דיני עירוב תבשילין - שולחן ערוך אורח חיים סימן תקכ״ז

כתב הר"ן פ"ג דפסחים דמדאוריית' אסור לבשל מי"ט לשבת ק"ו לחול אלא דשרי ע"י הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי ליה השתא נמי חזי ליה מ"מ איסורא איכא וע"י עירוב שרי וכ"ה בגמ' ועססי' תקי"ב וכתבו התו' בפסחים דף מ"ו דאם בישל סמוך לחשיכה דליכא למימר שיקלעו ליה אורחים לוקה וכ"כ המרדכי רפ"ב דביצ' וב"י בשם הג"מ ומ"ש הרב"י דמבואר בגמ' שמדאוריית' צרכי שבת נעשים בי"ט וכו' כבר השיגוהו היש"ש דדוקא רב חסדא אית ליה האי סברא אבל אנן קי"ל כרבה ונ"ל שגם דעת הרמב"ם כן וא"כ ליכא פלוגתא בזה וס"ל כמ"ש המאור דע"י הואיל שרי לכתחלה לבשל מי"ט לשבת דחשוב כשע' הדחק רק שחכמים אסרוהו שלא יבאו לבשל מי"ט לחול או כדי שיזכור שיברור מנה יפה לשבת כדאי' בגמ' וא"כ אסור לבשל סמוך לחשיכ' דכיון שהוא איסו' דאוריי' לא שרי ע"י הואיל אף על גב שהתו' כתבו ריש ביצה דבבישול לא שייך הכנה לא כתבו כן אלא למאן דל"ל הואיל ע"ש ובל"ה דבריהם תמוהים וצריכי' ישוב עם הגמ' דפסחים ע"ש אבל אנן קי"ל דמדאורייתא אסור לבשל מי"ט לשבת סמוך לחשיכה ולכן נהגו כשחל י"ט בע"ש מקדימין להתפלל ערבית ועסי' תי"ו ס"ב דהכנה מועטת אסור ועססי' תרס"ז: ספק חשיכה. ואם קיבל עליו שבת כגון שאמר ברכו אסור עססי' רס"א ונ"ל דמי שהוא בבה"כ ולא הניח ע"ת ואם ילך לביתו להניח ע"ת יעבור זמן מנחה יתפלל מנחה ולא יניח ע"ת דיוכל להקנ' קמחו לאחרים:

דייסא. נ"ל דאפי' במקום שמלפתין בו את הפת בטל' דעתן דאכלו נהמא בנהמא וכ"מ בגמרא ונ"ל דה"ה שאר מיני לפתן וקטניו' במקו' שאין דרך ללפת בהן הפת אסור לערב בהן ורש"י כ' דבעי' דבר שאינו אוכל בכל יום שהוא מוכחא מילתא שעושה לכבוד שבת:

כבוש. פירש"י בחומץ או בחרדל ובי"ד סימן פ"ז מבואר דאם נשרה יום שלם בדבר לח מקרי כבוש (ד"מ) ועבב"י ונ"ל דאם אינו ראוי לאכיל' ע"י הכביש' או העישון אין מערבין בו אבל במליח אף על פי שהוא ראוי לאכילה אין מערבין כדאמרי' בדגים קטנים כדאי' בחולין מליח שהרי הוא כרותח כבוש ה"ה כמבושל משמע דמליח אינו כמבושל מיהו אם הי' כבוש בציר או בחומץ ושהא בתוכו כדי שיתננו על האור ויתחיל להרתיח הוי כמבושל אם נאכל כך עבי"ד רסי' ק"ה:

פירות מבושלים. אבל חיין לא ומיהו במ"מ משמע אפי' מבושלים אסור אם אין דרך ללפת בהן הפת דבחיין לא אצטריכא ליה למימר דפשיטא דתבשיל בעי' עס"ד:

עדשים. דוקא אם אין לו תבשיל אחר (יש"ש) ועב"י וצ"ל דוקא במקום שמלפתין בהם את הפת:

ששכח. ואם שכח מחמת עצלותו שלא היה חרד על דבר ה' ולא מחמת אונס נקרא פושע דשוכח נקרא פושע לענין תשלומין של ממון וק"ו בדבר איסור (יש"ש) וצ"ע דבסי' ק"ח ס"ח אי' דשוכח מקרי אונס וה"ה לענין ממון כמ"ש הב"י שם וצ"ל דשוכח מחמת עצלות שאני:

ואבד. ולא אמרי' הרי גילה דעתו שאינו רוצה לצאת בעירוב של הגדול (ב"י):

שאינו יודע. או שלא ידע שמחויב כל א' לערב וסמך על הגדול אבל בר בי רב חשיב כפושע (יש"ש):

התנה עליו. והניח עירוב תחומין (יש"ש):

סומכין עליו. פי' אם שכח א"צ להודיעו עס"ו:

המערב לאחרים וכו'. וביש"ש כ' דאם אין אשתו אוכלת עמו אף על פי שמעלה לה מזונות צריכה עירוב כיון שאינה אוכלת מתבשילו ולכן מזכה על ידה מגו דזכיה לנפשה זכי' לאחרינא ול"ד לעירובי חצירות דהתם בבע"ה תליא מלתא אבל הכא כל מי שאוכל מתבשיל אחר צריך עירוב אחר עכ"ל וא"כ צריך להניח עירוב בעד האלמנות שאין יודעו' לערב בעצמן אבל היודעים צריכים לערב בעצמן:

מן הקרקע. פי' ממקום שהעירוב מונח עליו:

אינו יכול לבשל. די"ט שני הוי ודאי חול מדאורייתא ולכן כשיכול לעשות בשני אסור לעשות בראשון ועוד דשבות קרוב' התירו שבות רחוק' לא התירו כדאי' ספט"ו דשבת ונ"ל דאם יודע שיהי' לו ביום שני אונס שלא יוכל לאפות כגון ביום אידם דשרי לאפות או לבשל ביום א' ובלבד שהי' דעתו לכך בשעת עירוב וזה לטעם ראשון אבל לטעם שני אסור דהא ודאי אם י"ט ביום ה' וביום ו' הוא חול ויש אונס שאינו יכול לאפות ביום ו' דאסור לאפות ביום ה' לשבת ע"י עירוב ה"נ כה"ג וצ"ע, לכתחלה אין לערב אלא בעי"ט כדי שיברור מנה יפה לשבת (עס"א):

נאכל העירוב. היינו התבשיל (עס"ב) אבל אם נאכל הפת אין בכך כלום ואפי' חל ב' י"ט ביום ה' וביום ו' ונזכר בי"ט ראשון א"צ לערב (עסכ"ב) (יש"ש):

יכול לאוכלו. ומ"מ יניח אותו ללחם משנה בערבית ושחרית ולמנחה יבצע עליו (יש"ש) עסי' שנ"ד:

התחיל לבשל. נ"ל דאפי' לא הניח הקדיר' עדיין אצל האש רק שהתחיל בתקונו כגון שחתך הלפתות וכדומה מותר לבשלו דהא בעיס' מיירי ג"כ שהתחיל ללוש ומות' אח"כ לאפות:

להניחו לשבת. אבל אסור להניחו לחול עסי' תק"ו ס"ז:

מותר להדליק. זה חידש הרב"י מדעתו מדלא הזכירו הרי"ף והרמב"ם בנוסחת העירוב ולאדלוקי שרגא ש"מ דאף בלא עירוב מותר להדליק ול"נ דהם סוברים דא"צ להזכיר רק עיקר הסעודה וכל שאר מילי גרירי אבתרייהו (ע' סמ"ק) ובאמת אם לא עירב אסור להדליק וכדעת הרא"ש וכ"מ ובגמ' לכן אין להדליק רק נר א' כמ"ש ס"כ וכ"פ רוב הפוסקים וכ"פ יש"ש, והב"ח כתב כדאי הרי"ף והרמב"ם לסמוך עליהם להדליק נר של שבת שהוא מצוה, וליתא חדא דהא כתבתי דהרי"ף והרמב"ם לא פליגי בזה ועוד דלכתחל' די בנר א' כמ"ש סי' רס"ג:

שיתן קמחו. במשיכה ולא בק"ס עמ"ש סי' ש"ז:

ואם אין שם כו'. משמע אם יש אחרים ואין רוצה להקנות להם אסו' לאפות אפי' בצמצום וכ"פ הד"מ אבל בב"י כ' דמ"מ שרי לאפות בצמצום וכ"פ ביש"ש:

המלאכות בהדיא. כ' רש"ל בתשובה סי' ע"ח שאסור לשחוט מי"ט לשבת כיון שלא פירש בהדיא בעירוב ולשחוט וכתב הב"ח ושרי ליה מרי' דכל המלאכות שקודם הבישול הם בכלל ולבשל כגון הפשט ומליחה ונ"ל דחזר בו מדלא כ"כ בחיבורו עכ"ל ובתשו' הרא"ש כלל כ"ג ד"ח משמע בהדיא דשרי ומביאו ב"י ועיין מ"ש סימן תק"ג ותצ"ח ס"ח ותקכ"ח ומ"מ נ"ל שטוב לו' בהדיא ולשחוט:

אסור לבשל לאחרים. כיון שאינו יכול לבשל לעצמו ואין להתיר מטעם הואיל ויכול לשאול על נדרו דלא אשכחן דמותר לבשל מטעם הואיל אלא היכא דמותר לבשל לעצמו בלא הואיל כגון לאפות חלה וכן האופה מי"ט לחול ועוד אומר מי שמתענ' בר"ה צריך ללמוד כל היום כיון דאינו מקיים חציו לכם צריך לקיים כולו לה' דבזה מודה ר"י לר"א עכ"ל דיני מהרי"ו סי' נ"ה ולפי מ"ש ססי' תקי"ב לא שרי לכתחלה משום הואיל ועיין בתוספת פ"ג דפסחים ומשמע מזה דאפי' משרתת אסורה לבשל דלא כמ"ש הלבוש סימן תקצ"ז עמ"ש שם ובי"ט שחל להיות ע"ש אסור לבשל מי"ט לשבת ואפי' ע"י עירוב לא מהני אלא מטעם הואיל ואי מקלעי אורחים כמ"ש ס"א והכא כיון שהוא אסור לבשל לאחרים לא שייך ה"ט ומ"מ אחרים אופין ומבשלין לו:

אם נזכר וכו'. כתב ביש"ש אם עשה תבשיל מיוחד לעירוב תבשילין או שהפרישו לשם כך אפי' היה דעתו לברך עליו ושכח שרי לבשל דברכות אין מעכבות ואפי' הפריש' אשתו שלא מדעתו שרי עכ"ל וצ"ע דמי עדיף זה מאלו אמר ולא פי' המלאכות בהדי' דאסו' כמ"ש ס"כ ומ"ש דברכות אין מעכבות היינו אם אמר בדין יהא כו' ולא אמר הברכ' אף על גב דבע"ח שרי בדיעבד בלא אמירה כלל התם עיקר הפעולה שישתתפו יחד אבל הכא אמירה הוא עיקר שיברור מנה יפה לשבת לכן נ"ל דאין לסמוך על זה, עוד כתב האידנא אם שכח אחד ולא עירב שרי דהא איתא בנוסח העירוב לנא ולכל ישראל וא"כ כל א' מערב על כל ישראל וכן כתב הב"ח ולא דקדקו יפה במעשה בני האדם הא קי"ל צריך לזכות כמ"ש ס"י ואין לך אדם שעושה זה אלא הבקי בכך לכך אין לסמוך ע"ז עס"ט:

וי"א דאפי' כו'. עסי' תק"ג דאפי' בי"ט דעלמא שרי:

בעירוב זה כו'. ומברך בתחלה (ש"ג):

ויש אומרים דאי ל"ל כו'. ויש"ש וב"ח פסקו כסברא ראשונה כ"כ בפסקי מהרא"י:

או בשוגג. קשה מאי קמל"ן רמ"א כיון דבמזיד שרי כ"ש בשוגג וביש"ש כתב ומ"מ בשוגג דאיכא למיחש הערמה בדבר שיאמר שוגג הייתי ועבר ואפה במזיד יש לקונסו דדמי להערמה ואיכא למיחש שיעבור תדיר ומ"ה כתב הא"ז הכל לפי ראות עיני החכם עכ"ל ואפשר דבא רמ"א לאשמעי' דבשוגג שרי בכל ענין דלא כא"ז:

והותיר אחת. היינו קדירה א' אסור לאוכלו דבהערמה חיישי' שילמדו אחרים לעשות כן מה שאין כן במזיד:

בקדרה בפ"ע. דאלו בקדרה א' יכול לבשל כמה שירצה כ"כ הטור וכ"כ רש"י בדף י"ז וז"ל שלא יערים לאחר שבישל לצורך לומר עוד אני צריך להזמין אחרים ויבשל תבשילין אחרים ויותירם לשבת אבל בקדירה א' אם ירבה הא אמרי' דאפי' לחול שרי כדלעיל ממלאה אשה קדיר' בשר כו' עכ"ל פי' דבקדירה אחת אפי' אם מערים ומרבה מותר וכן העתיקו התו' שם וא"ל דא"כ אמאי היה הסמ"א מצטער בגמ' שם במה שלא הניח ע"ת הא יש היתר להערי' ולהרבות בקדירה א' בשביל שבת י"ל דס"ל לבשל תבשיל לשבת מה שאינו יכול לבשל בתבשיל שמבשל בקדירה זו של י"ט כנ"ל:

אבל מבשל כמה קדירות. עמ"ש בסוף סי' זה:

אפי' ספק חשיכה. כתב הראב"ן אפי' לא עירב עד אחר ברכו יכול לערב כל זמן שהציבור לא התפללו תפלת י"ט כי קבלת י"ט לא הוה עד תפלת י"ט ע"ש:

בפת ותבשיל. דהכי ס"ל לר"א דיליף מקרא דאשר תאפו אפו ואשר תבשלו בשלו מכאן שאין אופין אלא על האפוי ולא מבשלין אלא על המבושל ע"כ צריך כאן פת בשביל מה שיאפה פת לצורך שבת ותבשיל בשביל מה שיתבשלו ור"י ס"ל דבשביל תבשיל מותר הכל ורוב הפוסקים ס"ל כר"י רק ר"ת וקצת דיעות ס"ל כר"א ע"כ כשר לכל הפחות בדיעבד כר"י:

לאפוקי דייס'. דא"ר זירא הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא:

אפי' שלוק. פי' אפי' מבושל הרבה מאוד יותר מן מבושל כהלכתו:

אפי' על עדשים כו'. כתוב במרדכי דוקא בדיעבד והב"י חולק ע"ז וכתב אפי' לכתחלה אם אין לו בעי"ט שום תבשיל אלא עדשים שנשארו בשולי קדירה או אותו שמנוני' שנדבק בסכין יכול לערב עליהם והיינו אם גרדו כמ"ש כאן בש"ע ול"נ דאף המרדכי ס"ל כן דכה"ג היא כמו דיעבד כיון שאין לו תבשיל אחר והמרדכי לא איירי אלא ביש לו תבשיל אחר וכ' רש"ל מדלא אמרי' בגמרא מערבין על עדשים כו' אלא סומכין על העדשים משמע דוקא דיעבד וכ' מו"ח ע"ז שאין זה ראי' דהא במשנה אמרי' ג"כ זה הל' אלא עושין תבשיל מעי"ט וסומך עליו לשבת והיינו אפי' לכתחלה ועכ"פ משום הידור מצוה ראוי ליקח תבשיל גמור לד"ה וכ' רש"ל ומ"מ נראה דלא בעי להתנות מעי"ט אלא תבשיל שנשאר בלא מתכוין כגון שולי קדירה וכדומה לו אבל מי שעשה תבשיל מיוחד לשם ע"ת או שהפרישו לשם כך אפי' היה דעתו להתנות עליו ולברך עליו ושכח מלהתנות ולברך עליו סומך עליו בדיעבד כלישנא דמתני' ועוש' תבשיל מעי"ט וסומך עליו והברכה שצריך לברך עליו לכתחלה ולהתנות עליו להדיח אינה מעכבת כי הברכות אינן מעכבות עכ"ל מ"ש לשון המשנה וסומך עליו בדיעבד כיון דלא התנה ולא בירך אינו מסתבר דהתנא לא מיירי כאן מברכם כלל אלא וסומך עליו לכתחלה קאמר אבל הדין מ"מ אמת הוא כיון שהיה בדעתו להתנות ע"ז שרי בדיעבד דודאי ברכות אינן מעכבות בכ"מ וע' בסעיף כ':

ומצוה על כל גדול כו'. ק"ל דהא איתא ריש פ"ב ושלחו מנות לאין נכון לו למי שלא הניח ע"ת דהיינו למי שלא היה לו להניח אבל מי שהיה לו להניח ולא הניח הוא פושע ואמאי הוצרך לצוות לשלוח מנות לאותן שלא הניחו באונס והא מי שהוא אונס מותר לו לבשל ולסמוך על גדול העיר דודאי הניח גם על אחרים כיון שהוא מצוה ותו דכ' הר"ן הביאו ב"י דר"י בר אידי לא היה דרכו להניח וע"כ הוצרך להכריז וכי ח"ו עברו על המצות:

נקרא פושע. כ"כ הרא"ש והטור ומשמע אפי' אם הגדול מכוין להוצי' וק"ל דאמרי' בגמ' ההוא סמיא דהוי מסדר מתרת' קמיה דמר שמואל חזיא דהוי עציב א"ל אמאי עציבת א"ל דלא אותבי ע"ת א"ל סמוך אדידי דמעריבנ' על כולהו בני עירי לשנה חזי' דהוי עציב א"ל אמאי עציבת כו' א"ל פושע את לכ"ע שרי ולדידך אסור פירש"י שאין דעתו על המזידין ועל הפושעי' שאין חרדים לדברי חכמים משמע מזה דאלו היה דעתו אף על הפושעים האלו הוי מהני וזה שלא כהרא"ש והטור שפסקו אפי' סומך על גדול העיר לא מהני כיון דלא עביד כמצות חכמים שיערב כל א' לעצמו ולפ"ז ק' ממ"נ אם היה אותו סומא סומך על עירוב דשמואל בשנה אחרת ההיא אמאי הי' עציב בי"ט כיון דלפי דעתו היה מועיל דבר זה משא"כ בשנה ראשונ' לא ידע דמהני סמיכה על הגדול וא"כ מה נתחדש לסמי' בי"ט האחר להצטער על מה שסמך על הסמיכ' ואי לא סמך כלל גם בפעם השני מנ"ל להרא"ש וטור דהסומך נקרא פושע כיון דבגמ' לא איירי מזה בשלמא לרש"י ניחא דבאמת לא הוה זה פושע כיון שסומך ואותו סמיא לא היה סומך גם בפעם הב' ונקרא פושע על השנות השכחה פעמיי' וה"ל להיות חרד וזריז להזכיר הדבר ושמואל לא נתכוין להוציאו כלל אבל להרא"ש וטור ק' וא"ל שהיה עצב בי"ט מחמת שדאג בי"ט שמא לא מהני סמיכה ודאגה זו באה לו במחשבתו בי"ט וע"ז השיב שמואל לאיסור דסמיכה לא מהני זה אינו דא"כ אמאי אמר שמואל לכ"ע שרי ולדידך אסור דמשמע דהוה גרע מן כ"ע כיון שאירע לו ב"פ ולהרא"ש וטור לא הוה משום ב"פ אלא דסמיכה לא מהני כלל וא"ל שזה גופי' הוה החילוק בינו לכ"ע דכ"ע לא סמכו אלא שכחו ואיהו שסמך נקרא טפי פושע כיון שהיה נזכר הוה ליה לערב בפני עצמו זה אינו. אמאי התיר לכולי עלמא דלמ' יש ביניהם ג"כ מי שסמך ותו קשה למה נקרא פושע במה שסמך והלא אינו אלא טועה בדבר הלכה שהיה סבור דמהני סמיכה וצ"ע דבר זה להלכה כי לדעת רש"י ורשב"א כמ"ש ב"י דמהני סמיכה אם הגדול מכוין לכך וכדאי הם לשמוע להם ולפ"ז אין מצוה על הגדול לכוין להוציא הרבים וכמ"ש בסמוך מהתלמוד דבימי עזרא שהוצרך לומר ושלחו מנות לאין נכון לו דהיינו שלא הניח ע"ת דמוכח שלא היה מצוה על הגדול לכוון להוציא אחרים:

רק שיודיעוהו בי"ט כו'. ק' פשיטא דאל"כ היאך יבשל בי"ט לשבת וי"ל דקמ"ל דלא סגי באומדן דעתו דבודאי נתכוין הגדול לזכות לאחרים אלא צריך להודיע בפי' דבר זה ועכשיו שיש בנוסח הברכה לנו ולכל הדרים בעיר הזאת א"צ להודיעו וכ"כ רש"ל:

ולאדלוקי שרגא. משמע דאם לא התנ' זו אסור להדליק מי"ט לשבת וכ"כ התו' בפ"ב דף כ"ב מדאמרי' מי שלא הניח ע"ת כו' מדליקין לו נר משמע שצריך להזכיר בברכת ע"ת יהא שרי לן לאפויי ולבשולי ולאדלוקי וכו' ואם בשביל הדלקה לא התנ' משמע הכא דיהא אסור להדליק לו רק נר אחד מדחזי' דהוצרך להזכיר הדלקת הנר עכ"ל וקשה למה לנו להזכיר ההדלקה הא אומר אח"כ ולמיעבד כ"צ ונ"ל מדאי' בפ"ב שם אין טומנין את החמין כדברי ב"ש ומקשי' אי אנח ע"ת אמאי אסור לב"ש ומשני רבא שאני הטמנ' דמוכח' מלתא דאדעתא דשבת עביד איתביה אביי חנני' אומר בש"א אין אופין אא"כ עירב בפת ואין מבשלין אא"כ עירב בתבשיל ואין טומנין אא"כ היו לו חמין טמוני' מבע"י הא אם היה לו מיהו עביד ואע"ג דמוכחא מילתא אלא אמר אביי כגון שעירב לזה ולא עירב לזה פירש"י אפה ובישול מבע"י לשם עירוב ולא טמן חמין וחנני' היא אליבא דב"ש מזה אנו לומדי' מדברי ב"ש וב"ה דאפי' לב"ה דסגי להו בתבשיל א' על הכל מ"מ לענין הברכ' צריך להזכיר ואם לא בירך כלל מהני לכל מילי דברכות אינם מעכבות וכמש"ל אלא דאם בירך והזכיר דבר א' גרע טפי דמרא' בהדיא שאינו מערב אלא לאותו דבר וא"כ היה ראוי להזכיר ולמיעבד כ"צ לחזור ולכלול בו הכל אלא כיון דאר"א מדכתיב את אשר תאפו אפו מכאן שאין אופין ואין מבשלין אלא על האפוי ומבושל ע"כ צריך להזכיר ב' דברים אלו בהדי' אפיה ובישול כיון שהם מבוארים בקרא דאסמכי' ע"ת עליה וא"כ ע"כ צריך להזכיר בברכ' גם שאר דברים דהיינו אטמוני ולאדלוקי דא"כ ה"ל כמו עירב לזה ולא לזה לב"ש לענין שצריך ע"ת לכל מין בפ"ע ה"נ לב"ה לענין הזכרה בברכה דע"כ ל"פ ב"ה אלא שדי במין א' אבל עכ"פ באותו מין צריך להזכיר הכל אלא דק' ל"ל למיעבד כ"צ כיון שהזכיר בפי' מה שצריך לו נ"ל דהך למיעבד כ"צ אתא לכלול שחיטה שאינה בכלל כל הפרטיים המוזכרים בהדיא וא"ל ל"ל להזכיר אטמוני ולאדלוקי בפי' ולא כללם ג"כ בלמיעבד כ"צ נ"ל דאתי שפיר אליבא תירוצא דרבא דאמר הטמנ' שאני דמוכחא מילתא דעביד לשבתא ואע"ג דאידחא תירוצ' דרבא כמ"ש הא ל"ק דא"כ לא אידחי אלא לענין דל"ת דבאמת לא מהני ע"ת להטמנה מכח סברא זו אלא אמרינן דמהני אף למוכחא מילת' אבל לענין ברכה ודאי אמרי' לכ"ע דצריך להזכיר שהוא מערב אפי' למוכחא מלתא דהיינו הטמנה וה"ה נמי אדלוקי שרגא דמוכחא מלתא שעושה בשביל שבת דהרי מדליק בעוד היום גדול ושרג' בטיהרא מאי אהני וה"א דזה לא נכלל בכלל דלמיעבד כ"צ ע"כ זכרו בפי' להני תרוייהו ובנוסח ה"ג לא זכר לאטמוני אלא לאדלוקי נראה טעמו דבחד מילתא דיש בו מוכחא מילתא סגי אבל בנוסח הטור וש"ע נזכר תרתי מאותן דמוכחי מילתא אבל שאר דברים שאין מוכח מילתא כגון שחיטה וכיוצא בה שפיר נכללים בלמיעבד כ"צ ודבר זה נ"ל הגון כפתור ופרח: אלא דעדיין צריכין אנו למודעי במ"ש דע"ת מועיל להתיר שחיטה מי"ט לשבר. והוא אינו מוזכר בפי' בפוסקים מ"מ אמת גמור הוא דדבר פשוט הוא דנכלל בלמיעבד כ"צ כמ"ש וכ"מ בתשו' הרא"ש שמביא ב"י בסמוך וז"ל וכיון שאפשר לו לשחוט בשני שהוא כחול למה ישחוט בראשון שהוא ודאי קודש עכ"ל הרי בהדי' דע"ת מתיר גם השחיטה אלא שרש"ל כתב בתשו' סימן ע"ח דאסור לשחוט בי"ט לשבת מכח ע"ת וראייתו שם דע"ת לא מהני אלא למה שמתנה בהדי' כמ"ש התו' והרא"ש לענין אדלוקי שזכרנו לעיל לכן נהגו כשמניחין עירוב לומר לאפויי ולבשולי ולאדלוקי ואטמוני ואנו תופסין זה הנוסח עיקר ואל תשגיח במ"ש הרא"ש בתשוב' שאינו יכול לשחוט מי"ט ראשון לשבת אלא ישחוט ביום ו' אלמא דמותר לשחוט ביום ו' אין זה ראייה דהוא כ' לפי אותן שמתירין כל המלאכות ע"י מ"ש לאפויי ולבשולי כדעת הרי"ף וסייעתו ולא בא באות' תשובה אלא לפסוק שאסור לשחוט בי"ט ראשון אבל לדעת החולקים על הרי"ף וסוברים כל שלא התנ' בפי' אסור לעשות א"כ פשיטא שאסור לשחוט ועוד אפשר שהרא"ש מיירי היכא שהתנה בהדיא בע"ת ולשחוט דשרי לד"ה עכ"ל וכתב עוד שא"ל דשחיט' הוה בכלל למיעבד כ"צ דזה אינו שהרי ה"ג כתבו למיפ' ובשולי ולמיעבד כ"צ ולאדלוקי נר ואם איתא דכולל הכל ל"ל לומר ולאדלוקי וכ"ש לנוסח הטור שמזכיר להדיא למיעבד כ"צ וגם לאטמוני שהוא ממש כבישול ואפ"ה צריך להזכירו ולא אמרי' שנכלל בלמיעבד כ"צ כ"ש שחיטה עכ"ל. הגם שאין משיבין הארי אחר מותו מ"מ אמינא כי ניים ושכיב הרב אמר להא שמעתת' דמ"ש דהיתר שחיטה תלוי בהזכרת ע"ת בפי' א"כ למה לא תקנו באמת להזכי' דבר זה בברכ' כמו אטמוני ואדלוקי כיון דזכרו כמה פעמים היתר שחיט' בי"ט ה"ל להכניסו גם בנוסח ע"ת ומ"ש דהרא"ש כ"כ לנוס' הרי"ף כו' הוא דבר בטל שבהדי' זכר הרא"ש בפ"ב הנוסח כמו הטו' ממש ובחבורו של רש"ל פ"ב סי' כ"ז כ' הוא עצמו וז"ל ואע"ג דהרי"ף ורמב"ם לא הזכירו אדלוקי שרג' מ"מ דברי הרא"ש עיקר כו' עכ"ל. ובזה נסת' גם מ"ש אח"כ ועוד דאפש' דהרא"ש מיירי שהתנ' בהדי' על השחיט' כו' זה ודאי אינו שהרי אינו בנוסח הברכ' שלו כלל ותו דהא שם לא בא הרא"ש אלא לומ' דמה שמות' בי"ט שני לעשות לשבת לא יעש' בי"ט ראשון א"כ למה נקט שחיט' לענין זה מה שאינו נמצא בנוסח ולא כ' דבריו על אפייה ובישול שהם מפורשים בנוסחאות אין זה אלא תימה. גם מ"ש אח"כ שאין למדין מן הכלל דלמיעבד כ"צ א"כ הויין דברי חכמי' כחוכא ואיטלולא דל"ל נוסח זה למיעבד כ"צ אלא ודאי דדברי חכמים הם ראויים ומדוייקים וכולהו צריכים למימרינהו ומאן דלא הזכיר רק אפייה ובישול כוונתו כיון שהם מפורשים בקרא כמ"ש גם מו"ח ז"ל חלק על רש"ל בזה אלא שבענין טעם לנוסח אטמוני ואדלוקי דחק למצוא טעם שהוכרחו להזכיר כיון שאפשר לעשות בלעדם ואין בהם צורך משא"כ בשחיטה וטעם זה אינו מספיק דודאי ההטמנה היא הכרחית לשבת וכ"ש נר של שבת ולפי מ"ש הכל ניחא בפי' מרווח בס"ד ואין להשגיח לאסור השחיטה מי"ט לשבת אם הניח ע"ת כנלע"ד ברור:

מי"ט ראשון לשבת. פי' כשחל יו"ט יום ה' ויום ו' דכיון שאפשר לאפות ולבשל ולשחוט ביום ו' שהיא אינו אלא משום מנהג אבותינו למה יעשה זה בי"ט הראשון שהוא ודאי קודש משא"כ אם חל יו"ט יום ו' ויום השבת פשיטא שמותר לבשל ביום ו' שהוא י"ט ראשון ע"י ע"ת כיון שהוכרח לזה וכתב הרש"ל דאפי' אם עבר ובישל ביום א' דהיינו ביום ה' דאסור לאכלו בשבת ול"ד למ"ש בסימן זה לקמן דעבר ובישל מותר דהתם אין לו מה לאכול אבל הכא דאפשר לו לבשל למחר לשבת אסור ליהנות עד אחר שבת ע"כ ואיני מכיר חילוק זה כלל וכ"ש שאין איסור לאכלו עכ"פ בי"ט כתבו הג"מ דאיתא בירוש' מי"ט לחבירו ומי"ט לשבת ופי' ראבי"ה כגון ששני ימים הם שבת וע"ש ואשמועינן שצריך בעי"ט שניהם עכ"ל וב"י הביא זה וכתב ע"ז נראה שר"ל שצריך שיאמר בעירוב זה יהא מותר לבשל מי"ט לחבירו ומי"ט לשבת אף ע"פ שאינו מבשל אלא ביום א' לצורך יום א' כיון שאותו יום שמבשלים [לצרכו] יש לו ב' שמות צריך להזכירם וק"ל דאין הלשון מכוון דמשמע שבב' ימים רוצה לבשל לצורך ב' ימים אחרים ואינו כן אלא ביום א' מבשל לצורך יום א' וכך הל"ל מי"ט לחבירו שהוא י"ט ושבת כו' עכ"ל והאריך עוד ע"ז ולעד"ן הדברים כפשוטן דבאם י"ט ביום ו' ושבת ואומר למיעבד כ"צ מיומא טבא לשבתא אינו מספיק כי כל אדם מבשל בי"ט שהוא בשבת טפי ממה שצריך לבשל בשאר שבת לחוד אם כן לא נכלל בזה היתר מותרות מה שמבשל לצורך מחר מה שהוא אינו שייך לשבת לחוד והוא אומר מי"ט לשבת נמצא שאין המותרות בכלל ע"ת ע"כ יאמר שניהם לכלול בו גם שמבשל היום לצורך יו"ט במותרות על של שבת כנלע"ד והוא נכון והגון לומר כן בכל י"ט ראשון שהוא ביום ו':

אם הניח וכו'. דאיתא בגמ' מ"ט תקנו ע"ת אמר רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה לי"ט רב אשי אמר כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת ק"ו מי"ט לחול וב' הרא"ש נ"מ בין אלו הטעמים דלרבא צריך לערב דוקא בעי"ט כדי שיברור מנה יפה לשבת ולרב אשי יכול לערב אפי' קודם עי"ט וי"ט של סוכות שחל להיות בה' בשבת יכול לערב עי"ט עירוב א' לשבת זו ולשבת הבאה וכיון דלא בריר לן כמאן הלכה פסק ב"י לכתחלה לאיסור ובדיעבד להיתר:

לאחר שהכין כו'. כתב רש"ל מיהו היה מנהג מהר"ם להניח הככר תחת המשנה בליל שבת ובמחרתו ובסעודה ג' היה בוצע עליו כיון דמתעביד ביה חדא מצוה ליעביד ביה מצוה אחריתא וכן נהגו בעירוב חצירות:

אפה ולא בישל. זהו לשון הראב"ד בב"י ונ"ל דעתו דאמר אביי נקטי' התחיל בעיסתו גומר וכתב הרא"ש שיש להסתפק אי גומר עיסה זו שהתחיל בה ושוב לא יבשל ולא יטמין או שמא כיון שהתחיל להתעסק בא' מצרכי שבת בהיתר גומר כל צרכי שבת והדבר שקול עד יבא מורה צדק אבל הראב"ד ס"ל גומר היינו אפי' מידי אחרינא מאותו מין כגון שאפה בהיתר יכול לאפות גם אחר שנאבד אבל לא מהני ליה לבשל אחר כך בשום צד שיהיה לצורך שבת גם כן וכן אם בישל בהיתר מהני לבישול דוקא אלא דקשה ע"ז אם אפה תחלה לצורך שבת פשיטא דיכול אחר כך לאפות וגם לבשל לי"ט ע"כ פירש דהאפייה הראשונה היתה לצורך י"ט ולשבת לא הכין עדיין כלום ואח"כ נאכל העירוב נוטל מה שאפה לי"ט ומניחו לשבת ואופה פעם אחרת לי"ט דה"א דאסור דהוה כאופה לשבת קמ"ל דשרי כיון דמ"מ האפייה היתה בהיתר וכן לענין בישול אם בישל תחלה בהיתר לי"ט מהני אחר כך לבישול לשבת אבל לא לאפייה לצורך שבת כלל ובלבוש כתב בזה גומר אותה עיסה שהתחיל ולא יותר וה"ה אם התחיל לבשל גומר ואם אפה או בישל לי"ט ונאכל העירוב הרי האפייה או בישול נעשה בהיתר יכול להניחה לצורך שבת ויכול לאפות ולבשל אחר כך לי"ט דבריו סותרים זא"ז דברישא לא התיר אלא לאותה עיסה ובסיפא התיר לאפות מחדש על י"ט וא"כ כ"ש דמותר לאפות לי"ט מחדש ברישא כיון שהתחיל לשבת בהיתר והוא ערבב דעת הראב"ד עם דעת הרא"ש:

ויש אוסרין. הוא דעת התוס' והרא"ש וטור שזכרנו בס"ב ומ"מ אין איסור אלא בתוספת נר אבל נר א' מדליק כדאיתא בגמרא ומדליקין לו נר א' וכמ"ש בסוף הסעיף:

ואפי' בביתם. בטור הטעם שהעולם אינם יודעים שהוא לאחרים והקשה ב"י דמה העולם יודעים אם זה עירב או לא ועוד שאפי' יודעים כיון שאינו מבשל בביתו אלא בבית אחרים הא מוכח מילתא דלאחרים הוא מבשל ונ"ל דחד' קושי' מתרצ' בחברת' דה"ק רבינו הטור כיון דמוכח מילתא שזה לא עירב יסברו לו' שלעצמו הוא מבשל אלא שאינו רשאי לבשל בביתו לעצמו כיון שלא עירב אבל בבית אחר יכול לבשל אפי' לעצמו שכן הוא הדין לפי דעת הרי"א ע"כ אסרו לגמרי כנ"ל נכון:

הוי כמי שלא עירב כלל. תימא לי דהא אם הניח ע"ת ולא בירך כלל מהני דברכות אינן מעכבות בכל התורה וכמ"ש רש"ל שזכרתי בס"ו ואמאי לא מהני כאן אם אמר כ"צ מי גרע מלא בידך כלל דנהי דתקנת חז"ל דלא סגי בלמיעבד כ"צ לחוד היינו כדי לעשות הברכ' ע"צ ה"ט ומטעם שזכרנו לעיל אבל מ"מ לא גרע זה מלא בירך וכ"כ רמ"א עצמו סי' שצ"ה דאין הברכה מעכבת וכמדומ' לי שאין לסמוך על פסק זה לחזור ולברך שנית כנלע"ד:

ויותיר לשבת. ברש"י כתוב אפי' לחול שרי כדלעיל ממלא' אשה קדירה בשר כו':

והוא שיאכל מכל א'. נ"ל דודאי לכתחלה קאמר כן דצריך שיראה לכל שאוכל ממנו בי"ט אבל אם אירע שלא אכל כלל ממין אחד אינו אסור לשבת כיון שעכ"פ בשעת הבישול נתכוין לאכלו היום הרי היה מעשה שלו בהיתר ומה שלא אכל אח"כ אין זה גורם איסור דאף בתבשילי י"ט הרבה פעמים אדם מניח קדירה שלימה ואין טועמו מחמת שביעתו ובסי' תק"ג כ' ב"י בשם ריב"ש דאפילו לאחר אכילה אם עבר ובישל בהערמת כזית אין לו דין מערים לאסור וכ"פ שם בש"ע כ"ש כאן דהוא מבשל בהיתר קודם האכילה ועמ"ש בססי' זה:

בי"ט של ר"ה. לפי ששני הימים של ר"ה כיומא אריכת' הם ולא משום ספיקא דיומא כשאר י"ט:

אם הערים כו'. פירש"י דמ"ה החמירו בהערמה טפי מעבר במזיד דאחמור בהא מילתא שלא לעקור תורת עירוב דאלו מזיד רשע הוא לעבור על דברי חכמים ואין אחרים לומדים ממנו והוא עצמו משים אל לבו ושב הלכך לא מיעקרא תקנת עירוב אבל מערים סבור לעשות בהיתר ואחרים לומדים ממנו ומיעקרא תקנת עירוב הלכך קנסוהו רבנן עכ"ל וקשה במ"ש כאן הש"ע דהערמה בב' קדירות אפי' לצורך היום אסור היינו ע"כ קודם האכילה ולעיל סכ"א הביא י"א דמותר קודם האכילה מטעם שיאכל מכל א' ואע"ג דגם הטור כתכ כאן כן לק"מ דהטור לא ס"ל הך תקנתא דיאכל ממנו מעט וכמ"ש בסי' תק"ג דאין לך הערמה גדולה מזו אבל הש"ע שפסק דמהני למה אסר כאן ואין ראוי לומר דכאן חזר מדעת י"א שהביא בסמוך גם א"ל דכאן אסר אם לא אכל מעט ממנו דא"כ לא הל"ל אסור אלא יאכל ממנו מעט ותו דלעיל הל"ל ואם לא אכל אסור ותו דדין זה ודאי שקר שיהיה אסור מחמת שלא אכל כיון שעכ"פ הבישול היה בה בהיתר וכמ"ש בסי"ט ע"כ נ"ל דכאן מיירי במבשל מין א' בב' קדירות דבזה לא מהני מה שירצה לאכול ממנו מעט דהא טעם אחד לשניהם אבל באמת אם יש שינוי ביניהם בטעם מהני אפי' בשני קדירות קודם אכילה בהערמה זו לאכול מעט ממנה כמ"ש וחילוק זה כתבתי גם בסי' תק"ג בס"ד והוא נכון:

ספק. וכתב המ"א ואם קיבל עליו (שבת) [יו"ט] כגון שאמר ברכו אסור עססי' רס"א. אבל הט"ז ועט"ז כתבו משם ראב"ן דאפי' לא עירב עד אחר ברכו יכול לערב כל זמן שהצבור לא התפללו תפלת י"ט ע"ש והיד אהרן הסכים עם המ"א ע"ש ונ"ל דמי שהוא בבית הכנסת ולא הניח עירוב תבשילין ואם ילך לביתו להניח עירוב תבשילין יעבור זמן מנחה יתפלל מנחה ולא יניח עירוב תבשילין דיכול להקנות קמחו לאחרים. מ"א:

מתבשיל. דאיתא דר"א יליף מקרא דאשר תאפו אפו ואשר תבשלו בשלו מכאן שאין אופין אלא על האפוי ולא מבשלין אלא על המבושל ע"כ צריך כאן פת בשביל מה שיאפו פת לצורך שבת ותבשיל בשביל מה שיבשלו ור"י ס"ל דבשביל תבשיל מותר הכל ורוב פוסקים ס"ל כר"י רק ר"ת וקצת דעות ס"ל כר"א ע"כ כשר לכל הפחות בדיעבד כר"י אבל על הפת לחוד לא מהני לכ"ע אף לאפות. אסור לעשות ע"ת לפני עי"ט רק בעי"ט אבל בדיעבד מותר עיין ט"ז ס"ק י"ב ומ"א ס"ק י"ג. כתוב ביש"ש אם עשה תבשיל מיוחד לע"ת או שהפרישו לשם כך אפי' היה דעתו לברך עליו ושכח שרי לבשל דברכות אין מעכבות ואפי' הפרישה אשתו שלא מדעתו שרי עכ"ל. והמ"א בס"ק (נ"ג) [כ"ג] חולק עליו וכתב דאין לסמוך ע"ז ע"ש. ועיין ט"ז ס"ק (י"ז) [י"ח]. מהרי"ל היה מניח הבשר על הטעלי"ר ולא על גלוסקא משום מיאוס. גם לקח לחם שלם ולקחו ללחם משנה בליל שבת ובמחרתו בסעודה ג' היה בוצע עליו כיון דאתעביד ביה חדא מצוה ליעביד ביה מצוה אחרית'. בשל"ה כ' שלא ליקח עצם שפל אלא יקח חתיכה חשובה ואל תהי מצוה זו קלה בעיניך:

דייסא. נ"ל דאפי' במקום שמלפתין בו את הפת בטלה דעתן דאכלי נהמ' בנהמ' ונ"ל דה"ה שאר מיני ליפתן וקיטניות במקום שאין דרך ללפת בהן הפת אסור לערב בהן. מ"א:

מעושן. כ' המ"א נ"ל דאם אינו ראוי לאכילה ע"י הכבישה או העישון אין מערבין בו אבל במלח אע"פ שהוא ראוי לאכילה אין מערבין דאמרי' מליח הרי הוא כרותח כבוש ה"ה כמבושל משמע דמליח אינו כמבושל מיהו אם היה כבוש בציר או בחומץ ושהה בתוכו כדי שיתנו על האור ויתחיל להרתיח הוי כמבושל אם נאכל כך עיין בי"ד רסי' ק"ה. מ"א:

עדשים. דוקא אם אין לו תבשיל אחר יש"ש ועב"י ובט"ז. ודוקא שמלפתין בהם את הפת כמ"ש ס"א. מ"א וע' יד אהרן:

ששכח. ואם מחמת עצלות שכח נקרא פושע יש"ש ועמ"א. ודוקא אם שכח פעם א' אבל פעם ב' פושע הוי. גמרא:

שאינו. או שלא ידע שמחויב כל אחד לערב וסמך על הגדול אבל בר בי רב חשיב כפושע. יש"ש:

התנה. והניח עירוב תתומין. יש"ש:

סומכין. פירוש אם שכח ואין צריך להודיעהו:

מן. פירוש ממקום שהעירוב מונח עליו:

צרכנא. כתב רש"ל אם לא התנה בפירוש ולשחוט אינו יכול לשחוט ביום טוב לשבת וט"ז חולק עליו והעלה דאין להשגיח עליו לאסור השחיטה מיום טוב לשבת אם הניח עירוב תבשילין ע"ש וכ"פ הב"ח וכ"מ בתשובת גינת ורדים חא"ח כלל ד' סימן ד' דא"צ לפרש ולשחוט. והשכנה"ג בהגהת ב"י אות י' כתב דלכתחלה ראוי לומר בפירוש ולשחוט ושכן נוהג הוא ז"ל ועיין יד אהרן:

ראשון. היינו שחל יום טוב ביום ה' ו' משא"כ אם חל יום ו' ויום שבת פשיטא דמותר לבשל ביום ו' שהוא י"ט ראשון ע"י עירוב תבשילין. וכתב רש"ל דאפילו אם עבר ובישל ביום א' דהיינו ביום ה' דאסור לאכלו בשבת. וט"ז חולק עליו ומתיר לאכול בשבת וכ"ש שאין איסור לאכלו עכ"פ בי"ט ע"ש אם חל יום טוב יום ו' ויום השבת יאמר בע"ת למעבד כל צרכנא מיום טוב לחבירו ומיום טוב לשבת עיין ט"ז הטעם. ועיין מ"א שהניח בצ"ע דאם יודע שיהיה לו ביום שני אונס שלא יוכל לאפות כגון ביום אידם אי שרי לאפות או לבשל ביום ראשון אם היה דעתו לכך בשעת עירוב ע"ש:

העירוב. היינו התבשיל אבל אם נאכל הפת אין בכך כלום עס"ב. ואפי' חל יום טוב ביום ה' וביום ו' ונזכר ביום טוב ראשון אין צריך לערב. יש"ש ועסכ"ב:

לאכלו. ומכל מקום יניח אותו ללחם משנה בערבית ושחרית ולמנחה יבצע עליו כמ"ש בס"ק ב':

לבשל. אפי' לא הניח הקדירה עדיין אצל האש רק שהתחיל בתיקונו כגון שחתך הלפתות וכדומה מותר לבשלו. מ"א:

נר. האחרונים העלו דאם לא עירב אסור להדליק לכן אין להדליק רק נר אחד כמ"ש ס"כ:

אחרים. וה"ה אם יש שם אחרים והוא אינו רוצה להקנות להם קמחו שרי גם כן לאפות בצמצום. יש"ש:

כלל. כתב ט"ז כמדומה לי שאין לסמוך על פסק זה לחזור ולברך שנית ע"ש. ועיין סעיף קטן ב' מש"ש בשם יש"ש:

לאחרים. ומשמע מזה דאפי' משרתת אסורה לבשל. ובי"ט שחל להיות ערב שבת אסור לבשל מי"ט לשבת אפי' ע"י עירוב ומ"מ אחרים אופין ומבשלים לו. מ"א ע"ש:

ואחד. היינו לכתחלה אבל אם אירע שלא אכל כלל ממין א' אינו אוסר לשבת כיון שעכ"פ בשעת הבישול נתכוין לאוכלו היום הרי היה המעשה שלו בהיתר. ט"ז ועיין סימן תק"ג:

בעירוב וכו'. ומברך בתחלה. ש"ג:

לא. ויש"ש וב"ח פסקו כסברא ראשונה:

והותיר אחת. היינו קדירה אחת אסור לאכלו דבהערמה חיישינן שילמדו אחרים לעשות כן משא"כ במזיד: וכתב ט"ז וקשה דלעיל סכ"א הבי' י"א דמותר קודם האכילה מטעם שיאכל מכל אחד ולמה אסר כאן. ע"כ נ"ל דכאן מיירי במבשל מין אחד בשני קדירות דבזה לא מהני מה שרוצה לאכול ממנו מעט דהא טעם אחד לשניהם אבל אם יש שינוי ביניהם בטעם מהני אפי' בשני קדירות קודם אכילה הערמה זו לאכול מעט ממנו עד כאן לשונו:

א בקדירה בפ"ע כו'. כמ"ש י"ז א' ת"ר אין כו' באמת כו' וכן לגי' הרי"ף ורא"ש שגורסין מי"ט לשבת באמת כו' וע' רש"י שם ב' ד"ה שלא יערים כו': אבל כו' וע"י כו'. מתני' שם: ומותר להניח כו'. כמ"ש בפ"ש דשבת ל"ד א' וע"ש תוס' ד"ה לא כו':

ס"ב עירוב זה כו'. ירושלמי עירובי תבשילין כך הם פת כביצה ותבשיל כזית ואומר בא"י אמ"ה אקב"ו על מצות עירוב ומתנה ואומר בדין יהא שרי לן לבשולי ולאפויי מי"ט לחבירו ומי"ט לשבת ולמי שסומכין על עירו' זה עד מוצאי י"ט האחרון ובלבד שיהא עירובו שמור עד מוצאי י"ט האחרון אכלו או שאבד צריך לערב ביו"ט האחרון עכ"ל הירושלמי. והביאו הג"מ ומרדכי והא דקאמר מי"ט לחבירו פי' ראבי"ה כגון אם חל י"ט ע"ש ושבת ובגמרא ר"פ ב' ט"ו ב' אין אופין אלא על האפוי ואין כו' והא דקאמר ב"ה תבשיל אחד היינו בשביל תב שיל וכן מאי דקאמר בגמ' ל"ש אלא תבשיל כו' היינו אם אינו רוצה כ"א לבשל: ואם לא עשאו כו'. דפשטא דמתני' ובה"א תבשיל א' וכן לישנא דגמרא ל"ש אלא תבשיל כו' משמע דבתבשיל לבד סגי ושם י"ז ב' ובה"א מערב בתבשיל אחד ועושה כו ' ובש"א אין אופין כו' ועלה קאמר ב"ה מערב כו' ולא קי"ל כירושלמי הנ"ל ומה שהביא ראיה מותנא מייתי לה מהכא כו' ר"א היא ור' יהושע פליג עליה בירושלמי רפ"ב רא"א אופין כו' ור' יהושע אומר אופין ומבשלין על המבושל כו' ע"ש והגמרא לא חש להביא רק רישא דברייתא סמך על עירובי תבשילין וכת' תוס' ומ"מ אור"י לא מלאני לבי לעבור כו' וכן עמא דבר ובדיעבד סומכין על הר"י ושאר פוסקין אבל לכתחילה יעשה כר"ת ומה שהקשה עליו דר' יהושע פליג עלה מ"מ סתמא דתלמודא מייתי דר"א ונ"ל ראיה לדבריו ממ"ש כ"א כ"ב ה"ד אי דאנח כו' אלא אמר אביי כו' וחנניא כו' ואם איתא מאי אריא אין טומנין אפילו אופין נמי לא אלא דאף לב"ה צריך גם כן פת אבל דעת ר"י ור"ן ורמב"ם וש"פ דבתבשיל לבד סגי וכ"ה להדיא בתוספתא העושה תבשיל מעי"ט אופה ומבשל עליו לשבת ומטמין עליו את החמין ורשאין בני מבוי לעשות תבשיל ולאפות ולבשל עליו ור"א שמותי הוא אבל ב"ה פליג להדיא כנ"ל ומ"ש אין טומנין את החמין כו' אפשר לומר דרבותא נקט דאפילו חמין שהוא כעין תבשיל אפ"ה אסור וכן עיקר: סיג בין בסופו. שם תנן אכלו כו': ויש כו'. ירושלמי הנ"ל:

ס"ה או מעושן. כ' המ"מ שהוא ירושלמי פ"ו דנדרים: אפילו מין כו'. שם וקולייס האספנין כו' וכמ"ש בפ' חבית שהדחתן כו': וכן סומך כו'. עבה"ג: וה"ה שאר כו'. ירושלמי דפ"ו דנדרים הלכה א' ר' בא רב יהודה בשם דבית רב אחי חביצא אין בו משום בישולי א"י ויוצאין בו משום עירובי תבשילין ר' יוסי בר' בון בשם ר"ה כל אוכל שהוא נאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי א"י ויוצאין בו משום עירובי תבשילין אם בשלו כמ"ש בגמרא ואם צלאן כו' ונראה שחביצה פי' תפוחים מבושלים כנ"ל:

ס"ז מצוה על כו'. כמש"ש ט"ו ב' א"ד מי שלא היה כו': מי ששכח. שם בההוא סמיא: או נאנס. שם ט"ו ב' וע' רש"י ד"ה שלא היה לו כו': או שהניח כו'. אבל כו'. כל בו ונלמד מהנ"ל כיון שאינו פושע וז"ש וה"ה ע"ה: כו' אבל כו'. עבה"ג וכפי' הרא"ש שלא כדעת רש"י שם ד"ה לדידך. שאין כו':

ס"ח אבל מי כו' אא"כ כו'. ערש"י שם ד"ה עד תחוה כו':

ס"ט ואם דרך. מאבוה דשמואל ורב אמי ורב אסי לא הוו מכרזי ור' יעקב לא היה דרכו להניח עליהם.

ס"י המערב כו'. עירובין פ' א': וכל מי כו'. דחד טעמא להו דצריך לזכות ע"י אחר וכל שידן כידו ר"י לערב ע"י:

סי"א צריך כו'. שם ע"ט ב':

סי"ב חוזר כו'. ירושלמי הנ"ל: ולאטמוני ולאדלוקי שרגא. שכל אלו א"א לעשות בלא עירו'. לאטמוני. כמש"ש כ"א ב' ואי דלא אנח ע"ת מ"ט דב"ה. ולאדלוקי. כמ"ש מי שלא הניח כו'. ומדליקין לו את הנר. מ' נר א' כדי חייו וע"ל סי"ט: ולפלוני ופלוני. כ"מ בירושלמי הנ"ל וכן בירושלמי פ"ב די"ט הלכה א' דר' אמר עלי ועל מי שלא עירב כו' ושם ר' חייא בשם ר' יוחנן צ"ל עלי ועל מי שלא עירב: ומי שאינו כו'. בין לטעמא דרבא כדי שיבריר כו' בין לטעמא דרב אשי כדי שיאמרו כו'. צריך שיבין ויוצא בו:

סי"ג אע"פ כו'. עמ"א וכ"כ בשם ירושלמי דשבת קרובה התירו ע"י עירובי תבשילין ולא שבת רחוקה וע' בריב"ש:

סי"ד אם הניח כו'. עט"ז ועהג"מ שדעתו דלי"ט אחרון מותר ולי"ט אחר אסור ודאי שיכול לערב לי"ט שני אלא שנסתפק ב"י אם יכול לערב ביו"ט אחר ג"כ ובירושלמי הנ"ל ג"כ מ' שיכול לערב על י"ט האחרון אם התנה עליו אלא שכל בו כ' בשם ר' נתנאל להחמיר משום דמתני' קתני מערב י"ט משמע דוקא מעי"ט ועוד דאין שייך טעמא כדי שיברור וכולהו טעמי ועב"י:

סט"ו אא"ס כו'. גמ' שם תנן אכלו כו' לא דאית כו':

סי"ז אותה עיסה כו'. הרא"ש נסתפק אם אותה עיסה או כל שרוצה ופסק בש"ע לחומרא:

סי"ח אפה ולא כו'. כן מ' במתני' דקאמר לא יבשל בתחלה דבתחלה לכאורה מיותר:

סי"ט מי שלא כו'. כן דקדק ב"י מלשון הרמב"ם שלא הזכיר בנוסח העירוב אדלוקי שרגא וע' מ"א: ויש אוסרין. כמ"ש שם ומדליקין כו' וע' תוס' שם ד"ה ומדליקין כו':

ס"כ ואפילו בביתם. כיון שלא עירב ה"ל לגביה כמו מי"ט לחול. ב"י. ובגמ' סתמא קאמר: ואפילו בביתו. מדקאמר למנ"מ לאקנויי כו' מ' דא"צ אלא לאקנויי וא"צ ד"א דאל"כ אם כן עוד נ"מ: ואם אין כו'. שם מילתא דר"ה ות"כ וכ' י"א משום דרי"ף ורמב"ם השמיטוה וסברי דלית הלכתא כוותיה משום דרבא ואביי דחקו לתרץ בתירוץ אחר: לאפות. אפילו הוא עצמו דלאו דוקא מדליקין כו' וכ"ה בירושלמי שם דלא כי"ח. ר"ן. וכ"מ בתוספתא רפ"ב הרי ששכח ולא עירב ואחריה שעירבו מותרים לעשות לו ר"ל ע"י הקנאת קמחו. הוא עצמו ששכח ולא עירב מותר למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר ר"ל דהוא עצמו מותר לעשות לו: ואם הניח כו'. וכ"כ תוס' כ"ב א' ד"ה ומדליקין כו' וכן מ' קצת בירושלמי הנ"ל מדקאמר לאפויי ולבשולי: ומי שמתענה כו'. כיון שא"י לבשל לעצמו ועיקר העירוב בשבילו:

סכ"א אם נזכר. שם י"ז א' אין אופין מי"ט לשבת כגי' הרי"ף באמת כו' וכנ"ל בס"א: וה"ה כו'. נלמד מהנ"ל: וי"א דאפילו כו'. כמ"ש מערים כו'. שם י"א ב' וע' תוס' שם ד"ה מערים כו':

סכ"ב אם נזכר כו'. שם ו' א': וי"א כו'. כ' הר"ן שכ"ה בירושלמי וז"ל בפ"ב די"ט הלכה א' ר' חייא רבה עלה לביתו אמרין ליה אנשינן מערבא אמר לון אית הכא טלופחין מן אתמול אמרין ליה אין הדא אמרה אפילו מין אחד ור"ל ואם כן דלא כתנא דברייתא דאף לב"ה צריך שני תבשילין אית הוה בהון תרדין הדא אמרה אף על פי שאין בהם כזית אית הוה בהון שיעור' הדא אמר' א"צ להתנות ור"ל וא"צ להתנו' על עירובי תבשילין מי"ט לחבירו אלא סומך על תבשיל שיש לו מעי"ט אף על פי שלא סמך מעי"ט ומשני א"ר חסדא תנאי היה לו לר' חייא הגדול ר"ל שהתנה מי"ט לחבירו ואעפ"כ אמר אית הכא טלופחין מן אתמול וסברא ראשונה נראה שמפרש הדא אמרה א"צ להתנות ר"ל שא"צ לסמוך עליו מעי"ט א"ר חסדא כו' ר"ל דבאמת סמך עליה מערב י"ט והתנה שאם ישכח לערב יסמוך על התבשיל שיש לו מבע"י וכ"ה שם במרדכי:

כג אם עבר כו'.. עבה"ג ועוד מדדחו שם רב אשי ורב נחמן בר יצחק ש"מ דסבירא להו דמותר: או בשוגג. כ"ש ממזיד וכמש"ש תנן המבשל כו':

משנה ביצה ט"ו

משמעות המשנה ב"י

טור בשם ר"ת ורבי שמעון הזקן ובה"ג

הגהת מיימוני דסומכין על ר"י והרי"ף וש"פ

שם בגמרא ט"ז כר' אבא וכרב

שם וכלישנא בתרא

כרבי זירא

ברייתא שם

הגהת מיימוני בפ"ה מה"ת בשם סמ"ג מהירושלמי נדרים

משמעות דברי רב יוסף שם

שם תני ר' חייא

שם מימרא דרב יצחק

שם ט"ו

מהא דאבוה דשמואל ורב אסי שם

מעובדא דההוא סמיא שם

מהא דאבוה דשמואל ורב אמי ורב אסי

שם בגמרא

פשוט שם בגמרא

שם מהא דמכריז רב יעקב בר אידי

הרי"ף והרא"ש שם מהא דציינתי לעיל בסימן שס"ד

גם זה ציינתיו שם

גם זה ציינתי שם:

טור בשם הרא"ש ובעל העיטור

כל בו בשם רבינו חננאל

כדעת רא"ש לטעמי' דרב אשי בע"ת שם בגמרא ט"ו

משנה שם

ברייתא שם י"ז

מימרא דאביי שם

הראב"ד בהשגות בפ"ו מהלכות י"ט וכ' שסברא ככונה היא

ב"י מדברי הרמב"ם בנוסח לשון העירוב

הרא"ש והר"ן שם בפ"ב דביצה:

בעיא ונפשט' שם י"ז

מימרא דרב הונא כ"א כפי פירוש הרא"ש שם

מרדכי בפ"ב דביצה

ר"י

שם ו' בעובדא דרבינא י"ז

טור בשם ר' אפרים

בעיא שם ולא נפשטא ופסקו הפוסקים לקולא

שם בגמרא: