שולחן ערוך - אורח חיים · סימן תקל״ד

דיני כבוס בחול המועד. ובו ג סעיפים:אין מכבסין במועד ואלו שמכבסין הבא ממדינת הים והיוצא מבית השביה ומבית האסורין ומנודה שהתירו לו חכמים ברגל ומי שנדר שלא לכבס ונשאל ברגל והתירו לו ומטפחות הידים ומטפחות הספרים ומטפחות הספג ובגדי קטנים ובעלת הכתם שנמצא במועד ומי שאין לו אלא חלוק א' וכלם מכבסין כדרכן אפי' בנתר ואהל (פי' מיני בורית) ובפרהסיא על גבי הנהר: הגה מיהו לא יכבסו רק הצריך להן דהיינו חלוק א' (מרדכי והגהות אשירי פ' אלו מגלחין) מיהו בגדי הקטנים ביותר דהיינו אותן שמלפפים בהם ומשתינים ומוציאין ריעי בהם מותר לכבס ארבעה וחמשה בפעם אחד כי צריך להרבה מהם כל רגע והא דמותר לכבס בפרהסיא היינו דוקא כשרוחץ על גבי הנהר משום דמתכבס יותר יפה על גב הנהר אבל אם אינו כובסו על גבי נהר לא יכבס רק בצנעא ולא בפרהסיא כן נראה לי:

כל כלי פשתן מותר לכבסן ולא נהגו כן והוה ליה דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם:

מביאין מבית האומן כלים שהם לצורך המועד כגון כרים וכסתות וצלוחית אבל כלים שאינם לצורך המועד כגון מחרישה או צמר מבית הצבע אין מביאים ואם אין לאומן מה יאכל נותן לו שכרו ומניחן אצלו ואם אינו מאמינו מניחן בבית הסמוך לו ואם חושש שמא יגנבו מפנן לחצר אחרת אבל לא יביאם לביתו אלא בצנעה: