דין מלאכה ע״י עכו״ם בחול המועד - שולחן ערוך אורח חיים סימן תקמ״ג

כל דבר כו'. נ"ל דלצורך מצוה הצריך בח"ה שרי לומ' לעכו"ם לעשותו דהא יש מתירין אפי' בשבת עסי' ש"ז ס"ה ובב"י סימן תקל"ב:

אסור להניח. ואם בנו באיסור משמע דמותר ליכנס בו דהב"י כ' דעובדא דמר זוטרא מיירי בי"ט:

חוץ לתחום. דחיישי' שיבואו לשם אנשים ממקומות אחרים, ואריס פשיטא שמותר לעשות בשדה כמ"ש סי' רמ"ג ואפי' עכו"ם בני ביתו של ישראל האוכלים אצלו מסייעין להאריסים שרי כיון שאין הישראל נותן להם שכר על כך (נ"י רי"ו גמ'):

שיעשנה. פי' שיאמר לו בהדיא שיעשנה אחר המועד עב"י וה"ה דלישראל שרי ליתן:

וימנה. וא"כ כשנותן כליו לכובס אסור למנות:

שרי. פי' א"צ למחות בידו ע' רסי' רמ"ח:

אע"פ שהוא חוץ לתחום. לפי שהולכין שם בני אדם ויראו המלאכה ויאמרו בשליחות ישראל הוא עושה משא"כ בשבת שמותר חוץ לתחום כיון שאין ישראל שם. ונעתיק לשון הגמרא מר זוטרא ברי' דרבינא בנו ליה אפדנא מקבלי קבולת חוץ לתחום אקלע רב ספרא ורב הונא בר חיננא ולא עלו לגבי' ואיכא דאמרי הוא נמי לא עייל בגוי' והאמר שמואל מקבלי קבולת חוץ לתחום מותר אדם חשוב שאני ואיכ' דאמרי סיוע סייעי' בתיבנא בהדייהו פירש"י שהיה נותן תבן למלאכה דהואיל והוא מסייע בהדייהו אסור. וכתב הטור ואפי' נבנה הבית באיסו' נכון להחמיר שלא יכנסו בו וכתב ב"י מדכתב רבינו סתם נכון להחמיר ולא חילק בין אדם חשוב לשאינו חשוב נראה שסובר דכלישנא דסייע בתיבנ' נקטי' דבתרא הוא וא"כ נבנה באיסור ומדלא אמר תלמוד' אסור ליכנס בה אלא דהנך רבנן או מר זוטרא גופיה לא עייל בגוויה משמע דלאו מדת דין היתה אלא מדת חסידות וז"ש רבי' נכון להחמיר כלו' אע"ג דמדינא שרי נכון להחמיר עכ"ל ביאור דבריו דהטור ס"ל דודאי יש איסור גמור אם מסייע בנתינת תבן ביום השבת וא"צ לכתבו כלל אלא דהגמ' קמ"ל לענין אם בדיעבד שנבנה באיסור דיש לאסור הכניסה לשם וע"ז כ' הב"י דס"ל לטור דללישנא קמא מיירי שנבנה בהיתר ואפ"ה יש להחמיר באדם חשוב. ולפ"ז באם נבנה באיסור לא מיירי בגמ' מזה ממילא אפשר דודאי אסור ליכנס בו מדינא דמאיזו מקום תלמוד להתיר ובגמרא דאמר הני רבנן לא עיילי משמע לאחרים אין איסור מיירי בנבנה בהיתר והטור לא פסק כהאי לישנא מכח ב' הוכחות חדא דא"כ ה"ל לפסוק בנבנה באיסור דאסור מדינא שנית דהוה ליה לחלק בין חשוב לשאינו חשוב אפי' בנבנה בהיתר אלא ודאי דפוסק כלישנא בתרא דהגמ' מיירי בנבנה באיסור כי היה מסייע בתבן ואפי' הכי אמרו בגמ' דדוקא רבנן היו נזהרים משמע דאין איסור גמור בכניסה מצד הדין וע"כ פסק הטור נכון להחמיר זהו כוונת ב"י וחנם כתב מו"ח ז"ל על הב"י דתקפה עליו משנתו בזה ובסימן רמ"ד כתבתי עוד מזה ע"ש:

לעכו"ם. נ"ל דלצורך מצוה הצורך בח"ה שרי לומר לעכו"ם לעשותו דהא יש מתירין אפי' בשבת מ"א עסי' ש"ז סעיף ה':

בקבלנות. ואם בנו באיסור מותר ליכנס בו. מ"א וט"ז ע"ש:

לתחום. דחיישינן שיבואו לשם אנשים ממקומות אחרים. ואריס מותר לעשות בשדה כמ"ש סימן רמ"ג:

אחר. פירוש שיאמר לו בהדי' שיעשנה אחר המועד. וה"ה דלישראל שרי ליתן. מ"א:

וימנה. ואם כן כשנותן כליו לכובס אסור למנות מ"א. ועיין בבאר הטיב אשר לפני שהניח בצ"ע ממ"ש בסי' תקנ"א סס"ג דאוסר רמ"א שם ליתן לכובס עד אחר ט"ב וכתב מ"א אפי' אומר לכבס אחר תשעה באב עכ"ל דלא דק דהתם שלא יסיחו דעתן מן האבילות:

שרי. פי' א"צ למחות בידו עיין סי' רמ"ח:

ס"א אם נתן לו כו'. דאף באבל ובשבת מותר כמש"ש ובפ"א דשבת:

ס"ב או בשכיר יום. טור ונ"י דבחה"מ עצמו אין חילוק: ואף אם כו'. כמ"ש בשבת שם ופוסק עמו לשבות כו' וע"ל רמ"ד ס"ג:

ברייתא מ"ק י"ב

שם וכדאמר רב משרשיא

הרא"ש שם בשם הראב"ד והגהת מיימוני בשם סמ"ק

ברייתא שם