כמה עניינים הנקראים דבר האבד - שולחן ערוך אורח חיים סימן תקל״ח

כתב נ"י גבי זרעי' שלא שתו בשם הראב"ד דאם הי' אונס אפי' הרוחה שרי במועד אבל כששכח או נתעצל אסו' הרוחה וצ"ע עבי"ד רסי' תקל"ז: בין קטנות. ובגמ' איכא פלוגתא ופסק כדברי שניהם להקל (ב"י וצ"ע דבסי' תק"ד) כ' בשם הרא"ש דלא אמרי' בשל סופרים הלך אחר המיקל כיון דכל א' מיקל בחד צד וכ"כ התו' וצ"ע לחלק ביניהם:

דבר האבד. אבל בדבר שאינו אבד פשיטא דאסור לעשות בח"ה ואם עשה דבר שאינו אבד בח"ה אפי' לבנו קנסו רבנן (נ"י) ומאבדין אותה ממנו ודוקא למ"ד מלאכת ח"ה דאוריי' (רי"ו) ונ"ל דדמי לעושה מלאכה בשבת שאסו' לו לעולם וה"ה לבנו וערסי' שי"ח ותק"ל וצ"ע בגיטין פ"ה ובי"ד סי' צ"ט:

ואירעו אונס כו'. בטור כתוב אח"כ ובלבד שלא יתכוין מלאכתו במועד כגון שהיה סבור שהיה יכול לשהו' עד אחר המועד ואירע דבר כו' והוא כפל ל' ונראה שמ"ש תחלה ואירעו אונס הוא ט"ס:

לא יקנסו בנו אחריו. כ' ב"י וז"ל וכ' רבינו ירוחם בשם המפורשים דהא לא קנסו בנו אחריו דוקא בדבר האבד אבל בדבר שאינו אבד אם עשאו בח"ה מאבדין אותו ממנו ואפי' מת קונסין בנו אחריו ונ"ל כי זהו למ"ד דאסור מלאכה בח"ה דאוריית' ולפיכך בדבר שאינו אבד קונסין בנו אחריו כדאמרי' גבי כהן שצרם אוזן בכור וקנסו בנו אחריו מאחר שהוא אסור מדאוריי' עכ"ל וז"ל בצרם אוזן בכור לא דקדק בשמיעתו דהא בהדי' פשטי' בפ' כל פסולי המוקדשין דצורם אוזן בכור לא קנסו בנו אחריו ומינה משמע דבמכוין מלאכתו בח"ה אע"פ שאינו דבד האבד דלא עדיף מצורם אוזן בכור ומת דלא קנסו בנו אחריו עכ"ל. וראוי לשום לב דלא נשוי' לרבינו ירוחם עם המפורשים לטוע' בדבר כזה במה שהוא תלמוד ערוך ולפי הנרא' יפה כוון דאיתא בגמ' פ' מ"ש בעי ר"י מר"ז כוון מלאכתו במועד ומת מהו שיקנסו בנו אחריו את"ל צרם אוזן בכור קנסו בנו אחריו משום דאיסורא עשה אבל כיון מלאכתו לא עשה איסור' עדיין (כ"ה גי' התו') א"ל תניתוה שדה כו' הטיבה ומת בנו זורעה אלמא לדידי' קנסו רבנן לבריה לא קנסו רבנן ה"נ לדידי' קנסו כו' ובפ' כ"ה ד' מ"ד אי' ג"כ בעי ר"י מר"ז צרם אוזן בבכור מהו שיקנסו בנו אחריו את"ל כוון מלאכתו במועד ומת לא קנסו בנו משום דלא עבד איסור' הכא מאי ופשיט ג"כ כמו כאן וס"ל למפרשי' שמביא רי"ו מדלא מבעי' ליה בכוון מלאכתו במועד לדבר שאינו אבוד ועשה אות' מלאכ' מהו לקנוס בנו ולא ה"ל למבעי בצור' אוזן בכור דג"ז הוה דאוריי' אלא בעי' זו ה"ל למבעי במקום בעי' זו אלא ודאי דבזה פשוט לקנוס גם בנו דיש תרתי לריעותא הא' מצד שמתכוין למלאכתו לח"ה הב' מצד שעוש' באמת דבר שאינו אבוד וא"כ ה"נ קאי לפי המסקנ' בההיא דפשיט מן נטייב' בשביעית אין שם אלא חדא לריעותא דעביד איסורא אבל בתרתי לאסור ודאי קנסו וע"פ הדברים האלו לק"מ גם על רי"ו שכ' שהמפרשי' ס"ל דמלאכת ח"ה דאורייתא מדהשוו דבר זה לצורם אוזן וס"ל אף לפי המסקנא בזה דקנסו בנו כיון דאיכא תרתי לריעותא כנ"ל סברת רי"ו בשם המפרשים והוא נכון:

האבד. אבל בדבר שאינו אבד פשיטא דאסור לעשות בחה"מ ואם דבר שאינו אבד בחה"מ אפי' לבנו קנסוה רבנן ומאבדין אותו ממנו ודוק' למ"ד מלאכת חה"מ דאורייתא. רי"ו. ונ"ל דדמי לעושה מלאכה בשבת שאסור לו לעולם וה"ה לבנו. מ"א וע"ש ובט"ז:

ס"א או ששכח. מדאמרי' ובלבד שלא יכוין כו' דאינו אסור אלא כיון במזיד: או נתעצל כו'. ירושלמי הנ"ל: בין קטנות כו'. ע' תוס' דפ"ק די"ט י"ד א' ד"ה א"ב ופ' ר"י כו' וכ"כ הרא"ש שם וכ"מ בפ' ע"פ ק"ח א' השתא דאתמר כו' וצ"ע: וה"ה דיכול כו'. כנ"ל ס"ס תקל"ז: אבל לא כו'. כנ"ל שם:

ס"ב ואם א"א כו'. מהנ"ל שהתיר רב יוסף ביום אע"ג דפרהסיא הוא כיון דא"א בלילה:

ס"ד היו לו כו'. כת"ק וכמ"ד בין אקלושי כו' דתניא כוותי' שם:

ס"ה מי כו'. ירושלמי פ"ב הלכה ז' פרקמטיא אבודה שרי לטלטלא במועדא פי' להפכה:

ס"ו ב"ד מאבדין כו'. רמ"ח. וכן פירשו הגאונים. ועמ"מ: משמתינן כו'. ר"ל או משמתין או מלקין היו בזה"ב דהיינו לת"ח כמ"ש בר"ס תצ"ו וער"ן שם שהקשה דבהרבה מקומות מצינו שהיו מנדין בזה"ב וע' בי"ד סי' של"ד סמ"ג וסמ"ד ומצינו ג"כ מ"מ כמ"ש בספ"ג דפסחים המבשל כו' וסוף חולין ובריש קדושין רב מנגיד כו' ע"ש ועמ"א שם ס"ק א' שהביאו ול"נ דאין קפידא וכמ"ש בסוף קדושין ולינגדי מנגיד כו' דטבא כו' משמתינן כו' ר"ל או ובכל אדם.

מ' מ"ק י"א

שם וכר' יוסי

כשמואל וכרב דימי דלקולא רמב"ם בפ"ח מהי"ט וכ"כ הטור בשם אביו הרא"ש

משנה שם י"א

שם

שם במשנה י"ב

ברייתא שם

מעובדא דרב יוסף שם

מרדכי שם מברייתא דלעיל

משנה שם י"ו וכרבי יהודה

נימוקי יוסף בשם הירושלמי

משנה שם י"ב

בעיא שם ונפשטא