דיני כתיבה בחול המועד - שולחן ערוך אורח חיים סימן תקמ״ה

ולצורך רבים. גזירת הדיינים והרשאה הוי צרכי רבים (רש"ך ח"א קי"ג):

יש אוסרים. דהוי מעשה אומן ויש מתירין דס"ל דלא הוה מעשה אומן אלא כתיבה סת"ם אבל איגרות לא הוי מעשה אומן:

בכתב שלנו. שאינו מעשה אומן היינו משיט"א שלכ"ע אינו מעש' אומן וכ"כ הב"ח עס"ה:

לקרו' בו בצבו'. דצורך המועד הוא ואפי' מעשה אומן שרי כמ"ש סי' תקמ"ד ס"ב:

דהוי דבר האבוד. נ"ל דאם לא יגיה אותו לא יוכל ללמוד מתוכו והוי דבר האבד כמ"ש בח"מ סי' של"ג ומה"ט מותר לכתוב ספרים:

לעצמו. אפי' להניחן אחר המועד:

וטווה. ואפי' בלא שינוי:

על יריכו. נ"ל דבא לאשמעי' דבגלגל אסור לטוות דאוושא מילתא טובא:

או שיהיו לו. הרב"י ס"ל כמ"ש המ"מ דוקא כשאין לו כלל מה יאכל ורמ"א פסק כרש"י והל"ל וי"א כו' אלא שדרכו בכך כמ"ש הסמ"ע בח"מ ועמ"ש סימן תקמ"ב:

עשייתן שרי. נ"ל כיון דצורך מצוה היא לא גזרו כ"כ, כ' הג"א הא דשרי לכתוב ולטוות דוקא כשלא כוון מלאכתו במועד וב"י כ' דאפי' כוון מלאכתו שרי כיון דדבר מצוה הוא ליכא למיקנסי' ונ"ל דאם א"צ להניחם במועד אסור לו לכתוב הואיל וכוון מלאכתו במועד לא שרינן לי' משום שימצ' פרנסתו בריוח ועוד דהא בלא"ה י"א דדוק' כשאין לו מה יאכל שרי:

חשבנותיו. דהוי דבר האבד שמא ישכח ואם אינו דבר האבד אסור אא"כ הוא לצורך המועד שצריך לחשוב מה שמוציא על המועד אז שרי מעשה הדיוט עיין סי' תקמ"ד ואם חשבנותיו כתובים כבר רק שרוצה לסדרם אסור (ריב"ל):

פסיקת'. כמה זה נותן לבנו וזה לבתו:

דייתיקי. מתנת ש"מ:

פרוזבלין. שלא ישמט החוב בשביעית:

אגרות שום. ששמו נכסי הלוה למלוה:

ואגרות מזון. שקיבל עליו לזון בת אשתו:

ברורין. שכותבין זה בורר לו א' וזה בורר לו א' או שטרי טענת' וטעם היתר כל אלו מפני שהם צרכי רבים להעמיד המשפט ואף על פי שבכל פעם הוא לאיש מיוחד מ"מ כיון שמזדמן תדיר מקרי צרכי רבים (ב"י וע"ש) ואם כן אפשר דלא שרי אלא מעשה הדיוט כיון שאינו לצורך המועד כמ"ש סימן תקמ"ד ס"ב אבל התוס' והב"י כתבו דדבר האבד הוא פן ימות הנותן או הב"ד או העדים ולכן אפי' מעשה אומן שרי: מי שברח בממון אחרים מותר לכתוב עליו גזירות הדיינים והרשאה וטוב לעשות בצנעה אבל אם הדבר בטוח שיחזור לעירו אסור (רשד"מ כ"ז ורש"ך קי"ג) עמ"ש רסי' זה ולא ידעתי למה יגרע מפסקי דינים:

כתובה במועד. מטעם דבר האבוד שמא יבא ערעור בהסכמות תנאיהם (כל בו) ומיירי שנשא ערב הרגל וא"כ במדינתינו שכותבין כל הכתובות בשוה אסור לכתוב ועיין בא"ע סי' ס"ו סא"ב אבל תוס' כתובה שרי:

ויש אוסרין. דהוי כשט"ח עסי' ו' וליכא למיחש שמא ימותו העדים שעדיין לא ייחדו עדים ואם ימות הבעל הלא ידוע דכל הנשים יש להם כתובה:

שאינה אבודה. אבל על דבר האבד מותר בלא שינוי כמ"ש רסי' תקל"ז:

ונהגו להחמיר לשנות אפי' כו'. כצ"ל וכ"ה בד"מ והשינוי הוא שכותבין באלכסון ואף על גב דלא מקרי שינוי אלא כשגוף האותיות שבורים מ"מ כיון שמדינא מותר לכתוב אגרות שלום בלא שינוי כמ"ש הרב"י אלא שנהגו לשנות די בשינוי זה אבל כתבים האסורים לכתוב אסורים אפי' באלכסון עכ"ל ד"מ וב"ח כ' דמשיט"א לא מקרי כתב כלל וכ"כ האגודה וכ"כ הב"י בשם רי"ו וא"ח ור"ת ועמ"ש סי' ש"מ ס"ה, ואפשר דמטעם זה נהגו להקל בכל הכתבים ויש להם על מי שיסמכו וקצת נוהגין לעשו' שורה העליונה עקומה:

שט"ח במועד. לכאורה נראה דאם נותן לו המעות מותר לכתוב דיש לחוש שמא ימותו העדים דלא גרע משטרי מתנו' כמ"ש ס"ה:

והלוה צריך למעות. למועד כ"כ הטור, וברי"ו כ' לצורך המועד ובגמ' דף י"ג בפירש"י משמע אפי' יש לו מה יאכל רק שרוצה להלות להרוח' שרי, וצ"ע למה דילג רמ"א תיבת למועד ואפשר שסמך על הרמב"ם שכתב שצריך למעות במועד משמע אפי' צריך עתה למעות לדברים אחרים שרי דה"ל לדידי' דבר האבד ומיהו אם א"צ עתה אלא לאחר המועד לכ"ע אסור, ונ"ל דאם לא ימצא אחר המועד מעות ללות מותר לכתוב דה"ל דבר האבד:

שטר מכירה. היינו כשמכר לצורך המועד כמ"ש סימן תקל"ט ס"ב אבל כשמכר קודם למועד אסור לכתוב במועד אף על פי שיש לחוש שיחזרו בהן כמו שטרי אריסו' דאסור וכ"מ בלבוש ול"ד לשטרי מתנות דהכא אף שיחזרו בהן ליכא פסידא דיכול לקנות לו לקבל במקום אחר:

ובלוחות של שעוה. אפשר דה"ה בלוחות שלנו:

מותר להעתיקה. שלא ישכחנה, וה"ה אם למד בעצמו דבר חידוש מותר לכתבו אבל חשבון התקופות אסור לכתוב דאין זה מוציא מלבו כלום ולא ישכח', אסור לתקן קונטרס כדי לכתוב עליו אחר המועד (רוקח ב"י ד"מ): נ"ל דכל מה שמותר לכתוב מותר לעשות קולמוס ודיו לכך כמ"ש רסי' תקל"ו ברכיב' ועסי' תקמ"ז בב"י דרש"י והרמב"ם מתירין לחפור בברכת הכובסין לכבס דבר המותר ואף דלא קי"ל הכי מ"מ בתיקון הקולמוס ליכא כ"כ מלאכה וה"ה לשרות דיו:

ואפי' להגיה אות א'. לפי שאין זה צורך המועד לא מיקרי צרכי רבים כיון שיש להם ספר אחר לקרות בו ועמ"ש בסי' שלפני זה:

ולצורך רבים יש אוסרים. הוא דעת ת"ה סי' פ"ה בדין ציבור המבקשים לשלוח אחר ש"ץ וצריכים לכתוב בח"ה דאסור וראייה מביא מהא דכ' בא"ז אין מגיהין אפי' אות אחת בספר העזרה פי' שמוציאין בעזרה לקרות בו ואפי' לצורך רבים אלמא אפי' צרכי רבים אין כותבין במועד והא דשרינן לכתוב גיטי נשים ושחרורי עבדים הנזכר בסעיף ה' צ"ל דהני בכלל מעשה ב"ד. וספר העזרה י"ל דלא היה צריך לקרות במועד כו' וכתיבה מעשה אומן כדמוכח במיימון שכ' שהתירו לחכמים לכתוב שאילת שלום וחשבונות מפני שאין אדם מקפיד על כתיבתו והרי הוא כמעשה הדיוט משמע שאסרו חכמים משום דמעשה אומן הוא עכ"ל וכ' ב"י ע"ז שאינו מחוור דמשמע ודאי דלא הוה כתיבה מלאכת אומן אלא בס"ת תפילין ומזוזות אבל כתיבת אגרת ודאי מעשה הדיוט הוא וכמ"ש בשם הרמב"ם עכ"ל. וא"כ משמע דלהב"י מותר אפי' בכתב של ס"ת שאנו קורים כתיבה מרובע וההיתר הוא דאין מדקדקים לכתוב אותן האותיות כתיקונן כיון שאינן אלא לצורך אגרות וע"כ מ"ש רמ"א ע"ז ונהגו להקל בכתב שלנו שאינו מעש' אומן אינו מובן לי דהא על כ' משיט"א קאמר שאנו נוהגים בו וא"כ לא קאי על הגהת ספרים דנקט הש"ע דהם כתיבה מרובע אלא אשאר כתבים קאמ' דנהגו בו להקל וזה אינו דהא בסעיף ה' אמר שנהגו להחמיר בו בשאילת שלום ואי על כתיבה מרובע קאמר דמקילין בו בכתב שלנו שאינו מתוקן כ"כ כמו בכתיבת ס"ת ותפילין ובזה אין שייך נהגו להקל דודאי לא נהגו להקל כלל בכת' ס"ת ותפילין להגיה בהם בח"ה וצ"ל דקאי על המוזכר בת"ה לענין כתב הצורך לקהל לשלוח אחר ש"ץ וכיוצ' בו ואינו לצורך המועד ובאמת גם בזה אין היתר ברור אפי' בכתב משיט"א שהרי לא ניתנה בסיני רק כתיבה גסה. כ' ב"י ע"ז ואין זה ברור בעיני ע"כ כ' רמ"א מצד המנהג להקל בזה וע' בס"ה:

וכן בספרי מקרא כו'. דבר זה תמוה דבשלמא ס"ת צריך לקרות בה בצבור ע"כ צריך להגיה קודם הקריאה בבה"כ. אבל בשאר ספרים שלומדין בהם אפי' במועד הלא יכול לקרות בהם אפי' אינם מוגהים רק יעשה רושם במקום הטעות ואחר י"ט יתקנם וצ"ל שאינו מגיה מתוך ספר אחר שהוא מוגה שזה ודאי אפשר להמשיך עד אחר י"ט אלא מיירי שמגיה מתוך השכל איזו טעות ובזה אפשר שאחר י"ט ישכח עיון הזה ולא ירגיש כ"כ בהטעות או היאך לתקנו וזה הוה דבר האבוד כנלע"ד נכון לחלק:

וטווה על יריכו. פי' דרך שינוי אבל הטור ורמב"ם כתבו אפי' בלא שינוי וכ"פ ב"י להלכה ותימא במ"ש כאן על יריכו דמשמע דבעי שינוי:

ואינו אסור רק בכתיבה. נראה דג"ז קאי על מ"ש כדי להניחן במועד וה"ק אם כותב לאחרים בשכר והוא יש לו מה יאכל דאז אסור בכתיבה אבל מותר בעשייתה כיון דהוא לצורך המועד עכ"פ וצ"ל הטעם דהעשייה לא הוה מעשה אומן אבל שלא לצורך המועד ודאי אסור אפי' העשייה. וגדולה מזו כתב ב"י הסי' זה בשם רוקח דאסור לתקן קונטרסים לכתוב אחר י"ט ותמוה לי שפסק להקל בעשיי' והוא מדברי התוס' שמביא ב"י שכתבו ושמא אין איסור כי אם בכתיבה וטויה הרי לא כתבו רק שמא ולא בדרך ברור דאפשר לומר דהתנא נקט כתיבה וה"ה עשייה:

מותר לכתוב חשבנותיו. הרמב"ם נתן טעם מפני שבכתיבות אלו אין אדם נזהר בתיקונן מאוד ונמצאו כמעשה הדיוט והרשב"א נתן טעם שמא לא יזכור ויאבד ממונו וכ' ב"י דלטעם הרמב"ם אין הית' רק אם הוא לצורך המועד כמ"ש בסי' תקמ"ד ובכתיבה דידן שהוא משיט"א יש לסמוך להקל כטעם הרשב"א וכ' הרוקח סי' ש"ח רבינו שמריה התיר לכתוב משכנות בח"ה ע"י שינוי משום דדבר האבד הוא ואע"ג דאמרי' בתוספתא כותב אדם חשבנותיו ויציאותיו במועד י"ל יציאותיו שיש בו להוציא והכל משום שמחת י"ט אבל משכנות לא אפ"ה משום דבר האבוד מותר עכ"ל והקשה ב"י ע"ז שהרי דבר אבד אין צריך שינוי כמ"ש סי' תקל"ז עכ"ל ואיני רואה קושיא בזה על הכל בו דאיהו ס"ל כהרמב"ם שמביא ב"י סי' תקל"ז דס"ל דע"כ לא אמר ר יוסי דלא בעי שינוי בדבר האבד אלא היכא דאי משנה איכא הפסד אבל היכא דאפי' משנה ליכא הפסד מודה ר' יוסי דצריך לשנות עכ"ל וה"נ אין לו הפסד אם יכתוב ע"י שינוי אלא דבדבר שיש בו משום שמחת י"ט א"צ אפי' שינוי ומ"ה מוקי לההיא דכותב יציאותיו בדבר שיש בו שמחת י"ט:

שטר קידושין כו'. הרמב"ם נתן גם באלו טעם שאין אדם נזהרין מאוד בתיקונן ובאינך נתן הטעם מפני שהם דברים השייכים לב"ד וצרכי רבים הם והתוס' כתבו דכל הני הני דבר אבוד פן ימות הנותן או העדים או ב"ד או תלך למדינת הים:

ושטרי בירורין. פי' שכותבין פלוני בורר פלוני דיין כו':

כתובה. מטעם דבר אבוד שמא יצא ערעור בהסכמת תנאיהם ויש אוסרין דהוי כמו שט"ח וזה דעת סמ"ק כמ"ש ב"י ונ"ל באם יש נשואין אחר י"ט ואפשר שלא יהיה אז סופר בעיר דמותר להכין הכתובה בח"ה דהוה דבר אבוד ועכ"פ לא יכתוב הזמן מיום הכתיבה דה"ל מוקדם ונראה שלא להחמיר כיש אוסרים דאפי' אם הוה כמו שט"ח הא פוסקים בטור שט"ח אם אין מאמינו מותר וכאן מדמקדים לכתוב הכתובה ודאי אין מאמינה לו ע"כ מותר כנלע"ד:

ואגרות שלום. דבגמ' איתא אגרת רשות ופי' בו אגרת שלום אבל יש אוסרין הוא ה"ג ורש"י דפירש רשות היינו שטרי ממשל' דוקא מל' אל תתודע לרשות וסיים ה"ג אבל דיסקיא לא פי' שאר שטרות וכ"כ בהדיא בהג"מ וז"ל אבל שאר כתבים כותב שלא כדרכן וכן היה נוהג הר"מ להחמיר וכותב ע"י אותיות שבורות וחתיכות עכ"ל וכן הביא ב"י עוד בשם התו' והמרדכי לאסור לכתוב אגרת ואפי' על א' שהיה תפוס התירו בדוחק לכתוב וכ"כ בהג"א לאסור לכתוב מצרכיו לשלוח לחברו ומה שנהגו לכתוב בעיגול איסור גמור הוא עכ"ל וסיים ב"י ולענין הלכה כיון דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש והראב"ד ורמב"ן ז"ל מסכימים להתיר לכתוב אגרות שלומים הכי נקטי' ואפי' בלא שינוי כו' ונראה דכל כתבים מותר לכתוב בין של שלום בין של פרקמטיא אפי' אינה אבודה כו' עכ"ל. ודברי רמ"א כאן הם תמוהים במה שהוא מביא שנהגו להחמיר באגרת שלום ועל פרקמטיא שמתיר הש"ע לא זכר כלום משמע דמודה בזה וזה דלא כמאן דמאן דמחמיר בשל שלום אוסר גם בזה. גם מה שהעיד על המנהג בשל שלום הוא תמוה דב"י כ' דכבר נהגו להקל ולכל הפחות היה לו לכתוב ובמדינות אלו נהגו להחמיר ותו דמאן מסהיד דאדרבה אנו רואים בכל המקומות שכותבים בח"ה כל הצריך לאדם לכתוב בפרט בפרקמטיא ואם ראה רמ"א מחמירין אין זה כלל על המנהג ומה שנוהגין קצת לכתוב בשורות עקומות ודאי אין להביא ראי' מזה דזה לא מעלה ולא מוריד וכמ"ש בס"ז דמה שאסור לכתוב אפי' ע"י שינוי אסור וא"כ זהו פועל ריק ע"כ נלע"ד כיון דקי"ל מלאכת ח"ה אינה אלא דרבנן ומצורף לזה שכתיבת משיט"א שלנו אינו מעשה אומן כלל שפיר יש לסמוך על ב"י בפרט שהעיד ע"ז שכן נהגו והמחמיר יחמיר לעצמו והמיקל יש לו על מי לסמוך וכן מ"כ בשם ד"מ דהמקיל במקום שאין מנהג לא הפסיד ורש"ל כתב כותבי הזמנות ונוטלין שכר נראה שצריך להוציא אותו שכר לצורך י"ט עכ"ל:

שטר מכירה במועד. כ"כ ב"י בשם התו' דהא אין כותבין שטר מכירה אלא על הקרקע ואמרי' לעיל אין מוכרין בתים א"א לצורך המועד ולצורך המועד פשיטא דשרי וה"ה אם מכר קודם המועד ועתה רוצה לכתוב דשרי במועד דהוה נמי דבר האבוד רק אם היה לו אונס ולא היה יכול לכתוב קודם המועד עכ"ל. מ"ש רק אם היה לו אונס פי' שאין היתר רק בהיה לו אונס כו' ונראה דגם באריסות וקבלנות שזכר רמ"א כאן לאיסור באם נעשה קודם המועד היינו בלא אונס קודם המועד דאל"כ מ"ש ממכר ולשון רמ"א אינו מדוקדק דמשמע דיש חילוק בין מכירה לאריסות וקבלנות וזה ודאי אינו אלא דרמ"א נמשך אחר ל' ס' ת"ה שכ"כ באריסות וקבלנות אבל באמת בשניהם תליא מילתא אם היה אונס קודם המועד או לא כנלע"ד פשוט:

אפי' ע"י שינוי אסור. פירוש שעושה שינוי בידו בשעת הכתיבה או שעוש' שורות עקימות והכתב עצמו אין בו שינוי זהו אסור אבל אם יש שינוי בכתב עצמו מותר וכמ"ש ב"י בשם הג"מ בשם סמ"ק שיש לאסור שלא לכתוב ע"י שינוי בעיגול אלא צריך לעשות בכל אות שינוי אות דהיינו חתיכות ושבורות באמצעיתן והיו"ד יעשה אותה כעין עיגול קטן עכ"ל ונלע"ד דהיינו דוקא בכת' גס אבל לא בכתב משיט"א וכמ"ש בסמוך:

דבר חידוש. ר"פ בהגהות סמ"ק מביא ראייה נכונה לזה מדאמרי' בפ"ב דתמור' והאר"י כותבי הלכ' כשורפי תורה וכו' דלמא מילתא חדתי שאר פי' דבר חידוש וירא שמא ישכחנו אלמא אפי' בזמן שנאסרה הכתיבה בדברים שבע"פ הותרה בדבר חידוש גם בח"ה נתיר מטעם זה לכתוב דברים שהם מחודשים אצלו וירא שמא ישכחם עכ"ל מלשון שהם מחודשים אצלו משמע דל"ש שמע החידוש מאחר ול"ש חידשו הוא עצמו אם הוא בר הכי שיוכל לחדש בראוי וגם הטעם שמא ישכח שייך גם בזה דהרבה זמנין שאדם שוכח מה שחידש הוא כבר ואינו יכול לחדשו אח"כ ולכאורה היה נראה לומר דאין היתר זה אלא כשכבר שמע אבל לא ישמע לכתחלה כדי לכתבו דזה הוה כמי שעושה לכתחלה דבר שיהי' אבוד אבל זה ודאי שיבוש דהאדם מצווה בכל עת ללמוד חידושים בתורה ועוד נראה להוסיף על דברי רבותינו טעם להתיר כתיבת חידושים בתורה אף בלא טעם שכחה כיון שכל עת ורגע מוטל עליו לעמול בתורה ולחדש בה כפי יכולת שלו אין שייך לומר בזה ימתין עד אחר י"ט ואז יכתוב החידוש דאותו זמן יהיה עליו חיוב אחר דהיינו שיחדש אחר כך חידושים אחרים ואם יתעכב בכתיבת החידושים שלמד תוך המועד יצטרך ללמוד שנית מה שלמד כבר ולהזכיר מה שיש חידוש כבר אצלו יבטלנו מלימוד חידושים אחרים באותה שעה ואין לך דבר האבוד גדול מזה שמאבד הזמן וכן ראיתי למו"ח ז"ל שכ' חבוריו גם בח"ה ונראה שהכותב חידושים בח"ה יזהר שלא לכתוב אותיות של כתיבה גסה רק משיט"א ואם יצטרך לאות גס יכתבנו בדרך חיתוך ושבירה כמ"ש:

רבים. גזירת הדיינים והרשאה הוי צרכי רבים רש"ך ח"א סימן קי"ג: וכתב המ"א וכל מה שמותר לכתוב מותר לעשות קולמוס ודיו לכך. ובשכנה"ג נסתפק אם מותר לשרטט ע"ש:

שלנו. היינו משיט"א. מ"א:

וגמרא. ומיירי שמגיה מתוך השכל איזהו טעות ואפשר שישכח אחר יום טוב העיון הזה ולא ירגיש בהטעות וזה הוי דבר האבד ט"ז ע"ש. ודיבוק האותיות וטשטוש שרישומה ניכר להעביר עליה הקולמוס שרי לתקן. לתפור יריעות ס"ת בעמוד אסור כ"א ע"י מי שאין לו מה יאכל ש"ת דב"ש תקמ"ה:

יריכו. אפי' בלא שינוי ובגלגל אסור דאווש' מילתא טובא. מ"א ועיין ט"ז:

בריוח. עיין מ"א ועיין סימן תקמ"ב סעיף קטן א':

שרי. היינו לצורך המועד אבל שלא לצורך המועד ודאי אסור אפי' העשיי' ט"ז ע"ש. כתב הג"א הא דשרי לכתוב ולטוות דוקא כשלא כוון מלאכתו במועד וב"י כתב דאפי' כוון מלאכתו שרי כיון דדבר מצוה הוא וכתב המ"א ונ"ל דאם א"צ להניח' במועד אסור לו לכתוב הואיל וכוון מלאכתו במועד לא שרינן ליה משום שימצא פרנסתו בריוח ועוד בלאו הכי י"א דדוק' כשאין לו מה יאכל שרי עכ"ל:

חשבונותיו. ואם הם כתובים כבר רק שרוצה לסדרם אסור. ריב"ל מ"א:

אוסרים. ותוס' כתובה שרי לכ"ע. ועיין ט"ז שמיקל בכתובה ע"ש:

להחמיר. צ"ל ונהגו להחמיר לשנות אפי' וכו' וכ"ה בד"מ. והשינוי הוא שכותבין באלכסון ואע"ג דלא מיקרי שינוי אלא כשגוף האותיות שבורים מ"מ כיון שמדינא מותר אגרת שלום בלא שינוי כמ"ש המחבר אלא שנהגו לשנות די בשינוי זה אבל כתבי' האסור' לכתוב אסורים אפי' באלכסון עכ"ל ד"מ. ורוב פוסקים כתבו דמשיט"א לא מקרי כתב כלל ואפשר דמטעם זה נהגו להקל בכל הכתבים ויש להם על מה שיסמוכו. וקצת נוהגין לעשות שורה העליונה עקומה. וט"ז העלה דהמיקל בלא שינוי לא הפסיד ושפיר יש לסמוך על פסק ב"י ע"ש:

שטר חוב. ואם נתן לו המעות מותר לכתוב דיש לחוש שמא ימותו העדים. מ"א:

אריסות. האחרונים העלו דאין חילוק בין מכירה לאריס וקבלנות דבשניהם אם נעשו קודם המועד ועתה רוצה לכתוב אם היה לו אונס שלא היה לו זמן לכתוב קודם מועד מותר בשניהם ואם לאו אסור בשניהם עיין ט"ז:

אסור. עיין ס"ק ט' מש"ש:

מותר. אפשר דה"ה בלוחות שלנו. מ"א:

להעתיקה. שלא ישכחנה. וה"ה אם למד מעצמו דבר חידוש מותר לכתוב וכן הב"ח כתב חיבוריו בחול המועד. ואם יצטרך לכתוב אות גס יכתוב דרך שבירה. ט"ז ומ"א. אבל חשבון התקופות אסור לכתוב מ"א. ואסור לתקן קונטרס כדי לכתוב עליו אחר המועד. ב"י:

חובותיו. מי שברח בממון אחרים מותר לכתוב עליו גזירות הדיינים והרשאה וטוב לעשות בצינעה אבל אם הדבר בטוח שיחזור לעירו אסור רשד"ם. וכתב המ"א עליו ולא ידעתי למה יגרע מפסקי דינים ועמ"ש רסי' זה ס"ק א':

ס"א יש אוסרין כו'. לשיטת הרמב"ם שכת' ואלו כותבין כו' משום דצרכי רבים הם כמ"ש בירושלמי ותוספתא אלו הן צרכי רבים דנין דיני ממונות דיני כו' ואגרות של רשות וכן כותב חשבונותיו משום דאינו מדקדק בכתיבתן והוי מעשה הדיוט דאף בשהיחיד צריך מותר כנ"ל בסי' שקדם ולפי זה היה מותר כה"ג דהא צרכי רבים מותר במעשה הדיוט אף שלא לצורך המועד אבל לפי האוסרין שאילת שלום לקמן בס"ה א"כ כל כתיבה מעשה אומן הוא ואסור וז"ש ונהגו כו' ועסי' ה' ששם כ' שאף בזה נהגו להחמיר אבל כיון שמשום מנהג אין לתפוס על זה. ודברי תה"ד כאן צ"ע שמביא ראיה מן הרמב"ם לאסור ועב"י שתפס ג"כ עליו ואם כן אלו ב' הדעות הם דברי ת"ה וב"י ועט"ז ומ"א אבל מדכת' בהג"ה הדין זה כאן משמע דאכתיבת ספרים קאי והוא דברי כל בו והחולקים הוא ב"י דכל בו כ' מותר להגיה ולכתו' ספרים בחנם כו' וכ' ב"י ונראה דלצורך רבים קאמר אלא דלא התירו שלא לצורך המועד אלא בדבר שאינו מעשה אומן וז"ש ונהגו להקל כו':

ס"ב נ"ל כו'. דאיסורו הוא משום שאינו לצורך המועד כמ"ש ברמב"ם ומ"ש אפילו בספר העזרה פי' הריטב"א ספר שקורא בו כה"ג: ביה"כ: וכן בספרי כו'. שם בריטב"א ועט"ז ומ"א והוא כפי' תוס' ד"ה ואילו ושאר מפרשים דמשום דבר האבד מותר וע' נ"י: וה"ה שאר כו'. כמו שכ' המ"מ בשם הרא"ה דמשנתינו שאוסר בס"ת לצורך אחרים אבל לצורך עצמו מותר כמו בתפילין וע' לח"מ וכן הסכים ב"י וכנ"ל דגם לפי' הרמב"ם דוקא משום שאינן לצורך המועד:

ס"ג על יריכו. ל"ד דהא מסקנא דגמ' בין באבן כו' וכן ברמב"ם וטור לא כ' כן ע"ש ועמ"א שדחק עצמו ול"נ: וציצית. רי"ו דלא כהג"א שכ' דוקא תכלת שהוא דבר מועט: ואם אין כו'. רמב"ם ומ"מ בשם הגאונים דכדי פרנסתו דקאמר ר"י בכה"ג וכמו כל מלאכת איסור דמותר בכה"ג ולפ"ז ר"י לאחמורי אתא ועתוס' שם ד"ה ר' יוסי כו': או שיהיה כו'. כפירש"י ותוס' שם: ואם כתבן כו'. ירושלמי שם והביאו תוס' שם: ואינו אסור כו'. תוס' שם ד"ה וטווה מדלא הזכיר במתני' אלא הטוויה וכתיבה:

ס"ד וה"ה הכתבים כו'. גם כן מהאי טעמא משום דדבר האבד הוא וכן לדברי הרמב"ם שמפרש משום שאין מדקדק בכתיבתן:

ס"ה ופסקי דינין. רש"י וכן מפרש בירושל': ומותר לכתוב כו'. מדמתירין להחזיר גרושתו בפ"א: ויש אוסרין. כמו שט"ח בס"ו וממחזיר גרושתו אין ראיה וע' בסוף פ"ט דכתובות ב' במתני': ואפילו על כו'. דלא כפירוש הראב"ד ותוס' משום דבר האבד אלא כפירוש הרמב"ם משום דמעשה הדיוט הוא כצ"ל ודקדק הב"י מדסתם במתני': ויש אוסרין כו'. כפירש"י שם ד"ה ואגרות ובה"ג וע' תוס' שם ד"ה ואגרות כו': ונהגו להחמיר עמ"א וחומרא בעלמא כמ"ש בס"א:

ס"ו והלוה כו'. רמב"ם וטור דשלא לצורך אסור כמו כתיבת ספרים אבל לצורך מותר כמו גיטי נשים כו' דצרכי רבים הן וכן כאן. רמב"ם וכמ"ש הריב"ש דכ"ד המזדמן תדיר הוא צרכי רבים ממתני' וירושלמי הנ"ל ועב"י וענ"י במתני' שם: או שאין כו'. שם י"ג א': מותר לכתוב כו'. כמו שט"ח צורך והא דלא תני במתני' בהדי אלו כותבים משום דאין מוכרין אלא לצורך המועד ולצורך המועד פשיטא דשרי תוס' שם ד"ה אין כו' ופשיטתם דפי' דמתניתין משום דדבר האבד הוא ולא משום לצורך ולכן לא תני וע' תוס' בא"ד וה"ה כו'. אבל אין כו' תוספתא פ"ב אין כותבין שטרי אריסות וקבלנות במועד ור' יהודה מתיר שמא יקדמנו אחר ופי' בסתה"א בשקבל קודם המועד משום הכי שרי ר"י דקודם כתיבה שניהם חוזרים עד שירד לתוכה והלכה כת"ק. ור"ל דלקבל במועד לא הוי שרי דהא רבי יהודה ל"פ דאין כותבין דשט"ח במועד אלא דוקא בשצריך למועד כנ"ל:

ס"ז כל הדברים כו'. דהא מועד משום טירחא הוא כמ"ש בפ"ב שם ובפ"ד דפסחים ואין חילוק בכתיבה: ובלוחות כו'. דאף בשבת פטור:

ס"ח מי כו'. וכמ"ש תוס' דמתני' משום דבר האבד: וכן כו'. כמ"ש בתמורה י"ד ב' דלמא מילתא חדתא כו' מוטב כו' אלמא דאפילו בזמן שנאסרה הכתיבה בדברים שבע"פ מותר כה"ג ה"ה בחש"מ. הגהת סמ"ק סקצ"ד:

סי"א מותר כו'. עסי' תקנ"ט ס"ג:

משנה מ"ק י"ח

בב"י דייק מלישנא דרמב"ם בפ"ז מהי"ט וכ"כ בתרומת הדשן והרוקח

משנה שם כר' יהודה

ברייתא שם י"ט וכר' יוסי

תוספתא כתבו הרי"ף שם ופירש הרמב"ם בפ"ו הטעם דאין אדם נזהר בתיקו' ונמצאו כמעשה הדיוט ורשב"א כת' דשמא לא יזכר ויאבד ממונו

משנה שם

כפירוש הרי"ף והרא"ש והרמב"ם מהירו'

ב"י מהא דהתירו סתם:

משנה שם

כפי' רש"י שם

מרדכי בשם הרי"ף

טור בשם ריב"א

תשובת הרא"ש כלל כ"ג

טור בשם אביו הרא"ש

הגהות סמ"ק שם דמלתא חדתי שאני תמורה דף י"ד

ברייתא שם במ"ק י"ד

מרדכי שם בפ"ב בשם אבי העזרי מהירושלמי