דין מת ביום טוב - שולחן ערוך אורח חיים סימן תקכ״ו

ואפי' יסריח. ואם הוא צריך להוליכו לעיר אחרת רחוק ממהלך יום אחד והעכו"ם לא יוליכוהו למחר וגם א"א לקברו למחר ע"י ישראלים יקברוהו ע"י עכו"ם בביתו ולאחר שבת יוציאוהו ויקברוהו או יניחוהו בארון ויחמרוהו בחמר ובזפת ע"י עכו"ם כדי שלא יסריח (ריב"ש ב"י יש"ש):

יתעסקו בו עכו"ם. אין קוברין ע"י קראים משום ולפני עור ל"ת מכשול (ת"י קס"ו מ"ש קל"ד וי"ג רש"ב ח"ח רש"מ י"ו כ"ה):

לטהרו. המנהג לטהרו לגמרי בלי סיוע עכו"ם דלא כרדב"ז (כ"ה):

ולהוציאו. כיון דאית ביה צורך מצוה שרי עסי' תקי"ח ויש"ש כ' מקום שאין מנהג נכון שלא לקברו ביום טוב ראשון ע"י עכו"ם אא"כ אשתהי או שיצטרך להשהותו או שהו' נפוח וכ"כ מקצת רבוות' וילד קטן אפי' אחר ל' יום יכולים להלינו במרתף וגם אין שייך לו' עליו שמתבזה בין החיים כמו במת גדול א"כ טוב שלא לקברו בי"ט ראשון עכ"ל, והב"ח כ' דדוקא נפלים אין קוברים עס"י:

לידי סחיטה. פי' אפי' להמתירין בסי' ש"ב ס"ט בהגה דלא כע"ש:

אפי' להוציאו. משום כבוד המת שלא יאמרו שנתחלל שבת על ידו עסי' שי"א:

בי"ט שני כו'. ובכ"ה משמע דבמדינות תוגרמה שדרין שם יהודים רבים אין להתיר לקוברו בי"ט שני ע"י ישראל אלא באדם מפורסם כמ"ש רי"ו ואף על גב שנתפרסם הדבר בעיר לא מהני והליכה חוץ לתחום דמי לקציצת ארזים דאסור אף באדם מפורסם (ת"י קי"ד):

כחול וכו'. אבל י"ט שני של ימים הראשונים הוה כח"ה (ת"י ת"ד) והתו' כתבו דאין לחלק (כ"ה):

כמו בי"ט ראשון. וביש"ש כ' דמותר לטהרו בסדין בי"ט שני כיון דאינו אלא גזיר' שמא יסחוט רק שיזהרו שלא יעשו סחיטה בידים:

לכסותו בעפר. דגמר קבורה היא (ב"י) ולכאור' למנהג שלנו הוא אסור דהא כתב ת"ה שאנו נוהגין שלא לעשות מלאכה דאוריית' והרב"י כ' דסתימת הקבר הוי מלאכה דאוריית' ובס' ראב"ן כ' גבי יום טוב ראשון שיכסוהו עכו"ם ובט"ז בי"ד כ' ראיתי קצת מקומות שישראלים מחזירים העפר לתוך הקבר והוא בעיני איסור גמור וכו' ע"ש ובלבוש כ' בי"ט שני יש אוסרין ויש מתירין ויש להקל עכ"ל אפש' דס"ל דלא הוי מלאכה דאורייתא דאמרי' בשבת דף פ"א אסו' לפנות בשדה ניר בשבת (פירש"י ור"ן בחרישה ראשונה ועומדת לזריעה) דלמ' שקיל צרור מעילאי ושדי ליה לתתאי והסותם גומא בשדה חייב משום חורש בבית חייב משום בונה ע"כ משמע דבשדה שאינו חרושה לא מחייב כלל מיהו אפשר דזה דמי לבית שמתקן בזה שלא יהא המת מגולה ולכן נ"ל דאסו' ובס' מ"ש החמיר מאד וכ' מקום שנהגו לקבור על ידי ישראל לא יחפרו אנשים אחרים זולת בני החבורה הרגילין לחפור וכ"ש שלא ישליכו אנשים אחרים עפר לסתום הקבר דכל מה דאפשר למעט בחלול ממעטי' עכ"ל ורש"מ סי' י"ו מתיר לכל ע"ש וכנ"ל דהא כחול שווי' רבנן וגדולה מזו אמרו גבי מילה בשבת דמותרים שני מוהלים למול כמ"ש בי"ד עסי' רס"ו ק"ו כאן:

אבל טלטול מותר. אבל אסו' להוציאו אפי' לכרמלי' ואף על גב דמשמע ברש"י ורא"ש דמות' לכבסו ולגזוז שערו מ"מ הוצא' היא מלאכ' טפי דגזיזת שער במת אינו מלאכה כלל (ת"ה) וביש"ש הקשה דהא כ' הרמב"ם פ"ט הגוזז בין מן החי בין מן במת חייב וכ"ה בירושלמי פ' כלל גדול אלא ע"כ דעת הרא"ש לפירש"י דמלאכה כבידה אסור אבל הוצאה שרי ומ"מ נ"ל שט"ס הוא ברש"י וצריך להגיה א"כ כו' ע"ש וא"כ אסור לעשות שום דבר לצורך מחר עכ"ל עס"ח ול"נ דמ"ש בת"ה דגזיזות שער אינה מלאכה כלל היינו משום שא"צ לשער כלל והרמב"ם מיירי בצריך לשער עמ"ש סי' ש"מ ואף על גב דהוצאה נמי הוה מלאכ' שא"צ לגופו מ"מ שם הוצאה עליה אבל הכא לא הוי מלאכה כלל דהא אמרי' בשבת אם מל תינוק בן ח' בשבת לא עביד כלום דהוי מחתך בשר בעלמ' כ"ש שער ומ"מ טוב להחמיר וכ"מ בת"ה ובש"ע:

מותר ליטול שכר. דשמא לא ימצא מי שיעשה בחנם (רי"ו) וביש"ש אוסר ליטול שכר ואם אינו רוצה לעשות בחנם מטעין ליה כמו בחליצה עכ"ל ועססי' תקפ"ה די"א דלצורך מצוה מותר ליטול שכר שבת וי"ט:

וחוזרין למקומן. מדסתם הרב"י ש"מ דס"ל אפי' יצאו חוץ לד' אלפים אמה מותרים לחזור שלא תהא מכשילם לעת"ל וכ"פ הש"ג ויש"ש, ועיר העשויה כקשת בענין שמודדין מן הקשת אסורים לילך דרך היתר דהא יכולים לילך דרך הקשת (רדב"ז כ"ה סי' שצ"ח):

כלי הקבורה. דמלאכתן להיתר הוא דשמא יצטרך להם למת אחר בו ביום וא"כ מותר לטלטלן שלא יגנובו (רמב"ן ב"י) משמע דבסכין של מילה אסור לטלטלה אחר המילה שיודע שלא יצטרך לו יותר ועמ"ש סי' של"א ס"ו:

אסורים לרכוב. אף על גב דרכיבה רק דרבנן מ"מ איכא זילותא די"ט כנ"ל וה"ה דאסור לילך בספינה (כ"ה):

מתירים להם. ומיהו לא ירכבו בעיר מפני האומות (כ"ה):

כדי למהר קבורתו. כלומר אף על גב דכ' ס"ד אם אינו רוצה לקוברו בו ביום אסו' לעשו' לו דבר התם יכול לעשות לו אחר י"ט משא"כ כאן שהוא צריך לילך עמהם למהר קבורתו שמוטל בבזיון על פני השדה והריב"ש סי' תקי"ו כ' דאסור לילך לשם דהא אפי' בחול המועד אסור לעשות נסרים בחצר אחרת כמ"ש סי' תקמ"ז ס"י כ"ש כאן שהרואה יאמר שהולך לצרכו ע"כ וכ"כ בכ"ה בשם כמה גדולי' וכ"כ היש"ש כיון שאינו רוצ' לקברו בו ביום אסור לילך לשם ואף על גב דאיכא חשש שיאכלוהו הכלבי' מפני חשש כזו אין ראוי להקל ובפרט שיש לחוש שיאכלוהו הכלבי' קודם שיבואו לשם וא"כ יחלל י"ט בחנם אבל במקום שרואין שהכלבים יאכלוהו ודאי יכולים להצילו ולעשות מלאכה אפי' אין ראוי לקבור היום מ"מ מאחר שעושים מלאכה היום כדי לקוברו למחר שרי עכ"ל ול"נ להקל דהא בס' תקמ"ז כ' אם הדבר מפורסם שרי וגם אין לחוש שיפגעו בהן יהודים בדרך דבי"ט אין מצוים עוברי דרכים יהודים מיהו אם אינו מוטל בשדה רק בבית יש להחמיר:

ומותר להביא. אפי' מונח בעיר אם אין שם קברות מותר להוליכו לעיר שיש שם קברות לא גרע מלמיגז ליה אסא שהוא כבודו ואם יש שם קברות וצוה להוליכו לקברות אבותיו אף על גב דמצוה לקיים דברי המת ובפרט כה"ג שהוא כבודו שיקבר במקום אבותיו ומ"מ אין זה כבודו לחלל י"ט בחנם שהרי אם לא צוה אסור להוציאו מקבר לקבר כמ"ש הא"ז פ"ק דמ"ק א"כ מעשיו וצוואתו גרמו לו ולכן היכא דאיכא למיחש שמא יסריח קוברין אותו במקומו ואי ליכא למיחש שמא יסריח מלינין אותו וקוברין אותו אחר י"ט בקברות אבותיו עכ"ל יש"ש עבי"ד סי' שס"ג ס"ב:

בחזקת בן קיימא. שהרי מוהלין אותו בשבת ומחזיקי' אותו בחזקת בן קיימא (בד"ה) ול"נ דאין ראיה משם דהתם חי הוא משא"כ הכא דמת תוך ל' הוי ספק נפל וכ"מ בא"ע סי' קנ"ו ס"ד לענין יבוש ע"ש ועוד בשבת דף קל"ה ע"א ד"ה בן ח' וכו' כתבו התו' דמהלינן מכח ממ"נ וכו' וכ"ה בגמ' ע"ש וביש"ש פסק דאין קוברין אותו תוך ל' עמ"ש ס"א:

אסור אפי' וכו'. דאין מצוה לקבור נפל וא"כ אין י"ט נדחה לצורכי קבורתו ועוד דמה שנהגו להסירה אינו מנהג של תורה אלא מנהג בעלמא משום תקנו' הפושעים דאמרי בב"ר שהקב"ה מעביר הערל' מן הקטנים ונותנ' על פושעי ישראל (הג"מ) וכ' בבד"ה דזה מיירי דידעי' בודאי שלא כלו לו חדשיו דאל"כ קוברים אותו בי"ט כמ"ש ס"ט משמע דס"ל דקוברין אותו ואין מוהלין אותו, ובד"מ כ' דעכ"פ ימתין עד למחר וימול אותו אפי' גמרו שערו וצפרניו ומשמע דאם הוא אחר המיל' או שהי' נקבה מודה רמ"א דקוברין אותו בי"ט כמ"ש ס"ט ומ"ש בי"ד ססי' רס"ג דאין קוברים הנפלים בי"ט מיירי בנפל ודאי ובכ"ה כתב בשם ר"ש הלוי סי' י"ד דאם הוא מבן ל' ולמעלה שמתאבלין עליו מסירין ערלתו בי"ט שני של גליות ובתוספות שנ"ץ מתירין לקבור נפל גמור בי"ט עכ"ל ולי צ"ע מ"ש הג"מ דאין מצוה לקבור נפל ומביא ראי' מדאמרי' בגמ' שפחה שהטילה נפל לבור ואמרי' בור שמטילין לתוכו נפלים צ"ע דהא מ"מ קבורה היא כמ"ש הרא"ש פי"ד מ"ג באהלות ועי"ל דמיירי בנפל שהוא שפיר כדאי' בע"א ועוד דהא אמרי' בנדה דף נ"ז הכותים לא היו קוברים את הנפלים אלא משליכין מאי דרוש כל שיש לו נחלה יש לו גבול משמע דאנן לא קי"ל כוותייהו ועוד מדאיצטריך קרא בת"כ פ' אמור שאין הכהן מטמא לבנו ובתו הנפלים ש"מ שמצוה לקוברן שהרי אין הכהן מטמא אלא לצורך קבורה כמ"ש בי"ד סי' שע"ג ס"ה ועוד דבב"ב ספ"ז איתא שהיו עושין כוכין לנפלים וכ"ה בסנה' פ"ו וצ"ע דלכאורה משמע בנדה דף הנ"ל שגם על הנפלים קאי לאו דלא תלין:

קודם תפלה. כדי שיוכלו האוננים להתפלל ובזמנינו שעושין הכל ע"י עכו"ם אין לקוברן עד אחר אכילה (מ"ב סוף הספר) משמע דעתו כיון שקוברין ע"י עכו"ם מותרין האוננים להתפלל וצ"ע דהא אית' סי' ע"א דפטורין מתפלה ואפשר דס"ל כיון שאין רוצים לקברו עד אחר אכילה חייבים להתפלל כמו בלילה כמ"ש סי' תקמ"ח וביש"ש כ' ראיתי נוהג שקוברים קודם אכילה ואף על פי שכ' הכל בו קודם תפילה במדינתינו א"א להקדים כ"כ ומ"ש לקברו אחר אכיל' ל"נ דאי משום שמחת י"ט קאמרי הא ליתא דאם מת מצוה קודם למגילה ק"ו לשמחת י"ט ובזמנינו הכל נקר' מ"מ ועוד דאיתא במדרש דאסור לאכול סעודת קבע קודם שנקבר המת ולכן אם הוא אדם חשוב קוברים אותו מיד אחר יציאת בה"כ ואם לאו מקבצים מנין וקוברין אותו בשעה שהש"ץ אומר פיוטים עכ"ל ועכשיו נוהגים לקוברו בשחרית וע"פ הרוב נמשך בשעת התפלה ויש ליזהר בזה עסי' ע"ב ס"ב ונ"ל דאם הוא אדם חשוב שצריכים רבים ללוותו יוציאהו לבה"ק אחר יציאת בה"כ ויאכלו ואח"כ יקברוהו כראוי כמ"ש סי' תמ"ג ועמ"ש סי' תקמ"ז:

ראיתי להזכיר מה שנמצ' בדפוס חדש של ספר מהרי"ל הג"ה אחד וז"ל בשנת רס"ד נפטרה פה ק"ק פרנקפורט אשה ליל ראשונה של סוכות וביום ב' כו' ולא נהגו אנינות בי"ט והיה יום ש"ת ביום ו' ובליל ו' בכניסת שבת הצריכו הלומדים את האבלים באבילות עטיפת הראש ושינוי מקום כו' עכ"ל. ושלא כדין הורו אלו הלומדים דעטיפת הראש אינה ראויה בשבת בפרהסי' כמ"ש הרוקח הבאתיו בי"ד סי' שפ"ו וז"ל אבל חייב בעטיפה כמו עתה שמושכין הכובע לפני עיניו כל ז' ובשבת בצינעה ולא בפרהסי'. וכ' מו"ח ז"ל דכשהחזן מתחיל ברכו יגביה הכובע דלא להוי פרהסי' וכ"כ בש"ע סי' ס"ד דבשבת יסיר עטיפתו והיאך הורו שבשבת יתחיל עטיפ' וכן בשינוי המקום דפסק בש"ע סי' שצ"ג דבשבת לא ישנו מקומם אלא שרמ"א מבי' שם י"א דגם בשבת ישנו וכן המנהג והיינו שקודם התחלת ברכו יושב בשינוי מקום שעדיין חול הוא וכיון שהתחיל בחול ישב שם גם אח"כ ודבר פשוט הוא שאם בא האבל לבה"כ אחר ברכו שלא ישנה המקום דמתחיל בשבת האבילות בפרהסי' וכ"ש במה שמכריז השמש צאו לקראת האבל כמו שנוהגין לפני ברכו וכ"ש במ"ש שהצריכו להתאבל בשבת כ"ז אינו נכון דמה יתחדש לו בשבת טפי ממה שהיו לו בח"ה שנוהג ג"כ דין אנינות בצינעה ע"כ שלא כראוי נדפסה הגה זו החדשה ואין לשנות שום דבר בשבת ההו' ממה שהיה בח"ה: (א) בעשיית ארון ותכריכים. שאלו הם איסור דאורייתא וכן הכיסוי שמכסים המת בעפר צריך ע"י עכו"ם דמילוי גומא הוה כבונה ורבים נכשלים בזה אבל להלבישו כו' שאינו אלא טלטול אמרי' ביה מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי לצורך היום קצת וחימום מים מותר מתוך שהותר' כו':

אבל מותר לכסותו בעפר כו'. פי' לעשות מהעפר כמו הר וזה בי"ט שני אבל בראשון פשיטא שאסור ע"י ישראל כמ"ש בסמוך:

מותר ליטול שכר. הטעם בשם הרי"ו כיון שהתירו לו חז"ל דשמא לא ימצא בחנם אע"ג דאסור ליטול שכר בשבת אפי' במלאכה המותרת בשבת עכ"ל. ותמוה לי אם הקילו במת ועשאו בי"ט שני כחול מ"מ היינו דוקא בשביל כבודו אבל זה החי למה יזלזל הוא בי"ט שני וצ"ל דמעיקר' כי תיקון רבנן לעשותו י"ט שני התנו בזה דבכל עניני המת יהיה ממש כחול. ונראה לענין לקנות בגד לתכריכין נמי דינא הכי כמו בחפירת קבר דהיינו לקצוץ דמים בעד הבגד כדרך שעושין בחול אבל צ"ע דהא בס"ז אוסר לרכוב ע"ג בהמה אפי' בי"ט שני ואפי' הקברנים לא ירכבו אלא היכא דלא אפש' ש"מ דלאחרים אסור אפי' במקום שא"א ולא מהני בזה מ"ש כחול שווי' רבנן אע"פ שהם מלוים אותו והיא מצוה גדולה מאוד דמבטלין תורה בשבילה ק"ו לזה. שלא יחלל י"ט בנטילת שכר ויחפור קבר בשביל שכר או יעשה קציצה בי"ט כמה דמי בגד שאין זה כבודו של מת אדרבה זלזולו ע"כ נראה דהאי פיסק' לאו דסמכא איהו ואפשר שט"ס הוא ברי"ו וצ"ל מותר ליתן שכר כו' דהיינו אם לא נמצ' מי שהוא עושה בחנם אבל על אותו שאינו רוצה לעשות כ"א בשכ' הוא בכלל המונעי' את עצמן מן המצו' ולא תהא כזאת בישראל: שוב ראיתי שגם רש"ל כ' ע"ז הנוטל שכר וכתב אם היה מעש' בא לידו שלא רצה לעסוק בחנם הייתי מטעיהו כמו שמטעין בחליצה:

אם א"א מתירין להם כו'. די"ט שני לגבי צרכיו בכל דלא אפשר כחול שוי' רבנן כ"כ ב"י בשם הרמב"ן וק"ל על הש"ע דהא הרמב"ן ס"ל ג"כ בדוכתי דשכיחי עכו"ם שרי ע"י ישראל וכ"פ בסעיף ד' ותו דהא כ' ב"י בשם הרשב"א וז"ל ואין משגיחין בתחומין במת כלל בי"ט שני וכ"פ רמ"א בסעיף שאח"ז אע"פ שאפשר לקברו במקומו וכאן נמי איסור רכיבה היא מדרבנן ולמה כ' הרמב"ן כאן דלא התירו אלא בלא אפשר בלא"ה ונלע"ד הך לא אפשר דהכא אין פי' שהוא מן הנמנע לגמרי בלא"ה אלא א"א בקלות אלא ע"י טורח וצער קצת ג"כ מותר ואפ"ה צ"ע מ"ש מהא דלעיל ולענין דינא נראה כמ"ש דביש צער קצת או טורח מותר אפי' למ"ש רמ"א שמחמירין מאי דאפש' בעממין דהיינו במלאכה דאורייתא משא"כ כאן במידי דרבנן כנלע"ד ברור:

אע"פ שהיה אפשר לקברו. רש"ל כ' דוקא היכא דליכא קבר במקום שנפטר אבל אם יש שם קבר אלא שעשה צוואה שיוליכוהו לקבר אבותיו אין זה כבודו לחלל י"ט ואם יש חשש שיסריח קוברין אותו במקומו ולא שמעי' לצוואתו ואי ליכ' חשש זה מלינין אותו וקוברין אותו אחר י"ט במקום צוואתו:

קוברין אותו אחר אכילה. רש"ל כ' ע"ז ול"נ אי משום שמחת י"ט קא' הא מת מצוה קודם למגילה כ"ש לשמחת י"ט והאידנ' הכל נקר' מת מצוה ועוד וכי זהו שמחת י"ט לאכול ולילך אח"כ לבית הקברות אין זה אלא תוגה ועוד מאחר דאי' במדרש לא תאכלו על הדם שאין לאכול סעודת קבע קודם שנקבר המת למה נעבור ע"ד המדרש אלא קוברין אותו מיד אחר יציא' בה"כ אם הוא אדם חשוב ואם לאו מתקבצים מנין וקוברין אותו בעת שאו' הש"ץ הפיוטים ושאר דברים כדומה לזה וחוזרים לבה"כ וכן עיקר עכ"ל:

ישראל. ועל ידי קראים נמי אסור משום לפני עור. כנה"ג:

עממין. אם צריך להוליכו לעיר אחרת רחוק ממהלך יום אחד וי"ט ראשון חל בערב שבת ולהמתין עד יום א' לא ירצו העכו"ם להוליכו שהוא יום אידם ולהמתין עד יום ב' יסריח יקברוהו על ידי עכו"ם בביתו ולאחר שבת יוציאוהו או יניחוהו בארון ויחמרוהו בחמר ובזפת ע"י עכו"ם כדי שלא יסריח. ריב"ש ב"י:

כדי. או שילוו אותו אשתו ובניו. עש"ת עבה"ג ס"ז:

תכריכין. ואם יכול למצוא תכריכין מוכנים אין לעשות חדשים. אם התכריכים מטונפים מותר לכבסם. ואם אין לו נסרים מנסרים נסרים לארון:

קבר. ודוקא בני החבורה אבל אחרים שאין דרכם לחפור אסור. כ"ש שלא ישליכו אנשים אחרים עפר לסתום הקבר או לטלטל כלי החפירה אם לא שהוא סמוך לחשיכה ע"ש דאז המסייע משובח. ומהרשד"ם חא"ח סי' י"ז כתב דמותר לכל אדם לזכות בכסוי קבר והסכים עמו המ"א ע"ש אבל המשפטי שמואל סי' י"ג חולק על זה ע"ש וע' כנה"ג. וכתב א"ז ראיתי בפנקס חבורה קדישה פה פראג כשנפטר הגאון מוהר"ר אפרים ז"ל ובאו תלמידיו מרנן ורבנן ורצו לטהרו דת"ח ראוי יותר לטהרו תלמידיו ולהתעסק בו ושלחו להגאון מוהר"ר ישעיה ז"ל ר"מ ופסק מאחר שהקברנים מתעסקים כל השנה ומבטלים עסקיהם יתעסקו ג"כ עם הצדיק רק אם ירצו הקברנים מרצונם הטוב לוותר לאיזה אנשים חשובים בשביל כבוד הצדיק הרשות בידם:

כחול. כתב ח"י ח"ד די"ט ב' של ימים הראשוני' הוי כחוה"מ. והתוס' כתבו דאין לחלק בכה"ג. וכתב רש"ל פ"ק דביצה אם צוה להוליכו לקבר אבותיו אין שומעין לו אך אם אינו מסריח ממתינין לו עד למחר ומוליכין אותו. ואם מסריח קוברים אותו היום במקומו ואין מוליכין אותו בי"ט כלל:

עכו"ם. ואם צריך להמתין הרבה שעות ומתוך כך יבא המת לידי בזיון או כיוצא בו יתעסק עמו ישראל:

ישראלים. ומותר לטהרו בסדין בי"ט שני כיון דאינו אלא גזירה שמא יסחוט רק שיזהרו שלא יעשו סחיטה בידים. יש"ש מ"א:

בעפר. זהו בי"ט שני אבל בראשון אסור ע"י ישראל. ט"ז ועיין ס"ק ה' מש"ש:

טילטול. אבל אסור להוציאו אפי' לכרמלית עיין מ"א:

שכר. וביש"ש אוסר ליטול שכר ואם אינו רוצה לעשו' בחנם מטעין ליה כמו בחליצה. ועס"ס תקפ"ה די"א דלצורך מצוה מותר ליטול שכר שבת וי"ט. מ"א:

וחוזרין. אפי' יצאו חוץ לד' אלפים אמה מותרים לחזור שלא תהא מכשילם לעת"ל הש"ג ויש"ש מ"א. ועיר העשויה כקשת בענין שמודדים מן הקשת אסורים לילך דרך היתר דהא יכולים לילך דרך הקשת. רדב"ז כנה"ג מ"א:

לרכוב. וה"ה דאסור לילך בספינה. כנה"ג מ"א:

מתירים. ומיהו לא ירכבו בעיר מפני העכו"ם. שכה"ג מ"א וע' ט"ז:

לצאת. עמ"א שהעלה דאם אינו מוטל בשדה שאין לחוש שיאכלוהו הכלבים אסור ע"ש:

במקומו. ורש"ל כתב דוקא היכא דליכא קבר במקום שנפטר אבל אם יש שם קבר אלא שעשה צוואה שיוליכו לקברי אבותיו אין זה כבודו לחלל י"ט ואם יש חשש שיסריח קוברין אותו במקומו ולא שמעינן לצוואתו ואי ליכא חשש זה מוליכין אותו וקוברין אותו אחר י"ט במקום צוואתו ע"ש ועיין ס"ק ו':

גדול. וביש"ש פסק דאין קוברין אותו תוך למ"ד ועמ"א:

א המוטל כו'. רש"י שם ד"ה אמר רבא כו' ור"ל דל"ת די"ט קאי אמת: לא יתעסקו כו' ואפי' כו' ואי כו'. כ"כ בה"ג וכ"מ בר"ה כ' א' אלא א"ב י"ט כו' אפשר בעממין: אפילו מת כו' ואפילו. דאפילו מר זוטרא דבעי אשתהי ל"ק אלא אי"ט שני מדקאמר רב אשי סתם ואף ע"ג דלא כו' ול"ק בי"ט שני ואע"ג דבפ' תולין קאמר ולא ידענא כו' סוגיא דכאן לא ס"ל כן וכ"ש לרב אשי: וכ"ז כו' אבל כו'. דשרי במתוך בין הוצאה בין הבערה כמ"ש בפ"א ואף לדעת תוס' לצורך מצוה מותר כמו ס"ת ושריפת חמץ אבל הרבה חולקין על זה וכן הרמב"ן בספר תורת האדם ורשב"א סימן כ"ב אוסרין אפילו ההוצאה דהוי כאבנים שאין לומר בו מתוך ואע"ג שהוא מצוה שריפה קדשים יוכיח וכ"כ הר"ן שז"ש יתעסקו כו' כל עסק: וטוב כו'. שאפילו לצורך חי אסור כמ"ש שם ל' א':

ס"ב מת כו'. כמ"ש בפ"ו דסנהדרין:

ס"ג בשבת וביה"כ כו' אפי' כו'. כן משמע בר"ה שם שהקשו אמאי אמרו בעממין הא התירו שבות משום מעשה טלטול ע"י ככר ותינוק ולהוציאו לכרמלית י' אפי' לר"י כמ"ש בפ' המצניע ותי' דהכא משום כבודו שלא יאמרו נתחלל עליו שבת או יה"כ וכמ"ש בפכ"ג עשו לו ארון ותכריכין כו' בעומד באסרטיא כו' ולפיכך אפילו להוציאו כו' וע' תו' דב"ק פ"א א' בד"ה אומר כו' וע' פי"ט דשבת ברי"ף מ"ש בשם בה"ג מה שפי' בין שבות דאית ביה מעשה כו' והסכים עמו הרי"ף והקשו עליו הא מצינו להיפך דההיא שכבא דהוי בדרוקר' דשרא ר"נ לאפוקי לכרמלית ואילו לקברו ע"י עממין אסור בשבת ויה"כ ותי' דהתם משום כבודו שגם הוא אצלו כו' וכמ"ש בספכ"ג דשבת ה"ז לא יקבר בו עולמית כו' ע"ש: אפילו כו'. עמ"א ואפילו בדוד לא התירו כי אם טלטול ע"י ככר ותינוק:

ס"ד ולחצוב כו'. כ"ש מן גלימא ואסא דא"צ כ"כ ולא כהאוסרין בזה ממ"ש בפ"ג דמ"ק אין חופרין כו' וכ"ש בי"ט שני אבל כבר פי' שם הרי"ף ורא"ש ותוס' ור"ן דשם בשביל לאחר המועד לצורך מתים שימותו וכמש"ל סימן תקמ"ז סי"א: ואם אין כו'. ומשכירין כו'. כמש"ו די"ט שני כו' וכ"ש הוא מן אסא כ"ש לקברות ישראל וכן להשכיר שלא יסריח: ואפילו אפשר כו'. כמ"ש כחול שוויוהו כו'. ר"ן. ועוד דאם איתא דוקא במקום שאי אפשר אם כן למה מתירין אפילו לא אשתהי. אבל באשכנז כו'. דא"ז פ' כמר זוטרא ור"ת החמיר משום דאמר רבינא שם והאידנא כו' וכן יש אצלינו גם כן במלאכת' ועוד שבשבת שם אסרו לפי שאינן כו' ובמקום דאפשר עבדינן כוותיהו ותוס' דחו סברתם שאינן נק' בני תורה כמו בנאכל כמו שהוא חי וגם מ"ש שיהודים כו' דחו משום שיהודים מעטים נכנסין מעצמן אין לנו: חוץ כו'. כיון שכבר נקבר: בד"א כו'. כמ"ש אין חופרין כו' כנ"ל וערא"ש שם: אבל כו'. רש"י שם ע"ש:

ס"ה החופר כו'. דכחול כו' ועמ"א וט"ז:

ס"ו ובי"ט שני כו'. כנ"ל דכחול כו': וחוזרין כו'. כמ"ש בפ' בתרא דיומא אם כן אתה כו': וכן כו'. דמלאכתן להיתר ושרי שלא יגנבו כמ"ש בפי"ז דשבת ואפילו יש בית סמוך לחומה שמשתמר ואם כן הוי ליה שלא לצורך כלל ואסור כמש"ל סימן ש"ח ס"ד מכל מקום כיון שנטל כדי שלא יגנובו מטלטל לכ"מ שירצה וע"ש ס"ג:

ס"ז המלוים כו'. אבל כו' אם כו'. שאפילו בעדות החודש דוקא אינו יכול לילך מוליכין כו':

ס"ח אם נודע כו'. כנ"ל כחול כו' ולא חילקו בין נקבר ביומו או לא כל שממהר קבורתו: ומותר. כנ"ל ס"ד:

ס"ט תינוק כו'. דסמכינן ארבי פ' הערל וארבנן כמו שסמכו באשת כהן כ"ש כאן:

ס"י נפלים כו'. דאינו מנהג של תורה וכמ"ש בב"ר שהקב"ה מעביר ערלתם ונותן ע"ג פושעי ישראל ומשום כך נהגו: ואסור כו'. כמ"ש בפ"ק דפסחים ובנדה שהיו מטילין לבור אלמא אין מצוה לקוברו:

סי"א אין קורעין. דאינו מצרכי המת וממ"ש במ"ק אין קורעין כו' ש"מ דבי"ט הכל אסורין:

סי"ב כשמת בליל י"ט כו'. עמ"ח וט"ז:

מימרא דרבא ביצה ו'

טור בשם אביו הרא"ש וכן כת' הר"ן דאפילו מר זוטרא שרי אמירה לעכו"ם והא דאמר והוא דאשתהי קאי איום טוב שני דמתעסקים בו ישראל

ל' הגהת מיי' בפ"א בשם ראב"ן כ"כ הטור בשם ר' יחיאל הלוי ואביו רא"ש בפסקיו שם ובתשובה וש"פ

א"ח

הר"ן בפ"ק דביצה ושכ"כ הרמב"ן בספר תורת האדם והריב"ש בתשובה

מימרא דרבא ביצה ו'

שם בגמרא וכרב אשי

הרא"ש והר"ן שם

הרשב"א בתשוב'

רוקח בסי' כ"א

טור

הרא"ש בפ"ק דמועד קטן:

ר' ירוחם

טור בשם בה"ג וש"פ

הרמב"ן בתשובה

רמב"ן בספר תורת האדם

הרשב"א בתשו'

טור בשם הר"ר יעקב בן הר"ר יצחק הלבן וכמו שפירש הבית יוסף:

הגהת מיימוני בפ"א מהלכות מילה

רמב"ם בפ"ו מהלכות י"ט וש"פ

כל בו בסי' קי"ד:

דין אבילות אם מת קודם הרגל או בתוך הרגל בסימן תקמ"ז תקמ"ח: