מלאכות המותרים בחול המועד - שולחן ערוך אורח חיים סימן תקל״ג

אפי' כיון מלאכתו. דבצורך אכיל' לא גזרו כיון מלאכתו:

לא יערים. נ"ל דאם הערים מותר לאכלו עסי' תק"ג ס"ג:

או שכר ישן. דעת הרמב"ם דאעפ"י שיש לו ישן מערים ושותה מן החדש שאין הערמה זו ניכרת לרואה וכן כל כיוצא בזה עכ"ל והקשו המפרשים עליו עבב"י ונ"ל דס"ל להרמב"ם מדפריך סתמא דתלמודא בפ' תולין מזה ומשני הכא לא מוכחא מילת' ופי' רש"י שאין הכל יודעים שיש לו ישן ע"ש ש"מ דהלכתא הכי כנ"ל ברור וכ"מ סימן של"ה סס"ג ע"ש מ"ש ובגמרא:

וה"ה בשכר. ובחטים ובכל דבר:

מותר לעקור. וכתב רי"ו דאינו יכול לעקור אלא כדי מה שצריך אבל המ"מ פי' שפשתן צריך לנוי הנשים לחוף בו הפנים ולפי שאין דרך הפשתן לעקרו לחצאין התירו לעקרו כלו כיון שצריך למקצת עכ"ל ב"י ונ"ל דלא כיון יפה דאף המ"מ מודה דאינו יכול לעקור אלא מה שצריך דלא עדיף מדבר שהוא צורך אכילה אלא כונתו שהנשים א"צ לכל הגבעול אלא לזרע הפשתן וה"א שלא יעקור אלא יקצור ראש העליון קמ"ל דשרי לעקור כולו וכ"מ בר"ן כנ"ל ברור:

אסור ללקטן. אפי' אין נמצאים אחר המועד דמלאכה גמורה אינה מותרת אלא בדבר האבד ועבורי רווחא לא מקרי פסידא (ר"ן) וש"ג וכ"מ בטור אבל לקנות מותר כמ"ש סי' תקל"ט ס"ה:

שהרי אפשר. אף על פי שמולח הרבה יותר מהצריך הרי יכול לומר על כל א' בשעת הבאה ומליחה זה נסחוט וכן כשמולח חבירו דהערמה כי האי שרי אפי' בי"ט (כמ"ש ס"ס ת"ק) כ"ש בח"ה (ר"ן) וקשה מ"ש מקמח דאסור לטחון שלא לצורך כמ"ש ס"א וי"ל דשאני צידה דכל פעם י"ל שימצא דג משובח יותר משא"כ בקמח ומה שמותר למלוח ע"י הערמה היינו משום דאין עיבוד באוכלין וכ"כ המרדכי בהדיא:

ומותר לצודן. ואפי' נהגו שלא לצוד רשאין לחזור ממנהגם מפני שממעטים משמחת י"ט (רש"ג פ"ד ופסחים כ"ה):

אומניהם. דוקא האומנים שעושים הרבה ביחד ונראה כעושה לצורך חול לכן עושין בצנעה:

חיות ועופות. כוונת רמ"א לאשמעי' דדגים שרי כמ"ש סס"ד בשם המרדכי ומ"מ צ"ע מנ"ל הא דברי המרדכי מיירי במי שאינו אומן כדאי' בגמרא שהביא אבל הרב"י שפסק כהרמב"ם דדוקא אומן אסור לפי שעושה הרבה ביחד א"כ אף בדגים אסור בפרהסיא: ונ"ל דמי שיש לו בריכה גדולה אסור לחפור בח"ה שיזובו המים כדי שיצודו הדגים דמוכחא מילתא טפי שהוא צורך חול וכ"מ בגמ' ספ"ק דמ"ק דלא שרי ליה רבא אלא למיצד אחר שחפרו העכו"ם משמע דלכתחלה אסור לעשות כך אם הוא של ישראל וצ"ע די"ל דמעשה כך הי' ועמ"ש סי' תקל"ז ס"ח:

אפי' כיון מלאכתו. דבצורך אוכל לא אסרו כוון מלאכתו:

כשעושין אותן אומניהם. לפי שעושין מלאכות לרבים ועושין הרבה ביחד ונראה כעושין לצורך חול:

כיון. דצורך אכילה לא גזרו כיון מלאכתו:

אסור. במקומות שעושין מחיה ביין שרף ששורפין ביורות ויש להם ריוח הרבה יש מקום להתיר וליתן הריוח לעניים כיון שהם אינם עושים מלאכה בעצמם רק ע"י עכו"ם ואפי' ישראל יהיה מסייע מותר דמסייע אין בו ממש מיקרי כיון דהעכו"ם יכול לעשותה בלי סיוע ישראל. בית יעקב סי' מ':

יערים. ואם הערים מותר לאוכלו עיין סי' תק"ג. מ"א:

בשכר. ובחטים ובכל דבר מ"א וכ"כ י"א ע"ש:

לעקור. ואינו יכול לעקור אלא כדי מה שצריך עמ"א:

לכבשם. אפילו אין נמצאים אחר המועד דמלאכה גמורה אינה מותרת אלא בדבר האבוד ועבורי רווחא לא מיקרי פסידא ר"ן אבל לקנות מותר כמ"ש סי' תקל"ט ס"ה:

יסחוט. אע"פ שמולח הרבה יותר מהצורך הרי יכול לומר על כל אחד בשעת הבאה ומליחה זה נסחט וכן כשמולח חבירו דהערמה כי האי שרי אפילו בי"ט כמ"ש ס"ס ת"ק כ"ש בח"ה. וא"ל מ"ש מקמח דאסור לטחון שלא לצורך כמ"ש ס"א דשאני צידה דכל פעם י"ל שימצא דג משובח יותר משא"כ בקמח. ומה שמותר למלוח על ידי הערמה היינו משום דאין עיבוד באוכלין. מגן אברהם:

לצודן. אפי' נהגו שלא לצוד רשאין לחזור ממנהגם מפני שממעטים משמחת י"ט. ש"ג כנה"ג מ"א:

אומניהם. דוקא האומנים שעושים הרבה ביחד ונראה כעושה לצורך חול לכן עושים בצנעה:

חיות. כוונת רמ"א לאשמועינן דדגים שרי כמ"ש ס"ד. והמ"א הניח בצ"ע דאפשר אף בדגים אסור בפרהסיא ע"ש. ונ"ל דמי שיש לו בריכה גדולה אסור לחפור בחה"מ שיזובו המים כדי שיצודו הדגים דמוכחא מילתא טפי שהוא צורך חול. מ"א עיין שם:

ס"א אפי' כיון כו'. ממ"ש בפ"ב די"ט השתא סלותי כו' ואם איתא הא נדרים ונדבות הוי כיון וסלותי אמרינן בפ"ז דשבת דחייב משום טוחן וערא"ש שכ' דוקא בדבר האבד כיון אסור אבל דבר שהוא צורך אפי' כיון מותר: בין של כו'. שם באידך ברייתא: ומיהו א"צ כו'. מדקאמר ובלבד שלא יערים דוקא הערמה אסור אבל כל שלא בהערמה שרי וע' רש"י שם ד"ה ובלבד כו'. וכמ"ש בפ"ב די"ט י"ז ב' אבל מבשל כו'. ובלבד כו': או אם כו'. דלא כאידך ברייתא דאתי כיחידאה ועמ"ש בסי' של"ה ס"ג: אבל אם כו' וה"ה כו'. דמ"ש מערים ושותה מן החדש שקראו הערמה לפי ששכר חדש גריע מן הישן וז"ש מערים משא"כ בפת חמה שהוא עדיף וע' בריש פ"ג דפסחים ובפ"ק דחולין וז"ש וה"ה כו' וכ"כ הראב"ד בהשגות:

ס"ב שהיבישים שבו כו'. טור וכן פי' הר"ן לנזיא דאית בהו. לשון כסיפת פנים כמ"ש בסנהדרין ספ"ה מנזיהותיה דמר כו' וה"נ שנתייבשו ונכספו פניהם כו'.

ס"ג פירות כו'. שם י' ב' ועברא"ש שם: ואם לקטן כו'. אבל כו'. שם וכר"פ וכמ"ש הרא"ש שם ע"ש וכמ"ש שם י"א א' ללישנא קמא שרא רבא למימלח כו' ולישנא בתרא ל"פ אלא משום דמיתאכלא אגב איצצא: ואם הוא כו'. ע"ש ברא"ש ס"פ והקשה הראב"ד ז"ל ומ"ש כו' ותי' דשאני כו'. ופסק הטור כאן כאותו תי' וז"ש לקנותו כו' ועסי' תקל"ט ס"ו וע"ש ס"ה אם הוא כו':

ס"ד ומותר לצודן כו' שניכר כו'. במ"ש שם בספ"ב בתבלין וז"ש מיזל כי' שהוא פרהסיא. שם: אומניהם. הרמב"ם ומ"מ בשם הרמב"ן ולמדו ממ"ש שם צדי חיה ועופות ודגים כו' ולעיל מ' דאף בפרהסיא מותר דאמר מיצד מיזל כו': של חיות כו'. טור וכ"כ המרדכי וכנ"ל וצ"ל שלא היה גירסתם בגמ' ודגים אבל להרמב"ם אף בשל דגים אסור וע' מ"א ובירושלמי ספ"ב קיבלו עליהן חרמי טבריה ודשושי עכו וגרוסי ציפורי שלא לעשות מלאכה בחש"מ וכר' יוסי דמתני'. ניחא גרוסי ציפורי ודשושי עכו וחרמי טבריא ואינן ממעטין בשמחת י"ט צד הוא בחכה צד הוא במכמורת כו' אלמא מתני' בציידי דגים מיירי מדקאמר בחכה כו' וכמ"ש ותעשה אדם כדגי הים כו' כלה בחכה העלה יגורהו בחרמו ויאספהו במכמרתו כו' ות"י כלהון דמי לציידין דאחיד נונא בחכתא כניש ליה בחרמיה כו' וכמ"ש בפ"ד דעירובין חרס שבין כו' ע"ש:

ברייתא מ"ק י"ב

ברייתא שם וכת"ק וטור בשם אביו הרא"ש וש"פ

הרשב"א בתשו'

שם בגמרא מימרא דרב יהודה

שם י"ז וכרב פפא וכפי' הרא"ש

טור

ל' רמב"ם בפ"ז מהי"ט כאיכא דאמרי משמיה דרבא שם י"א

משנה שם י"ג וכת"ק: