדות מיקרי קרובים ובסיום מסכת' אף מי שלא למד עמהם יכול לאכול עמהם משום קורבה או ריעות. (בספר אליה רבא הוכיח דסיום מסכת אם לא נזדמן לו בלימודו כסדרו הסיום לא ימהר או לאחר משום כך ואם לא היה עושה סעודה בשאר ימים אפשר שלא יעשנה נמי עתה ע"ש). ונראה לי דאין לנהוג קולות שניהם אלא או כרמ"א בקולו ובחומרו או כלבוש וע' בי"ד סימן רמ"ו סעיף קטן י' כתבתי דאבל תוך יב"ח מותר לאכול על הסיום אבל יאר צייט לא יאכל שם ע"ש וט"ב שחל בשבת ונדחה אין לו דין שבת שחל ט"ב לענין זה ובזה כ"ע מודים. מ"א וע' בשכנה"ג:

בערב. ונ"ל דעכ"פ יעשנה קודם חצות. מ"א ע"ש:

משרא. ומ"מ יכבסם בצינעה אם אפשר. מ"א:

מר"ח. נראה לי שיולדת מותרת לרחוץ כמ"ש בי"ד סי' שפ"א ובברכות דף ט"ו ע"ב כתבו תוס' דאפילו בתשעה באב מותר' לרחוץ ע"ש ואין להקל בזה דאין אנו רגילין כ"כ ברחיצה. ראש חודש שחל בערב שבת יש נוהגין לרחוץ לכבוד שבת ויש רוחצין ביום ה' שלפניו לבוש ומנהגים. וב"ח כתב דמי שרגיל לרחוץ כל ע"ש ונמנע בזה עבירה היא בידו ודי אם מחמיר בשבת חזון. בשכנה"ג כתב רבות בנות כבסו בט"ב אחר חצות והעלמתי עיני מהם ואם באים לשאול צריך לאסור להם ועל זה כתב הנשים נוהגות לרחוץ ראשם ממנחה ולמעלה וזקינים הראשונים הנהיגו זה כי משיח נולד בט"ב וצריך לעשות זכר לגואל וזה דוקא לנשים שאין יודעים ספר להאמין בנחמות לפיכך צריכים חיזוק. אם חל ט"ב ביום ה' אסור לכבס ביום ה' לכבוד שבת אפי' מן המנחה ולמעלה ר"ן וב"י ד"מ ולבוש: והב"ח כתב דביום ד' עט"ב אחר חצות שרי לכבס לכבוד שבת דאי אפשר להמתין עד ע"ש מפני כבוד שבת. וה"ה למי שיוצא בדרך למרחקים בשבת זו מותר לכבס לו בגדי פשתן לכמה שבתות דודאי אי אפשר לו להמתין עד אחר ט"ב ומ"מ טוב לעשות על ידי עכו"ם עכ"ל והמ"א בס"ק י"ח חולק על הב"ח וכתב דאין היתר כלל לכבס ביום ד' וכ"ש ליוצא בדרך דאסור לכבס לצורך שבת אחר ע"ש וע' ט"ז ס"ק י"ד:

הראש. אבל אסור לרחוץ בבורית ומים ואפר שקורין לו"ג לבוש. אבל לרחוץ כל גופו נוהגים כל אדם איסור ד"מ. ומי שטובל כל ערב שבת לשם מצוה מותר לטבול גם בשבת זו של"ה. מיהו מי שמבטלה לפעמים מפני שטרוד בעסקיו או מפני הצנה גם עכשיו אסור לטבול. מ"א וע' ט"ז ס"ז ס"ק ט"ז:

שהחיינו. ובשבתות בנתיים מותר לברך שהחיינו מט"מ ולבוש. ובכתבי האר"י אוסר אפי' בשבת ונראה לי דאם חל שבעה עשר בתמוז בשבת ונדחה מותר לכ"ע. מ"א:

שלא. ולדעת המתירין בשבת צ"ל שגם בשבת אינו בנמצא ואם יקחהו בחול וישמרהו לשבת יתקלקל: וט"ז כתב נראה דמטעם זה יש להתיר בכל יום שבין המצרים דשמא ימות האדם קודם שקיים מצוה זו וכן שמעתי סברא זו בשם מהר"י מקראקא ע"ש. ואותן שנהגו שלא לאכול בשר אחר ט"ב כתב הב"ח דצריכים התרה. כתב שכנה"ג השותה טיטו"ן בתענית אין לאסור ודוקא בתענית יחיד אבל בתענית צבור אסור ומכ"ש בד' צומות אין להקל והשותה בט"ב מנדין אותו והמסתפר בו אחר חצות קונסין אותו בממון שכנה"ג ע"ש וע' בתשובת דרכי נועם סי' ט'. ולענין ריח בט"ב או בי"כ כגון שאיפת אבק הטוב"ק דרך הנחירים כתב השכנה"ג משום הר"מ לונזאנ"ו שלא מצינו איסור להריח בט"ב ובי"כ. ומהר"א הלוי בספר גן המלך סי' קמ"ה כתב דבט"ב יש לאוסרו משום תענוג ובי"כ מצוה לענגו ע"ש וע' מ"ש עליו היד אהרן. ובלקט הקמח מיקל והעלה דבט"ב אני נוהג לשאוף אבק הטאבק"י בלא ריח טוב אלא כפשט' וביה"כ ראוי לאוסרו בפרהסיא בבה"כ שבעונותינו יש רבים מעמי הארץ שמזמינים זה לזה ודבר זה אסור אף בשאר ימות השנה ע"ש:

מד'. דהיינו מראש ד' עד סוף ט' מדרש נשא. ובאיכה רבתי איתא מסוף ד' עד ראש ט'. ובכוונת האר"י ז"ל כתב שיתאבל בימים ההם אחר חצי היום ויבכה כמו חצי שעה:

יכו. אפי' ברצועה. ט"ז:

א מילה שהוא כו'. ע"ל סימן תקנ"ט ס"ח שאף בט"ב עצמו מותר וכמ"ש מפני שי"ט שלנו והותר להם לאכול בט"ב שנדחה כ"ש בשבת שחל ט' באב בתוכה וכמו שהתירו בחמישי מפני כבוד השבת אף ללובשן כמ"ש בגמ' כגון מי שאין לו כו' וה"ה כאן ועמש"ש: אבל בלא"ה כו'. לא מיבעיא בשבת שחל ט"ב בתוכה דמדינא אסור דהא אף במכובסין אסור כ"ש בחדשים דהא שלשים מותר בכיבוס כמ"ש בפ' החולץ ובפ"ק דמ"ק אבל אסור בתכבוסת כל שבעה ואין שלשים אלא לגיהוץ ואסור לת"ק ולרבי בחדשים כמ"ש בפ"ג דמ"ק כ"ש במקום שאסור בכיבוס אלא אפילו מר"ח כיון שנהגו לאסור בכיבוס כמ"ש בס"ג בהג"ה: אפילו כו'. זהו חומרא בעלמא אף אם היה אסור בכיבוס מר"ח הא התירו לכבס משום כבוד השבת ולחד מ"ד אפילו בט"ב עצמו ולא יהא חמור מט"ב שחל בשבת שאף אכילה דחמיר אמרו ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת כו' וז"ש ומי שיש לו נשואין כו': אם לא כו'. משום בצע אמרתו ולחומרא בעלמא:

ס"ב מר"ח כו'. יבמות כי תניא ההיא קודם דקודם ופי' מר"ח כמש"ש מר"ח ועד התענית כו': של שמחה. תוס' שם ובירושלמי בפ' בתרא דתענית הלכה ט' אמר ריב"ל הדא דאת אמר בבנין של שמחה אבל אם היה כותלו גוהה סותרו ובונהו וכן אמר שם בפ"א דתענית הלכה ח' ובגמ' שם תנא בבנין בנין של שמחה כו' איזהו בנין וכו' איזהו נטיעה כו' וה"ה כאן וזהו שכ' כגון כו' ובנטיעה כו' כגון כו': או בנין כו' או מיני הדס כו'. כ"כ הרמב"ם ופי' דמ"ש בית חתנות לאו משום חתנות אלא שדרך לצייר אותו וכן אבורנקי משום שנוטעין אותו של הדס ומיני אהלים וכ' הר"ן מדקאמר בירושלמי אבל אם היה כותלו כו' משמע דל"ד של שמחה אלא כל שלנוי אסור. והטור פי' דכותלו גוהה ר"ל אף בשל שמחה וכן פירש הרא"ש בספ"א דתענית וז"ש ואם הוה כו' אף על פי כו': ולצורך כו'. כ"כ הגאון מדכיילינהו בהדי משא ומתן ומה משא ומתן של רשות אף כו': ואפילו בט"ב כו'. ירוש' דתענית וכתובות ושאר מקומות:

ס"ג שבוע כו'. אפילו. מסקנא דגמ' שם: ואפילו אין כו'. שם לעולם כו'. וכשאין לו כו': וכן המכובסים כו'. שם אבל אסור ללובשן ומ' אפילו בכה"ג: בין כו'. ר"ל דל"ת דאין אסור אלא הנראה דהא אמרינן במ"ש לענין גיהוץ ומותר בפנדא ובפסקיא ובאנפליא ובכובע של ראש כו' משום דאלו אין בהם רשום גיהוץ הא לאו הכי אסור אף על גב דפנדא דבוקה בבשרו ואמרינן דבטלי קצרי דבי רב ש"מ דהכל אסור: ואפילו מטפחות כו'. ר"ל אע"ג דבחש"מ מותר כאן אסור כמו באבל דאסור בתכבוסת ותניא בתוספתא רפ"ב דמ"ק כל אלו שאמרו מגלחין במועד מותר לספר בתוך שלשים יום של אבל כו' כל אלו שאמרו מכבסין במועד מותר לכבס וכי היכי דתספורת אוקמינן בפרק ג' דמועד קטן לתכפוהו אבליו דוקא ה"ה בתכבוסת ועי"ד סימן שפ"ט ס"א : וכיבוס שלנו מותר. ממ"ש וגיהוץ שלנו כו' ואין נ"מ מזה אלא לכיבוס שלנו וערש"י שם וכן פי' בתה"א בשם הגאונים: אבל כו' וכלי כו'. שם: אבל אסור כו'. אף כיבוס שלנו דכלי פשתן כיון דכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ ואינו אלא כיבוס ואפ"ה אסור ללבשן ואם כן אף כיבוס אסור ואין לחלק בכיבוס בין כיבוס חזק לקל וכ"כ הרמב"ן להדיא וטור וב"י ע"ש: ונהגו כו'. וכל החומרא אינו אלא להניח כנ"ל אבל ללבוש אסור מדינא ודברי הש"ע תמוהין שכ' ונמצא שכל כו' ללבשן מיהא הא ללבשן לד"ה אסור אלא דלדעתם אסור בשאר מינים להניח מדינא וכ"כ הר"ן: שאינה אר, כו'. כמ"ש בפט"ו דשבת וספ"א דיבמות ועתוס' שם ושאר מקומות: ועוד יש כו'. כ"כ נ"י בפ"ג דמ"ק אבל עיקר הפי' הוא גיהוץ הוא חומרתא כמ"ש בכתובות י"א גיהוץ שלנו כו' מעבר לים חומרתא וכ"כ הגאון: ואנו נוהגין כו'. עמ"ש בס"ז: אם לא כו'. כמו שהתירו לכבס מפני כבוד השבת כנ"ל: אבל בט"ב כו'. כמש"ש לייט עלה אביי כו' וכן מה שאמרו י"ט שלנו כו' דוקא בט"ב שנדחה וע"ל סימן תקנ"ט: וכן לכבוד כו'. כנ"ל: ואסור ליתן כו'. מדאמר לא שנו אלא לכבס וללבוש ובזה אפילו על ידי א"י אסור משום לבישה שמ"ש להניח גם כן ע"י א"י אסור: אבל קודם כו'. כמ"ש ברפ"ב דמ"ק בחוש"מ ש

ס"ד ואם חל כו'. גמ' שם כיצד חל להיות באחד בשבת כו': או בשבת כו'. ירושלמי שם ט"ב שחל להיות בשבת שתי שבתות מותרות: יש מי כו'. עמ"א ס"ק י"ז וכ"ה בסמ"ג ובטור: חוץ מיום כו'. כמ"ש ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת וה"ה בע"ש כמש"ש. ואם לא כיבס כו' ואע"ג דלייט אביי היינו כשחל ט"ב בע"ש וכאן אף לכתחילה מותר והא דאמר בחמישי דע"ש אי אפשר למצוא אלא כשחל בע"ש ואז אסור ואפילו לתנא דבריי' לכתחלה אסור: ונוהגין לההמיר כו'. עמ"ש בס"ט והא דלא נהגו גם כן בכיבוס משום דאין גוזרין כו' כמ"ש בספ"ג דב"ב ובפ"ב דע"א:

ס"ה אסור כו'. ירוש' שם הדין קצרא אסיר ליה למעבד עבידתא ומשמע דלכל אסור אף לא"י. ב"י:

ס"ו כלים חדשים כו'. מדפליגי בגיהוץ ש"מ דבכיבוס אף ראב"ש מודה דאין חילוק בין לבנים לצבועים ואמרינן שם זאת אומרת אבל אסור בתכבוסת ור"ל אף בתכבוסת מים אף שאין בה משום גיהוץ וכ"ה בחדשים דלת"ק ור' הוא גיהוץ אף בישנים. ובירושלמי איזהו גיהוץ כלי צמר חדשים וכלי פשתן מגוהצים לבנים ר"ל דכלי פשתן דוקא חדשים לבנים וכלי צמר חדשים אף צבועים ואנן לא קי"ל כירושלמי בהא דאף של שאר מינים אין אסור אלא בלבנים דקי"ל כר"א בר"ש דרבא ס"ל כוותיה מכל מקום למדין מירושלמי דבחדשים לבנים אין חילוק בין פשתן לשאר מינין ואמרינן במה משמחן בא"י בכלי פשתן המגוהצים אלמא אית בהון גיהוץ ומ"ש כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ היינו בישנים לפי שזיעה אינה יוצאת מהם וכל החילוקים שם בישנים אבל בחדשים הכל אסור וע"ל ס"ג דאף כלי פשתן וכיבוס שלנו אסור מדינא: ואנו. כמ"ש בס"ג דאף כיבוס נוהגין איסור כ"ש בחדשים דאסור במקום שמותר כיבוס:

ס"ז י"א כו'. כ"ש מכיבוס דאסור אפילו להניחן: ויש להחמיר כו'. ר"ל אף ע"ג דבכיבוס אינו אסור אלא בשבת זו ואפילו מנהג ליתא לדעת הש"ע כאן יש לאסור כמ"ש בירושל' פ"ד דפסחים הלכה א' פ"ד דתענית הלכה ו' אר"ז נשייא דנהגין דלא למשתייא מן דאב עליל מנהגא שבו פסקה אבן שתיה מ"ט כי השתות יהרסון כו' ע"ש ופי' ר' ניסים גאון מלשון או בשתי או בערב וכיון שהשתי אסור כ"ש תיקון בגדים. טור. וסברא הראשונה ס"ל דהירושלמי אזיל לשיטתיה דאמר שם בפ' בתרא הל' ט' צפוראי נהגין חדשה טבריאי נהגין שבתה חזרין רבנן דטבריא למנהג כרבנן דצפורי אבל אנן קי"ל בגמ' כמ"ד שבתה ולס' האחרונה יש לומר דאף על גב דמדינא מותר כיון דנהגו אסור כמש"ש ושם נשייא דנהגין כו' א"ר חנינא כל הדברים מנהג כו' ועמ"ש בסי"א ומזה נתפשט המנהג מ"ש בהג"ה לאסור מר"ח הכיבוס ושאר דברים: וה"ה כו'. כמ"ש בכיבוס דאפילו להניחן אסור: וכן אומן כו'. כמש"ל בס"ה: ונהגו כו' אבל כו' וכן כו'. שבת"ה התיר לעבריות לכבס בגדי א"י שאסור הוא משום שמחה משא"כ בשל א"י רק משום מראית העין אסור אם אינו מפורסם שהוא של א"י כמ"ש בתוספתא דב"מ פ"ה לענין ריבית וא"י שאמר לישראל הלך שכרך והלוה מעותי בריבית מותר אבל אסור מפני מראית העין כו' ישראל שנעשה לו לא"י אפוטרופוס או סנטר מותר ללות הימנו בריבית ר"ל מן הישראל מפני שהוא מפורסם וחלק עליו בב"י ע"פ הירושלמי כמ"ש בס"ה ובד"מ ס"ק ג' כ' ולפי טעם הירושלמי מנ"ל ללמוד תיקון בגדים חדשים דילמא דוקא שתי אסור משום אבן שתיה אבל שאר תיקונים שרי ועפ"ז כ' כאן לסמוך בתיקון בגדים על דברי התו"ה וגם נהגו להקל בלא"ה וכן כו' אלא משום מו"מ ואין זה כדאי לדחות דברי הגאון והטור שלמד ק"ו משתי ועוד שאסור מטעם כיבוס כמש"ל וכן במרדכי כ' כל הג' טעמים וז"ל אף על פי שאמרו כלי פשתן אין בהן משום גיהוץ אסור כו' ורשב"ט כ' ופסק דה"ה כלים חדשים דאסור ללובשן ואסור לתקן ולהניח. בירושלמי פרק מקום שנהגו הני נשי דנהיגי כו' וכיון דהשתי אסור כ"ש תיקון בגדים וראוי להחמיר בזה אפילו מר"ח דבפ' החולץ תניא קודם הזמן הזה כו' והיינו מר"ח אב וה"ה לתיקון בגדים חדשים דהוא נמי בכלל מיעוט שמחה. וז"ש בין בשכר בין בחנם של"ת משום משא ומתן ואם כן בחנם מותר אלא משום טעם דירושלמי ואפילו בחנם אסור וכ' ונהגו להקל כנ"ל דאין ללמוד משם אבל לטעם הכיבוס אין להקל כמש"ל:

ס"ח ונוהגין. כמש"ל בסימן תכ"ו ס"ב:

ס"ט יש נוהגין כו'. ויש שמוסיפין כו'. שי"ג בירושלמי הנ"ל דלא למשתי חמרא ולמיכל בשרא וע' בה"ג וכ"ה הגי' בילקוט סימן תרנ"ג ותלוי בפלוגתא הנ"ל דס"ז אבל הגי' ראשונה היא עיקרית וכמ"ש הגאון ולכן אמר הני נשי שהיא מלאכתן כמ"ש בכתובות וכל השמעתא דירושלמי שם הכל במלאכה ע"ש אבל עיקר הטעם הוא כמ"ש בספ"ג דב"ב תניא אר"י בן אלישע מיום שחרב בה"מ דין הוא שנגזור כו' אלא אין כו' ונהגו בימים אלו שאפשר לעמוד בזמן מועט ומתני' אסר בסעודת עט"ב והוסיפו על עצמן: ומותר. דאין אסור אלא משום נדר כמ"ש בפ"ד דפסחים א"ל כבר קיבלו כו' וכן בירושלמי שם ופ"ד דפסחים אעין דשטין הוו במגדל צבעים אתון ושאלון לר"ח חבריהון דרבנן מהו מיעבד בהון עבודה א"ל מכיון שנהגו אבותיכם באיסור אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש כו' בני מיישא כו' אתון שאלון לרבי א"ל אבותינו נהגו שלא לפרוש בים הגדול אנו מה אנו א"ל מכיון שנהגו בהן אבותיכם באיסור אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש וכן כל זה אסור לנו משום נדר. והנודר מן היין מותר בחומץ כמ"ש בנדרים בי"ד סרי"ו סי"א: ויש כו'. כמש"ל בסט"ז: ומצניעים כו'. כמו בכיבוס דבטלי כו':

ס"י יש מי כו'. כמ"ש בנדרים נ"ב א': ואסורין כו'. אע"ג דכל אלו מותר אף במקום שאסור מדינא כמו בעט"ב מכל מקום קבלו אבותינו לאסור כל מיני בשר ועסי' תקנ"ב ס"ב: ומותר כו'. דבכה"ג לא קיבלו כמ"ש בהג"מ בפ"א מהלכות תענית לענין תענית בה"ב שאירע בהן ברית מילה ע"ש: ונוהגין כו'. כיון דאפשר למטעמיה לתינוק משא"כ בסעודת מצוה: ובלבד כו'. דאז מדינא אסור כמ"ש בגמ'.

סי"א כל מי כו'. כמש"ל בס"ט וכמ"ש בסוף נדרים פ"א ב' דתניא דברים כו' ופורץ גדר כו' כמ"ש בפי"ד דשבת ובפ"ב דע"א: ומותר כו'. דטעם האיסור כמ"ש בספ"ג דב"ב משום ניסוך היין ואף על פי שדחאם ר"י דחוייא בעלמא ועיקר הטעם משום שאין גוזרין כו' כמ"ש תניא אר"י כו' כנ"ל:

סי"ב תספורת כו'. כמו באבל דמשום אבילות אסרו כמ"ש בפ"ד דיבמות בין אבילות ישנה כו' ובמ"ש פ"ז תניא לתספורת כיצד אסור בנטילת שער אחד ראשו וא' זקנו וא' שפמו וא' כל שער שבו:

סי"ג ובזקן כו'. כמ"ש בפ"ג דמ"ק שפה מזוית לזוית הנחה כל שמעכבת ר"ע אמר ובשפה נמי כל שמעכבת והלכה כר' אמי ועבתה"א וברא"ש ועבי"ד סימן ש"ץ ס"א:

סי"ד אסור כו'. עתוס' בפ"ד דיבמות מ"ג א' ד"ה במקום כו'. אבל גי' כל הספרים הראשונים גם לספר ופי' הר"מ דבשבת שחל ט"ב אסור אפילו לגדולים לכבס ולספר לקטנים תדע דהא בטלי קצרי דבי רב ואמרי' נמי דתינוקות של בית רבן בטילין בט"ב מקום שמותר כו' דבאבילות מותר לגדולים לספר ולכבס לקטנים כמ"ש בפ"ג דמ"ק ומקרעין לקטן מפני כו' הלא"ה לא ושם י"ד ב' ואי אמדת כו' וע' י"ד סימן שפ"ט ס"ב וכן במועד אמרו בירושלמי בגדי קטנים נמי כו' משא"כ כאן דאף מי שאין לו אלא כו': מיהו כו'. משום דהוא רביתייהו ואף ביה"כ מותר לגדולים לעשות להם כל שהוא רביתייהו כמ"ש בפ' בתרא דיומא.

סט"ז יש נוהגים כו'. כמו באבל וכמו שאסרו מלספר ולכבס וכל זה מצד הקבלה אבל מדינא אף בעט"ב מותר כמ"ש בסוף תענית כל שהוא משום כו': ויש כו'. עבה"ג וכ"כ הפוסקים ובירושלמי פ"ד דתענית הלכה ח' אמר ר' אבינא סימנא מקל שקד אני רואה מה הלוז הזה משעה שהוא מוציא את ניצו ועד שהוא גומר את פירותיו כ"א יום כך כו' ולכן נהגו להחמיר בכמה דברים: ולצורך כו' ונראה כו'. דבכה"ג לא קבלו עלייהו ואף במקום שאסור מדינא אמרו ובחמישי מותר מפני כבוד השבת ועוד דבכל רחיצה שאינה של תענוג רק למצוה מותר אף בת"ב כמ"ש כל חייבי טבילות כו' וע"ל סימן תקנ"ד: ונוהגין שלא כו'. כמ"ש בפ"א דתענית כל שהוא משום אבל כגון ט"ב ואבל אסור בין בחמין בין בצונן והנך ימים נמי נהגו משום אבל כמ"ש בפ"ד דיבמות שאני אבילות כו': ואפילו כו' כ"א כו'. כמו באבל כמ"ש בתענית שם והלכתא אבל אסור כו' אבל פניו ידיו ורגליו כו': ויש מקילין כו'. כנ"ל דכל רחיצה שהוא למצוה מותר.

סי"ז טוב כו'. חומרא יתירא היא דאינן חמורים מאבל יום המיתה ואמרינן בפ' הרואה א"ל מת אביו כו' ודוקא בדאיכא אחר בהדיה הלא"ה מברך שהחיינו אף שהמ"א דחק עצמו אינו כלום וע"ל סרכ"ג ס' ב': אבל על פדיון כו'. כמ"ש במכילתא פ' בא והביאו רש"י במגילה ו' ב': וכן בפרי כו'. כמו שכת' בירושלמי עתיד ליתן את הדין כו' ר' אליעזר הוה כו' ופי' בפרי חדש לענין שהחיינו:

משנה תענית כ"ו

מימרא דרב פפא כ"ט

ברייתא וגמרא יבמות מ"ב וכפירוש הרמב"ן בסי' ת"ה וכן העתיק הטור

ברייתא וגמ' תענית ומגילה ה'

רמב"ם פ"ג דתענית

שם בגמ'

שם ברמב"ם

טור בשם הירו' כתבוה הרי"ף ורא"ש שם בתענית

שם ביבמות

טור בשם רבינו ניסים מהירושלמי

משנה תענית כדאוקימתא דרב ששת שם וברייתא

רמב"ן בס' ת"ה וש"פ אהא דרב ששת דבטלי קצרי דבי רב

ברייתא שם וכפרש"י

מהא דרבי יוחנן

טור בשם אבי העזרי

בית יוסף

הר' יהודה בר ראובן

נימוקי יוסף

משנה תענית ק"ט וכר"א וכרשב"ג ותרוייהו לקולא כרבה שם

ירושלמי כתובות רא"ש והר"ן שם

טור בשם סמ"ג וסמ"ק

תה"ד וב"י מהירושלמי:

טור בשם רמב"ן

שם בשם רבינו שב"ט והגהות מיימוני בשם הרוקח

טור לדעתו

שם בשם הירושלמי פ"ד דפסחים ושם נתן טעם שבו פסק' אבן שתיה והטעם כי השתות יהרסון:

טור משום דאיכא נוסחאות דגרסי בירוש' כן וכן כתב הרמב"ם בפ"ח

שם בשם הרמב"ן

שם וכתב בכל בו בשם ה"ר אשר מפני שבו ביטל התמיד וגם ניסוך היין:

כל בו

מרדכי שם

מ"כ תשובת אשכנזים

והא דאיתא לעיל סעיף ב' דאין עושין סעודת אירוסין נלע"ד לחלק דהכא מיירי באירוסין של מצוה כגון שאין לו אשה ובנים כמ"ש הר"ן בשם רב האי והביא הב"י בסי' זה:

הרשב"א בתשו'

טור בשם הרמב"ן

שם

מה' שמחות

ברייתא מ"ק י"ז וכדאוקימתא דרב חסדא

טור בשם אבי העזרי

מרדכי שם

טור מיום שהובקעה העיר וי"א כנגד ג' שבועים שהתענה דניאל:

תשו' אשכנזית בשם ס"ח

ב"י לדעתו

הגהות מיימוני החדשות והרוקח בסי' ש"ע ממדרש איכה רבתי ומדרש תהלים מזמור צ"א.