דיני כבוס בחול המועד - שולחן ערוך אורח חיים סימן תקל״ד

אין מכבסין. כדי שיכבס מעי"ט ולא יכנס למועד כשהו' מנוול:

ומטפחות הידים. שאפי' כבסן קודם הרגל חוזרי' ומתלכלכי' (טור) משמע דאפי' יש לו הרבה שרי דאל"כ היינו חלוק והטעם שמתלכלכי' תכף וצריך בכל יום א' וא"כ לפי מה שנוהגין שלא להחליפם אלא משבת לשבת א"כ אסור לכבסן במועד שדי להם בכביסה שמעי"ט:

חלוק א'. מדסתם ש"מ דס"ל אפי' אין בו איזורו שרי ואפילו לדידן:

ובפרהסיא ע"ג הנהר. שאין מתכבסין יפה בבית כמו על הנהר וקשה דהא בתוספתא קתני בהדיא דאסור בפרהסיא וי"ל דהם מפרשים דהתוספתא קאי על אבל (ב"י וע"ש) וצ"ע דהרי לשון התוספת' גבי גילוח וכיבוס שוה ע"ש ולמה מפרשים גבי גילוח על ח"ה כמ"ש סי' תקל"א ס"ה וגבי כיבוס מפרשים לה על אבל ובד"מ כ' דבתוספתא מיירי שאינו מכבס ע"ג הנהר כמ"ש כאן בהג"ה, ומ"מ צ"ע מנ"ל למרדכי לחלק בכך דהא בגמרא שהביא ראיה מיירי בכלי פשתן שמותרין לכל אדם אבל באותן שהתירו חכמים אסורי' לכבס בפרהסיא דאין הכל יודעים שהיה במדינת הים או בשביה לכן נ"ל דהמרדכי קאי ג"כ אכלי פשתן וכ"מ בהדיא למעיין שם וה"ה מטפחות ידים אבל אותן ששנוים במשנה מכבסין בצנעא וז"ל התוספתא כל אלו כשאמרו מכבסין וכו' מכבסין בצנעה משמע דקאי על אותן ששנוים במשנה: והא דמותר, משמע דקאי אבגדי קטנים וקשה מ"ש מגילוח דמותר לגלח קטן בפרהסיא כמ"ש סימן תקל"ח ס"ו וכ"ש כאן שיש עוד טעם שמתלכלך כל שעה ואפי' בגדול שרי כה"ג כמו מטפחות הידים, ואפשר דשאני גילוח ששערותיו מוכיחין עליו שהן גדולים אבל גבי כיבוס לא מוכח מלתא די"ל שיש להם עוד בבית:

דברים המותרים. עבי"ד סימן רי"ד דכל כה"ג יש לו התרה וגם י"א דאחרים הבאים לשם מותרין לעשות בצנעא כמו שכתוב סימן תס"ח אבל הכא באמת יש פוסקים הלכה כאביי ורבא ואסור מן הדין ולכן אין לו התרה:

אין מביאין. בפסחים פירש"י הטעם מפני הטורח והב"י פי' הטעם שיסברו שנתן לתקנו במועד ויאמרו שהאומן תקנו במועד ע"כ וא"כ אפי' מבית לבית באות' חצר ואפי' מאומן עכו"ם שיסברו שהבע"ה צוה לתקנו במועד (ב"ח סימן תקל"ה):

נותן לו שכרו. ה"ה דאפי' יש לו מה יאכל מותר ליתן לו שכרו דמה איסור יש בזה אלא ה"ק אף על פי שאין לו מה יאכל דצריך לתת לו שכרו וה"א דמותר ליטלן משם כדי שלא יתבענו שנית קמ"ל דנותן לו שכרו ומניחו אצלו ואם אינו מאמינו מניחן וכו' אבל אם יש לו מה יאכל לא יתן לו שכרו ואינו רשאי לפנותן לבית הסמוך לו ולכאורה צ"ע דאם אין לו מה יאכל למה לא יביאם בפרהסיא דהרי מותר ליתן לו לעשות מלאכה כמ"ש ססי' תקמ"ב י"ל דמ"מ אסור שהרואה לא ידע שאין לו מה יאכל ולפ"ז כ"ש שאסור לו לעשות המלאכה בפרהסיא:

ומי שאין לו אלא חלוק א'. לשון הטור אפי' אינו של פשתן מותר לכבסו שהוא מתלכלך מיד אפי' אם כבסו קודם לכן בסמ"ק אוסר אלא א"כ אזורו מוכיח עליו והר"פ הוסיף לאסור בכל חילוקים שלנו שאין לנו אזור מוכיח עליו וכ"ש מי שאין לו אלא מפה אחד או סדין אחד שאין לו הוכחה כלל וא"א הרא"ש ז"ל לא הביא ההיא דאזורו מוכיח עליו עכ"ל והקשה ב"י מה הוסיף הר"פ לאיסור הלא גם הסמ"ק אסר אא"כ איזורו מוכיח ש"מ דחלוקי' שלנו כיון שאין להם אזור אסור והאריך מאד בתירוצים שמפרש שהסמ"ק והר"פ הם חולקי' בפירו' איזורו מוכיח. ולעד"נ תמוה דהל' משמע בסמ"ק שאין הר"פ חולק על הסמ"ק וכ"מ לשון הטור שלא כתב והר"פ אוסר בכל חלוקים כו' דהוה משמע שהוא פלוגתא אלא הוספה קאמר וזה אינו לפי' ב"י דהוה מחלוקת גמורה ומו"ח ז"ל פי' דהר"פ מוסיף אפי' של פשתן ועז"ק דהא כבר כ"כ הטור בשם הרא"ש ותו שם לא זכר רק שלא נהגו כן ונלע"ד דהסמ"ק והר"פ שניהם מפרשים הך דאזורו מוכיח כפירש"י בפ' כל הבשר אזורו מוכיח עליו תמיד הוא קבוע בחלוקו וכשהוא פושט חלוק ולובש חלוק אחר נוטל האזור מזה וקובעו בזה וזה שאין לו אחר מכבסו עם איזורו והרואה כשהוא מכבסו ואיזורו עמו יודע שאין לו חלוק אחר עכ"ל. וע"כ מחלק בעל הסמ"ק בין איזורו מוכיח או לא דהכל יודעים השינוי בזה שאין לו אלא חלוק אחד שהיו הכל יודעים שתמיד פורקים האיזור מזה ונותנים לזה והוסיף הר"פ לומר דבחלוקים שלנו שאין המנהג כן בענין פריקת האיזור מזה לזה נמצא שאפי' מי שיש לו איזור עכשיו כמו שהיה בזמן התלמוד ודרכו של אותו איש לפרקו מזה לזה כמו שהיה בימי התלמוד אפ"ה לא מהני ליה כיון שאין דרך העולם בזה ע"כ אין הרגשה עכשיו באותו אדם לומר בו שינוי והוכחה שאין לו אלא חלוק אחד ע"כ אמר שפיר שהר"פ הוסיף לאסור בשלנו אפי' באם יש לאחד הך ענין דאיזורו מוכיח כן כיון שאין המנהג כן בינינו ומ"ה שפיר אמר שאין לנו איזור מוכיח עליו דיש להקשות על תיבת לנו שהוא מיותר אבל לדידי ניחא דפי' אף שתמצא בא' שנוהג כן מ"מ אין רוב העלים יודעים זה וע"כ סיים שפיר וכ"ש מי שאין לו אלא מפה כו' פי' דבזה לא הוה הוכחה כלל אפי' בזמן התלמוד זה נ"ל נכון וברור:

מכבסין. כדי שיכבס מערב י"ט ולא יכנס למועד כשהוא מנוול:

הידים. שאפי' כבסן קודם הרגל חוזרים ומתלכלכים טור. משמע דאפי' יש לו הרבה שרי דאל"כ היינו חלוק והטעם שמתלכלכים תיכף וצריך בכל יום אחד וא"כ לפי מה שנוהגים שלא להחליפם אלא משבת לשבת א"כ אסור לכבסן במועד שדי להם בכביסה מעי"ט. מ"א:

חלוק אחד. אפי' אין בו איזורו שרי לדידן מ"א. במצרים נוהגין היתר לכבס על ידי השפחות עכו"ם כל הכלים הצריכים במועד דכיון דצריכים למועד לכולם הוי כמי שאין לו אלא חלוק אחד. מהריק"ש:

אין. אפי' מבית לבית באותה חצר דאפי' מאומן עכו"ם עמ"א:

שכרו. ה"ה דאפי' יש לו מה יאכל מותר ליתן לו שכרו דמה איסור יש בזה אלא ה"ק אע"פ שאין לו מה יאכל דצריך לתת לו שכרו ה"א דמותר ליטלן משום כדי שלא יתבענו שנית קמ"ל דנותן לו שכרו ומניחן אצלו ואם אינו מאמינו מניחן וכו' אבל אם יש לו מה יאכל לא יתן לו שכרו ואינו רשאי לפנותן לבית הסמוך לו. ולכאורה צ"ע דאם אין לו מה יאכל למה לא יביאם בפרהסיא דהרי מותר לו לעשות מלאכה כמ"ש ס"ס תקמ"ב י"ל דמ"מ אסור שהרואה לא ידע שאין לו מה יאכל ולפ"ז כ"ש שאסור לו לעשות המלאכה בפרהסיא מ"א ועיין בתשובת שער אפרים סי' ל"ו דאוסר לנגן בכלי שיר לישראל בחול המועד:

ס"א שהתירו כו' ונשאל כו'. כמש"ל סי' תקל"א ס"ד: ובגדי קטנים. ירושלמי בעון קומי ר' יוסי בגדי קטנים מה הן א"ל כמי שאין לו אלא חלוק א': ובעלת הכתם. מתני' וכל העולין מטומאה לטהרה פי' בכה"ג: ומי שאין כו'. השמיטו הרי"ף ורמב"ם ורא"ש הא דאיזורו מוכיח עליו ועב"י אבל הטור כת' דווקא איזורו כו' וכ"כ הפוסקים וסמ"ק אוסר אפילו בכה"ג. שאין אצלינו איזור מוכיח ועט"ז וכ"כ תו' בתענית כ"ט ב' ד"ה מי כו': וכולם כו'. כ"מ בירושלמי שם תני מטפחות ספרים אין מכבסין אותן במי רגלים אבל מכבסין אותן בנתר ובורית מפני הכבוד ומ' אף בחש"מ וכ"מ בגמ' י"ז ב' ובתוספתא כל אלו שאמרו מכבסין במועד מותר כו' וצ"ל ג"כ בשתכפוהו כו' וכמ"ש הרמב"ן וטוש"ע י"ד סי' שפ"ט: ובפרהסיא כו'. ממ"ש שם י"ח ב' לדידי חזי כו': מיהו לא כו'. ממ"ש שם דאית ליה תרי ומיטנפי ששניהם מטונפים: מיהו כו'. כ"מ בירושלמי הנ"ל והטעם שכולם כחלוק א' דמי: והא דמותר כו'. בתוספתא רפ"ב כל אלו שאמרו מגלחין במועד מותר לספר בתוך שלשים יום של אבל אע"פ שהתירו לו לספר לא יספר ברשות הרבים אבל מספר הוא בצנעה בתוך ביתו כל אלו שאמרו מכבסין במועד מותר לכבס בתוך שלשים של אבל אע"פ שהתירו לו לא יוליך כליו לכובס אבל מכבס והוא בצנעה בתוך ביתו והוא סותר למ"ש דאף בפרהסיא מותר ותי' ב"י דהתוספתא קאי על אבל וכ"ה במרדכי והג"מ שכ' אחר התוספתא ולמועד לא בעי צנעא כו' וכ"כ הטיר בי"ד סי' שפ"ט באבל וכ"כ בש"ע שם ובגילוח בסי' ש"צ לא כ' לא הטור ולא הש"ע ואפשר דס"ל דקאי על חה"מ כמש"ל בסי' תקל"א אבל בכיבוס א"א דקאי על חה"מ כנ"ל אבל בהג"ה כ' שם והוא אזיל לשיטתו דקאי בין בגילוח בין בכיבוס על שניהם ותי' דתוספתא באינו רוחץ על הנהר כמש"ו דבמרדכי והג"מ כ' הטעם דמותר שאין מתכבסין יפה כמו על הנהר ע"ש:

ס"ב ולא נהגו כן. שס"ל כמ"ש המרדכי והג"מ בשם מהר"מ דאין הלכה כר' יוחנן דאביי ורבא לא ס"ל כוותיה ואע"ג דהפוסקים חולקים עליהם דאין מוכרח דחולקים מ"מ ה"ל דברים כו' כמ"ש בפ"ד דפסחים.

ס"ג מביאין כו'. עד סוף הסימן. לשון הרמב"ם וכגי' הגמ' שלפנינו:

משנה מ"ק י"ג

ציינתיו לעיל סי' תקל"א

פי' המגלחים

ירושלמי שם

מרדכי בשם רבי אברהם

מימרא דרבי יוחנן שם י"ח

מרדכי שם

שם מהירו' שם

מימרא דרבי יוחנן שם וכן הסכמת רוב הפוסקים

הרא"ש שם וכמ"ש רש"י בשמו

ברייתא במ"ק י"ג ופסחים נ"ב

כגירסת הרי"ף והרא"ש שם

רמב"ם פ"א וכפי גירסת ספרים: