שלא לכבות ביום טוב - שולחן ערוך אורח חיים סימן תקי״ד

ואין מכבין. דלאו כל מכשירי אוכל נפש התירו חכמים (ב"י):

אם אפשר. כגון שיכול לעשות אש במקום אחר:

מותר לכבות. ומ"מ לא יכבנה ממש אלא ישליכנה לחוץ (רא"ש) וכ"פ הב"ח ועסי' תק"ב ס"ב:

לא יהיה לו מקום. אבל אם יוכל לאכול אפי' בבית העכו"ם אסור לכבות ונ"ל דה"ה כשישרפו כלי אכילה ואין לו כלים אחרים מותר לכבות, כ' בכ"ה סי' תר"ח אסור לשתות הטוטין (שקורין טבק) משום מכבה ול"נ דאסור משום מוגמר ואינו שוה לכל נפש וכמ"ש סי' תקי"א:

להטות הנר כו'. חתיכות חלב המונחים בנר מותר ליקח א' מן החתיכו' הרחוקות מן הפתילות ואף דגרם כיבוי לא שרי אלא במקום הפסד כמ"ש סי' של"ד סכ"ב שאני שם דכשמגיע האש שם מתכבה ממש אבל הכא שמונעו רק מלשרוף שרי אפילו להרא"ש (יש"ש סי' כ"ח) ואף על פי שהב"ח כ' בשם רש"ל לאיסור בתר ספרו אזלי' דבתר' הוא וכ"מ ס"ג בהג"ה וסי' תק"ב:

להוסיף פתילות. וה"ה דמות' לכפול נר של שעוה כדי שישרף במהרה עס"ט: אסור לחמם נר של שעוה לדבקו במנורה משום דהוי ממרח כמ"ש סי' שי"ד, וכתוב בספר הזכרונות דאסור ליגע בשעוה שמא ימרח (כ"ה סי' שי"ד) ול"נ דכשמדביקו במנורה לא הוי מירוח דממרח תולדה דממחק ואם אינו משפשפו לא הוי מירוח אלא דאסור לידבק גזירה שמא ימרח וכדאי' במשנה פכ"ג דשבת אבל מותר לטלטלו דלא גזרי' שמא ימרח דהא תנן ולא יתן עליה שעוה משמע דשרי לטלטלו כנ"ל:

קודם שידליקנו. דהרא"ש כ' אף על גב דגרם כיבוי שרי כמ"ש סי' של"ד סכ"ב היינו כשאינו נוגע בדבר הדולק אבל השמן והפתיל' שניהן גורמין הדליקה והממעט מא' מהם ממהר את הכיבוי ע"כ ולכן אסור ליתן סביביו דבר המונע אחר שידליקנה עכ"ל ב"י וצ"ע מ"ש מטלית שאחז בו האור שמותר ליתן עליו מים כמ"ש סי' של"ד סכ"ד, וא"ל דהתם משום פסידא דהא הרא"ש ס"ל דאפי' בלא פסידא שרי דאל"כ לא הוי קשה כלום מגרם כיבוי ע"ש, לכן נ"ל דלא אסר הרא"ש אלא ליקח מגוף דבר הדולק אבל כשנותן דבר חוצה לה שרי וכ"מ שם מלשונו ומל' הטו' שלא כ' תיבות קודם שידליקנה משמע אפי' אחר שהדליקה שרי וחתיכ' הנשארת אינה אסורה משום מוקצה שלא היה מוקצה ב"ה ועוד שהי' יכול ליגרם לו כיבוי וא"כ לא אסח דעתיה מיניה ערסי' רע"ט ומ"מ נ"ל דנר של מצוה שהודלק בי"ט אף על פי שכבה אסור ליהנות ממנו ולאכלו הואיל והוקצה למצותו כמו נוי סוכ' כמ"ש התו' בשבת דמ"ב ע"ב בד"ה ואין ניאותין ממנו דאפי' לר"ש דל"ל מוקצה מ"מ שמן שמטפטף מן הנר אסור ליהנות ממנו דהוקצה למצותו עכ"ל ואף דלר"ש מותר ליהנות ממנו אחר שכבה לדידן אסור כוליה יומא דקי"ל מגו דאתקצאי לב"ה אתקצאי לכולי יומא וע' דף מ"ד ע"א בד"ה שבנר ושבקערה, מ"ש הע"ש כאן לא גזירנן גזרה לגזירה ל"ד דכ"פ מצינו זה ואמרי' כולה חדא גזירה הוא:

דהיינו שמדליקה. פי' דוקא כדי להדליק שתיהן כאחד אבל אם עושה כדי לנתק חלק הראשון שלא ידליק צד השני אסור (יש"ש) אבל מל' רמ"א משמע דאפי' א"צ לשתיהם רק שעוש' כדי לקצרה שרי ול"ד למ"ש בס"ח דהתם כוונתו לעשות מפתילה א' שתים ולכן אסור אא"כ צריך לשתיהן דה"ל מתקן מנא אבל הכא שאין מכוין אלא לקצרה שיכבה במהרה שרי דה"ל גרם כיבוי ולדעת זה פשיטא דשרי לתחוב נר בחול אפי' הוא דולק ולכן כ' רמ"א ויש מתירין וכו' דפליג אסברא קמייתא וכ"פ הב"ח ועמש"ל דאף לסברא קמייתא שרי ועמ"ש ס"ב וס"ט וסי' תק"ט ס"ג:

סכין אסור. דמתקן מנא:

ומותר להעמיד. נ"ל דדייק כן מל' הרמב"ם וכמש"ל סי' רע"ז ס"ב אסור לפתוח הדלת כנגד המדור' ואפי' אין שם אלא רוח מצוי' משמע דכשאין שם רוח כלל שרי אף על פי שסוף הרוח לבא וצ"ע דהא במדור' מדינא רוח מצויה שרי אלא דגזרינן רוח מצויה אטו שאינו מצויה וכ"ש דיש לגזור בשעה שאין הרוח מנשב אטו בשעה שהרוח מנשב דבכל רגע ורגע הרוח מנשב וא"א להבחין בזה וכ"מ רסי' רע"ז שכ' דאסור' לפתוח דלת וחלון נגד הנר ולא חילק בין יש רוח לאין רוח ועסי' תר"פ ומ"ש סי' רע"ז ס"ב ואפי' אין שם אלא וכו' היינו דוקא במדורה דמדינא שרי רוח מצויה רק שגזרו אטו אינ' מצויה ולכן כשאין שם רוח כלל שרי אבל בנר לעולם אסור וליכא למשרי משום גרם כבוי דהא לא שרי אלא למנוע שלא ישרף יותר אבל לגרום לכבות הדלוק כבר אסור כמ"ש ס"ב ועססי' רס"ה: והמנהג בליל י"ט שאין לוקחין הנרות מבה"כ לביתם כדרך שעושין במ"ש מטעם שכתבתי דלא כמ"ש בשל"ה שאסור לתחבו בחול רק יוליכנו לביתו ונהפך הוא:

מותר לחתוך. אפשר דבכלי אסור כמ"ש ס"י:

של בטלה. כ' יש"ש סי' ל"ה אפי' אחר שבירך על הנרות יכול להוסיף עליהם לכבוד י"ט ולא מקרי נר בטלה אלא כשמדליק להראות עשרו ונדיבתו בפני אחרים והעולם אין נזהרין גם בזה ויש להם על מי שיסמוכו דהרמב"ם מתיר עכ"ל:

של בה"כ. ורשב"א מפקפק בזה לאסור מפני שלא התירה התורה אלא אוכל נפש או דבר השוה לכל נפש אבל זה שאינו אלא לכבוד אסור וכו' ע"ש בב"י ואף דקי"ל דשרי מ"מ מה שנהגו חדשים מקרוב להדליק בש"ת מיני נפט שקורין פולוו"ר פשיטא דאסור ואף שעושה לשמחה מ"מ אינו שוה לכל נפש, ולא עדיף ממוגמר שאסור ועסי' תרס"ט מ"ש ומ"מ מותר לקבוע פילוו"ר בנר אף על פי שגורם שהנר נכבה מחמת זה כמ"ש ס"ג:

יש מצוה. משמע אפי' אין שם אדם בבה"כ שרי מה"ט ואם הוא סמוך לחשיכה אפילו בביתו שרי להדליק דצריך הוא לו באותה שעה (יש"ש ב"י):

ולתקן הפתילות. נ"ל דאפי' להעמיד נרות של שעוה לצורך הליל' אסור עסי' תק"ג:

שמא יבא להשתמש. כיון למ"ש הרא"ש דאף אם יטלנו משם לא נקרא משתמש באילן אלא גזיר' שמא יעלה באילן כדי ליטלו עכ"ל, וצ"ע דהא איתא בעירובין דף ל"ב כשנוטל עירובו מע"ג אילן הא קמשתמש באילן ע"ש וא"ל דפריך דלגזור שמא יעלה באילן דהא ע"כ מיירי שמונח למטה מי' ול"ל לעלות ועוד דה"ל לשנויי דגזירה לגזירה הוא דעלי' גופ' גזירה הוא שמא יתלוש ועמ"ש סי' תרכ"ח (עסי' של"ז סס"א):

אין פוחתין. והתו' פירשו שמשימין קש באויר הנר שלא יפלו הדפנות יחד וכשנתייבש נוטלין אותו אסור ליטלו בי"ט דמתקן מנא וכ"פ היש"ש והרמב"ם כתב שני כלים שהם מחוברין יחד בתחלת עשייתן כגון ב' נרות או כוסות אין פוחתין אותן לשנים שהוא כמתקן כלי עכ"ל, משמע דאם לא נדבקו בתחלת עשייתן רק אח"כ נדבקו ממילא דרך עראי מותר לפותחן ועססי' ש"מ:

אין גודלין. וה"ה שאסור להתיר קליעת' או נר של שעוה הקלוע' עסי' ש"ג סכ"ו:

שאין בו נר דולק. דכשנר דולק ושורה בתוכו ממעט שמנה והוי מכבה דמכהה אורו מיד (תו') והרא"ש כתב דאפי' אינו מכהה אורה חייב כיון שנוטל גוף הדבר הדולק כמ"ש רסי' רס"ה דהמסתפק מכלי מנוקב הנוטף לתוך הנר חייב משום מכב', ולפ"ז ה"ה דאסור לחתוך נר הדולק וא"כ קשה לדעת המתירין לחתוך בס"ג ובתו' משמע דיש לחלק בין שבת לי"ט ע"ש:

מותר להסיר. מדשינ' ל' הרמב"ם ש"מ דס"ל דמותר להסיר' אפי' בכלי כיון שדרך לנפצו בידו לא ה"ל מתקן מנא אבל אסור לחתוך ראש הפתיל' אפי' בידו כיון שדרך לעשותה בכלי ה"ל מתקן מנא וכמ"ש בב"י אבל ביש"ש כתב וז"ל העולם נזהרין שלא למחוט כל עיקר ואין להקל להם שמא יבואו למחוט בכלי כעין צבת ואין היתר אלא לנפץ באצבע עכ"ל ואף שהרא"ש כתב שמותר לכבות מה שמונע הדלקת הנר אפשר דבידים אסור והכי מסתבר' דהא כיבוי לא שרי אלא לצורך אוכל נפש ולא אמרינן ביה מתוך וכו':

או הקדירה. אע"ג שהיה לצורך אוכל נפש מ"מ אין כאן אלא מכשירי אוכל נפש ואין מותר אלא לר"י דדריש לכם לכל צרכיכם אבל אנן קי"ל כרבנן דדרשי הוא ולא מכשיריו כן איתא בגמ' פ"ב דביצה אלא דקשה הא בפ' א"צ אמרי' הלכה כר"י ותי' בזה דהיינו במ"ש שם הלכה ואין מורין כן ומ"ה דעת הרי"ף ורמב"ם דהיינו דיעה קמיית' דאסרו כאן אבל היש מתירין שמביא רמ"א דהיינו הרא"ש שכתב והא דאסור לכבות בשביל שלא תתעשן הקדירה היינו באפשר להצילה מעישון בלא כיבוי כגון שיסירנה מאש זה ויתננה לבשל על אש אחר ואם אין לו אש וצריך לבשל באש זה ואם לא יכבה תתעשן הקדרה מותר לכבות לצורך אוכל נפש כמו שמותר לאפות ולבשל ומיהו קשה דהיינו כרבנן ובפ' א"צ פסקי' כר"י ואפשר משום דאין מורין כן א"נ במידי דלאו אוכל נפש (ממש) החמירו טפי עכ"ל גם הר"ן כתב שחילקו בין המכשירין לפי מה שהם והקשה מו"ח ז"ל ע"ז דבאפשר להצילה אפי' ר"י מודה דאסור כמו גבי גריפת תנור בסי' תק"ז דאם אפשר לאפות בלא גריפה אסור לגרוף אפי' לר"י כדמשמע מרש"י כמ"ש שם ולפיכך דחה דברי הרא"ש אלו ולק"מ דודאי גבי גריפת התנור מותר לר"י מדאורייתא בכל גווני אפי' באפשר לאפות בלא גריפה אלא משום טלטול הטיט אסרו שם כמ"ש הרא"ש בהדיא שם דהטעם משום טלטול כמ"ש בסי' תק"ו ס"ד בדברינו ע"ש וכי כאן מותר לר"י אפי' באפשר להצילה ואין כאן איסור טלטול דאין כאן מוקצה אלא דלרבנן אסור אא"כ הוה א"א להצילה ובזה מותר גם אם לוקח העץ הדולק משם דהא העצים מותרים בטלטול בי"ט והמרדכי כ' דההיא שלא יתעשן הבית אתי דוקא כר"י אבל בשביל קדירה אפי' לרבנן שרי דהוי ממש אוכל נפש:

או כדי לשמש מטתו. בגמ' דף כ"ב ב"מ אבא מר מרתא מאביי מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר (פי' תשמיש) א"ל אפשר בבית אחר אין לו בית אחר מאי אפש' לעשות לו מחיצה (פרש"י בסדין) אין לו לעשות מחיצה אפשר לכפות עליו כלי אין לו כלי מאי א"ל אסור איתביה אין מכבין הבקעת כדי לחוס עליה ואם בשביל שלא יתעשן הבית מותר אלמא לצורך י"ט שיהנה היום שרי א"ל ההי' ר"י היא דאמר מכשירים שרי דדריש לכם לכל צרכיכם והאי נמי צרכיכם וכן תשמיש כי קאמינא אנא כרבנן פרש"י ואנא דאסרנ' כרבנן דדרשי הוא ולא מכשיריו. וק"ל מאי השיב לו תחלה אפשר בבית אחר ולא השיב לו מיד אסור כדרך כל משיב לשואל לאיזו צורך נותן לו עצה לילך לבית אחר שזהו פשיטא דמותר הליועץ נתנו לו ונראה דכיון דהלכה כר"י אלא שאין מורין כן ע"כ לא רצה לומר אסור בבירור כי באמת מותר מצד ההלכה כל שא"א בע"א ע"כ אמר אפשר בבית אחר ולא אמר ילך לבית אחר אלא ה"ק כיון שאפשר בבית אחר אסור לו בזה וכן הכוונה אח"כ במחיצה וכפיית כלי ממילא ידענו באם אין לו כל אלה דמותר ואחר ששאלו באם חסר כל אלה איך יעשה א"ל אסור פי' שלא רצה להורות בפי' שמותר אלא אסר לו אחר שכבר גילה לו שיש היתר כל שא"א בע"א ממילא יוודע לו שהי' הלכה ואין מורין כן והשתא ניחא דאמר כי קאמינא אנא לרבנן ולא אמר ואנא ס"ל כרבנן אלא ודאי דהאמירה שאמרתי לך היא אליבא דרבנן לפי שאין מורין כן כר"י ונמצא דסוגיא זו כסוגיא דאין צדין אמר ר' נחמי' הוה קאימנ' קמי' דרבא והוה קא מעבר לסכינא אפומ' דדיקול' וא"ל לחדודי קא עביד מר או להעביר שמנונית' וא"ל להעביר שמנונית וחזיתיה לדעתי' דלחדודא קעביד וקסבר הל' כר"י ואין מורין כן פירש"י דמותר כל איש לעשות אבל אין מורין כן לרבים שלא יזלזלו אף במכשירין שאפשר לעשותן בעי"ט וא"כ ה"נ נתכוין אביי לדרך זה שלא לגלות ההיתר בפי' ונראה דזה היתה דעת הרוקח שכ' ב"י בשמו דמכבין בקעת שלא יתעשן הבית שאינו יכול לישב או כדי לשמש מטתו אבל אם יכול לכפות כלי על הנר או להוציא הנר בבית אחר אין לכבות כדאמרינן בפרק י"ט עכ"ל. וקשה דהא בפ' י"ט אמר אביי בפי' אסור אלא כמ"ש דאותה תשובה לא היתה ע"פ הדין האמת דאל"כ ה"ל להשיב תיכף אסור. כתבתי זה אע"פ שש"פ כתבו לאיסור בסתם היינו דרך הוראה לרבים אע"פ שלא כ"כ בפי' מ"מ סמכו על מה שכ"כ בהשחזת הסכין וחד טעמא הוא לר"י אלא שהרמב"ן חילק ביניהם כמבואר בב"י וכן ראיתי לרש"ל בפ"ב דדברי אביי הם דרך אין מורין כן ודקדק ג"כ לישנא דאביי דלא אמר ואנא ס"ל כרבנן כמ"ש ונ"מ דאי עבד חד להיתר בענין שאין לו מחיצה ולא כפית כלי אין עליו חטא דהא גם רבא ואביי בפ' א"צ גבי סכין עשו היתר שלא מורין כן ומ"ש מהר"ם במרדכי פ' כירה לעשות מחיצה דוקא קודם שבת בפני ספרים כדי שיעשה צרכיו בשבת חומרא היא לכתחלה ובמ"ש ניחא מה דקי"ל במ"ש אביי אפשר לעשות מחיצה דהא מבואר בסי' שט"ו שאסור לעשות מחיצה בשבת כדי לשמש מטתו ואי ס"ד לומר דכאן אסור מן הדין בשביל תשמיש ה"ל י"ט בשבת וא"כ למה התיר אביי בעשיית מחיצה כאן אבל למה דפרישי' ניחא דמן הדין מותר לכבות כדי לשמש אלא שאין מורין כן וא"כ אין תועלת גמור בעשיית המחיצה וה"ל כעשיית מחיצה לצניעות בעלמא דמותר כדאי' בסי' שט"ו כנלע"ד בזה ג"כ כפית כלי מותר בשביל תשמיש כמ"ש בסי' רע"ז בסופו ע"ש:

אסור לכבות משום הפסד. נרא' פשוט דבמקו' חשש סכנה בין העכו"ם דאז מותר דהא אפילו בשבת מותר בזה כמ"ש סי' של"ד:

כדי להרחיק השמן. זה מיירי שישאר כך ולא יחזור ויטה אליו השמן נ"ל מזה באם מטה וממשיך השמן קצת מן הפתילה כדי שיוכלו לאחוז בפתיל' ולהוציאה קצת טפי ממה שהית' תחל' חוץ לשמן ואח"כ יחזור ויטה השמן אליה וזה כדי שתדלק יפה מותר ולא אמרי' שבשעה שמשך השמן מתחלה ה"ל מכבה [ואינו] דומה לפתילה שזכרו אח"כ דלא מהני מה שנותנה לנר אחר דשאני התם שלקח כל הפתילה מנר זה הוא מכבה בוודאי משא"כ כאן שאינו ממשיך כל השמן אלא מרחיקו קצת וחוזר ומקרבו דאפי' לא היה מקרבו לא היה מתכבה כשיגיע למקו' השמן ואדרב' זה מתכוון שיבעיר אח"כ טפי ושרי כנ"ל:

שהרי כשמוציא' מיד מכבה בטור סיים ומה מועיל שידליקנה אח"כ וצ"ע מ"ש ממ"ש בסי' תק"ב דמותר ליקח עץ הדולק מצד זה של מדורה ולהניחה לצד אחר ולא אמרי' שמיד הוא מכבה כמו כאן וא"ל דהתם שאני במדורה א' דהא כ' שם הטע' הואיל ואין מכוין לכיבוי וא"כ ה"נ נימא הכי בפתילה שמוציאה כדי להניחה באש אחר ומה לי במדורה זו עצמה מקצה לקצה או מדורה אחרת סמוכ' לה וכמדומה דמאן דס"ל שם לקולא ה"נ כאן בפתילה וצ"ע על רמ"א וכן רש"ל דפסקו לתרווייהו בא' לקולא ובא' לחומרא:

נר של שעו'. סעיף זה הוא דעת הרא"ש והטו' דס"ל דגרם מהירות כיבוי אינו מותר אלא באם הגורם דבר חוצה להנר דהיינו כמ"ש כאן שמניח סביבו דבר המעכב ההבערה אבל לא ימעט ההבערה במה שלוקח מגופו שום חלק דזה הוה מכבה והוכיח הרא"ש דבר זה דאי תימ' דגם בזה מותר קשה ממ"ש בשפופרת ע"פ הנר דאסור דלמא אתי לאסתפוקי ממנו והיינו מפני שימהר הכיבוי אח"כ שאינו מכחיש אור הנר כלל עכשיו שהרי הנר לעולם מלא שמן כי מהשפופרת מטפטף תמיד לאור הנר אף אם יסתפק מעט משמן שבשפופרת אינו מכחיש מאור הנר אלא הטעם משום דגרם מהר כיבוי בזה דהשמן והפתילה שניהם גורמים הדליקה והממעט מא' מהם ממהר כיבוי ואסור אפי' לרבנן דר"י דמתירים לעשות מחיצה בכלים אפי' מלאים אפי' חדשים ואפשר שיתבקעו ויכבו הדליקה מ"מ כאן אסור מ"ה אסור בנר של שעוה כי אם להשים סביבו אבל לא לחתוך ממנו כלל אפי' ע"י אור וע"כ כ' הטור והש"ע כאן שרוצה להדליקו דאלו דלק כבר אסור לקצרו דהוי מכבה ומו"ח ז"ל הקשה דאם הוא אינו דולק עדיין למה כתבו להשים סביביו דוק' הא אפי' לחתוך ממנו שרי דאין כאן גרם כיבוי ואין זה קושיא דבסכין פשיטא שאסור לחתוך בכל גווני כמ"ש במתני' חותכה באור בפי שתי נרות אלא ע"י אור צריך לחתוך ממנו וזה אינו רוצה בכך כי הוא רוצה שישאר לו חתיכה נר להדליק פעם אחרת ואם ידליק אותו באור יצטרך להדליק כולו ולא ישאר ממנו מאומה ע"כ אין לו תקנה כי אם קודם ההדלק' לשום סביבו דבר המעכב האור וזה פשוט והיש מתירין הם התו' סבירא להו דאין איסור אלא אם מכחיש תכף מאור הנר כההיא דמסתפק מן השמן או מטה השמן ומרחיקו מהפתילה אבל אם אינו מכחיש עכשיו האור אלא שימהר כיבוי אח"כ מותר אפי' אם לוקח קצת מגוף שלו וראוי לתרץ בדעת התוס' מ"ש הרא"ש מאיסור דשפופרת על פי הנר נ"ל די"ל כיון שבאם מסתפק מהשמן שבנר לכ"ע אסיר כיון שבשעת לקיחתו מכחיש מאור הנר ע"כ אסרו גם בשמן שבשפופרת דשמא יסתפק ממנו ועי"ז יבואו להסתפק גם משמן שבנר דמה הפרש בין סיפוק זה לזה כנ"ל ורש"ל תי' דבשפופרת אסור דשמא יסתפק מכל השמן והוא דחוק לפע"ד ונלע"ד דאם רוצ' להטות הנר של שעוה האש למטה קצת כדי שיתיך השעוה ויחזירנו למעלה וכן יעשה פעמים הרבה כדי שבמהרה ישרף כל הנר וכן בנר של חלב מותר אפי' לדעת הרא"ש אע"פ שגרם הכיבוי ע"י גוף הנר מ"מ מותר דע"י הטיה זו הוא מבעיר טפי ודמי למרבה בפתילות שנזכר בסמוך בהג"ה: כ' המרדכי פ' כל כתבי שיש מתירים בי"ט לתת סכין או דבר הניטל בי"ט על נר של שעוה שלא במקום הדלקתה שאין כאן אלא גרם כיבוי אבל רבינו יואל פי' דאפי' בי"ט לא שרי גרם כיבוי אלא במקום היזק דוקא עכ"ל. כ' רש"ל פ"ב דשרי לתחוב נר הדולק בבה"כ בחול כדי שלא ישרף יותר ממה שיוצא לחוץ ואף שהמרדכי כ' שרבינו יואל כ' שאף כה"ג לא שרינן אלא במקום היזק לא נהירא דדוק' בגרם כיבוי ממש שכבה אש הדולק כבר דומיא דפלוגתא דר"י ורבנן בפ' כל כתבי אבל מה שאינו מכבה ממש אלא כשמגיע לשם אין לו עוד יותר במה לישרף וכלה מאליו שרי לכתחלה כדברי התו' כו' אכן להתיר לכתחל' לא יראה בעיני נגד דברי הרא"ש מאחר שממעט גוף השעוה שהוא דולק אבל ליקח חתיכת חלב מהנר כשהוא דולק שרי אפי' לכתחלה ואפי' להרא"ש עכ"ל ובהג"א פ"ב כתב שיש ליזהר מליקח חתיכת חלב אפי' רחוק מפתילה אסור וזה דלא כדברי רש"ל שהם ע"פ המרדכי פ"ב אבל העיקר נראה כרש"ל שהרי מצינו שמות' ליקח עץ שלא אחז בו האור כמ"ש סי' תק"ב ס"ד ולעד"נ דתחיבת הנר בחול שרי ג"כ להרא"ש דע"כ לא אסר אלא כשממעט השמן וכן השעוה אבל כאן אינו ממעט אלא ע"י שתוחבו בחול אינו יכול להדליק מחמת שהחול נופל עליו זהו ממש כענין שכתב הטור שמותר להשים סביב הנר איזה דבר כדי שיגרום הכיבוי ה"נ בהך תחיבה בחול אבל להשים תחיבת הנר למטה תוך המים זה נראה לאיסור דהוי כיבוי ממש וגרע טפי מכלים חדשים עם מים דקי"ל כרבנן דשרי ואפ"ה אסר רבינו יואל שלא במקום היזק כ"ש בזה מכל מקום נראה דבצורך קצת אף שאינו צורך גדול יש להקל אפי' במים כי לא מצינו חבר לר"י בזה כנ"ל:

ושיורי שמן ופתילה כו'. עמ"ש בסי' תק"א ס"ו:

אבל של בה"כ כו'. רש"ל כ' דאפי' בביתו אם מדליק לכבוד י"ט אפי' כבר בירך על נרות של י"ט לא מקרי בטילה אא"כ עושה כדי להראות עשרו ע"כ ול"נ דגם זה לא מקרי בטיל' כיון שמכוין להראות עשרו בזה היום ודאי נתכוין לכבוד היום. וכתוב בטור שבכל שעה אפי' ביום יש מצוה בהדלקת נירות בבה"כ:

אין חותכין הפתילה. דקא מתקן מנא ואם נותן ב' ראשיה בפי שתי נרות כו' אז לא מוכח דהוה מתקן מנא אלא להדלקה קא מכוין כן פירש"י:

והוא שצריך לשתיהן. כתב רש"ל בפ' המביא. וז"ל א"כ עיקר ההיתר תלוי בזה ה"ה נמי דשרי לחתוך הנר של שעוה באור כדי להדליק שניהם כא' אבל נר שהוא דולק אסור לחתוך אפי' באור כדי לנתק חלק הא' ממנו שלא ידלק בצד הב' וכמ"ש בפ' י"ט סי' כ"ח עכ"ל ולא הבנתי דבריו דהיאך יחתוך ע"י האור ולא ידלק החלק השני והיאך אפשר זה אם לא שיכבה החלק השני אחר שידליק שם כדי לחלקם. ואם אפשר לחלקם ע"י האור בלא הדלק' פשיטא דאסור כמו בסכין. ומ"ש ראייה מפ' י"ט סי' כ"ח שם לא הוזכר אלא מענין רוצה לחתוך באור כדי למהר הכבוי שהוא ס"ל דזה אסור לדעת הרא"ש מפני שממעט גוף השעוה אבל לא נלע"ד כן דע"כ לא הוצרכנו כאן שצריך לשניהם אלא כדי שלא יהא נראה כמתקן מנא שהרי הפתילה לא הודלקה עדיין שעוש' אותה לכלי עכשיו. אבל אם הוא רוצה להדליק נר שעוה שדולק כבר ומכוין שישרף הנר במהרה אפי' להרא"ש דלעיל ס"ג אין איסור דזה הוה כמרבה פתילות שיבעי' במהר' שזכר רמ"א ס"ב דמותר דמה לי שמוסיף הבערה ע"י פתילה אחרת או ע"י אותה פתיל' עצמה בנר של שעוה ולא פליג הרא"ש על התו' לעיל אלא באם הוא ממעט בלא הדלקה. וא"ל מהג"א פ"ב שכ' וז"ל אבל אם חתיכה קטנה בנר דולק ונוטל א' מן החתיכות מן הרחוקות מהפתיל' אין נראה שיהא חייב ומיהו לכתחל' אסור לעשות אפי' בי"ט וכן לחתוך מן הנר של שעוה בשעה שהוא דולק עכ"ל משמע אפי' ע"י אור אסור דנרא' דלא קי"ל כהג"ה זו דהא רש"ל עצמו התיר ליקח חתיכ' חלב כמ"ש בשמו בס"ג ה"נ בהאי מלתא דלא ידלק הנר של שעוה בקצה הא' דהוא לא ס"ל כהר"ן דמותר להרבות בפתילות שזכר רמ"א אבל אין קי"ל כוותי'. ורש"ל עצמו הבי' ג"כ להך דמרבה בפתילות דמותר וטעם דכול' הדלק' היא ה"נ בהך דמבעיר אותה בקצ' האחד כנלע"ד להקל כיון שהתו' כתבולהדיא דמותר בקנדלי"א של שעוה לחתוך ע"י האור והרא"ש לאהביא זה לאיסור במחלוקתו אלא נקט איסור ליקח מגופו של הנר:

שאין בה נר' דולק. דאל"כ ה"ל כמסתפק מהשמן וחייב משום מכב':

מותר להסיר הפחם. בגמ' אמרי' מוחטין את הפתיל' בי"ט מאי מוחטין לעדויי חושכא פירש"י כשהי' נעשית פחם בראשה מעבירה וכ' הרא"ש מסיר ראש הפתילה שנשרף ונעשה פחם ומחשיך האור אע"פ שמפילו לארץ והוא כבה מותר כמו שהוא מותר להדליק הנר להשתמש לאורו כך מותר לכבות מה שמונע הדלקת הנר והרמב"ם אוסר להסירו בכלי ואפשר דחשיב ליה תיקון כלי ולא מסתבר דאין כאן תיקון כלי גם מדאמר מוחטין סתם משמע בכל ענין מותר עכ"ל וכ' ב"י מדברי רש"י והרא"ש נראה שאין מותר להעביר אלא ראש הפתיל' שהוא עשוי פחם אבל לחתוך גוף הפתיל' לא עכ"ל כלל הטעם דמה שנעשה פחם הוא מעכב את האור זהו דוקא מותר שאין כאן תיקון כלל אלא מסיר דבר המקלקל והוה כאילו היה דבר אחר דבוק בנר דהא אין הפחם דולק כלל אבל לחתוך ראש הפתיל' מה שלא נעשה פחם זה נקרא תיקון כלי עצמו שהרי הוא ג"כ דולק אלא שאין מבהיק כ"כ בראשו וע"כ התיר הרא"ש להסיר הפחם אפי' ע"י כלי כיון שאין כאן תיקון כלי ופסק כאן כרמב"ם ולשון הש"ע כאן אינו מובן שהתחיל בפחם וסיים בראש הפתילה והו"ל לכתוב אבל לא ביד וצ"ל דאזיל לטעמיה בפי' דברי הרמב"ם שכתב וז"ל ואינו חותך ראש הפתילה בכלי אבל נופץ ראשה בידו עכ"ל וכתב ב"י ולא כתב אבל חותך ראשה בידו כדקאמר ברישא משמע דה"ק אינו חותך ראש הפתילה כלומר גוף הפתילה ואפי' בידו מפני שהוא דבר שדרכו לעשות בכלי והוה מתקן מנא אבל נופץ ראשה בידו כלומר מעביר פחם שבראשה אפי' במחט מפני שדרכו להעבירו בידו עכ"ל וא"כ גם כאן לא נתכוין לחלק אלא בין הפחם לגוף הפתילה וברישא מותר אפי' בכלי ובסיפא אסור אפי' בידו ובכלי דנקט פי' שדרכו בכלי ולעד"נ שזה פי' דחוק מאוד ברמב"ם אלא פי' דבריו כך הם דהוא ס"ל ודאי דאין היתר אלא בפחם לחוד אבל לא בפתילה וע"כ חילק בפחם עצמו בין יד לכלי וכשהוא חותך בכלי א"א לצמצם שלא יחתוך מגוף הפתילה מה שלא נעשה פחם עמו וזה אסור משא"כ אם הוא מנפץ הפחם ביד אז ודאי לא יגע בגוף הפתילה כי הניפוץ הוא שמניח אצבעו עליהם ומטה אותה לצד הארץ והיא נופלת כי אין לה דבוק עם הפתילה וכמ"ש לשון ניפוץ במליחת הבשר בי"ד שהוא מנענע הבשר ה"נ מנענע באצבעו את הפחם והוא נופל מאליו אבל אם רוצה ליקח הפחם בין שני אצבעותיו ודאי אסור כי אז קרוב הדבר מאוד שלא יצמצם ליקח הפחם לחוד בלא מעט מהפתילה ע"כ לא אמר בסיפא אבל חותך ראשה בידו דהוה משמע שהוא עושה ע"י חתיכה בין אצבעותיו וזה אסור וברישא דנקט ואינו חותך ראש הפתילה בכלי רבותא קא משמע לן דע"י כלי אפשר לצמצם יותר לחלק הפחם מהפתילה כי הוא דבר דק משא"כ בין אצבעותיו שהם גסים ונתפש בקלות גם מהפתילה וקמ"ל ברישא דאפ"ה אסור ואין היתר אלא נפוץ ביד ולא חיתוך כל זה פי' יפה מאוד בדברי הרמב"ם בס"ד. והעולה מזה גם למעשה בנר של חלב או שעוה דאין היתר כלל לחתוך הפחם שעל הנר בין אצבעות או ע"י הכלי של מספריים השייך לזה וגם ניפוץ לא שייך כאן כי אינו שייך אלא בפתילה שמדלקת בתוך השמן שידוע הוא שבראשה נעשה פחם וכשנוגעין בו הוא נפרד ונופל לארץ וזה אינו שייך בשל חלב או שעוה אלא דמ"מ יש קצת תועלת במה שמטה את ראש הפתליה באצבעו שידלוק שפיר טפי וכ"כ מו"ח ז"ל לחלק בין נופץ למסיר בין אצבעותיו ורש"ל כתב במסקנא שאין להכניס ראשו בספק אב מלאכה והאידנא העולם נזהרים שלא למחוט בי"ט כל עיקר ואין להקל בפניהם שמא יבואו למחוט בכלי שהוא אב מלאכה עכ"ל ולדידיה מותר מן הדין לחתוך הפחם אפי' בין אצבעותיו אבל למ"ש יש בזה איסור גמור ומ"מ נראה שאין להחמיר מלהטות באצבעו ראש הפתילה קצת כדי שתבעיר יפה כדרך הניפוץ שזכרנו בשמן ומזה ילמדו הרואים שיש איסור למחוט הנר אפי' בין אצבעותיו כיון שרואין שזה אינו מוחט כדרכו אלא מטהו לחוד כנלע"ד נכון. כתבו התוס' פ"ב יש למחות ביד הנשים שלא יכסו האש בי"ט אכן האגודה כתב לכסות האש בעפר בלילה כדי שימצאו למחר בי"ט וכתב רש"ל וכן נראה להקל דדבר שאין מתכוין הוא וכ"ש למאי דקי"ל כר"ש דכל כיבוי הוי מלאכה שאין צריך לגופה כו':

לכבות. השכנה"ג בסי' תר"א אוסר שתיית הטיטון שקורין טובא"ק משום מכבה. והמ"א כתב לאסור משום מוגמר דאינו שוה לכל נפש ע"ש. אבל בתשובת דרכי נועם חלק א"ח סי' ט' כתב דמותר וליכא משום מכבה ולא משום מוגמר ע"ש. ועיין לעיל סי' תק"ב ס"ק ז' מה שכ' שם. ולחותכו הטובא"ק ביום טוב איסור גמור הוא. וע' סי' תק"ד:

מטתו. והב"ח כתב דמותר לכפות הכלי על פי הנר וכ"פ הט"ז דמן הדין מותר לכבות אלא שאין מורין כך ע"ש:

מותר. ומ"מ לא יכבה ממש אלא ישליכנה לחוץ הרא"ש וב"ח ועיין סי' תק"ב סעיף ב':

מקום. אבל אם יכול לאכול אפי' בבית העכו"ם אסור לכבות. ונ"ל דה"ה כשישרפו כלי האכילה ואין לו כלים אחרים מותר לכבות מ"א וע"ל סי' של"ד סעיף כ"ו דמבואר דבזמן הזה שאנו שרויים בין העכו"ם ויש חשש סכנת נפשות מותר לכבות אפי' בשבת ע"ש:

להרחיק. זה מיירי שישאר כך ולא יחזור ויטה עליו השמן. ונ"ל מזה באם מטה וממשיך השמן קצת מן הפתילה כדי שיוכלו לאחוז בפתילה ולהוציאה קצת טפי ממה שהיתה תחלה חוץ לשמן ואח"כ יחזור ויטה השמן אליה וזהו כדי שתדלק יפה מותר ולא אמרינן שבשעה שמשך השמן מתחלה ה"ל מכבה. ט"ז ע"ש:

פתילות. וה"ה דמותר לכפול נר של שעוה כדי שישרף במהרה עס"ט וכן מותר להטות הנר של שעוה האש למטה קצת כדי שיתיך השעוה ויחזירנו למעלה וכן יעשה פעמים הרבה כדי שבמהרה ישרף כל הנר וכן בנר של חלב מותר אע"פ שגרם כיבוי ע"י גוף הנר מ"מ מותר דע"י הטייה זו הוא מבעיר טפי ודמי למרבה בפתילות ט"ז ע"ש. (אבל בספר אליה רבה חולק ואוסר ע"ש). אסור לחמם נר של שעוה לדבקו במנורה משום דהוי ממרח כמו שכתב סי' שי"ד וכתב בספר הזכרונות דאסור ליגע בשעוה שמא ימרח כנה"ג סי' שי"ד. וכתב המ"א ול"נ דכשמדביקו במנורה לא הוי מירוח דממרח תולדה דממחק שאם אינו משפשפו לא הוי מירוח אלא דאסור לידבק גזירה שמא ימרח אבל מותר לטלטלו דלא גזרינן שמא ימרח עכ"ל:

שידליקנו. ולכן יש ליזהר אותם שיש להם צווענגיל שאין הנר דולק אלא עד שיגיע לצווענגי"ל שלא ליתן בתוכו ביו"ט אם לא קודם שמדליקין מהרי"ל אבל המ"א כתב וז"ל דהרא"ש כתב אע"ג דגרם כיבוי שרי כמ"ש סי' של"ד סעיף כ"ב היינו כשאינו נוגע בדבר הדולק אלא בגרם דבר החוצה לנר דהיינו כמ"ש כאן שמניח סביבו דבר המעכב ההבערה אבל לא ימעט ההבערה במה שלקח מגופו שום חלק כגון השמן והפתילה ששניהן גורמין הדליקה והממעיט מאחד מהם ממהר את הכיבוי ע"כ לכן נראה לי דלא אסר הרא"ש אלא ליקח מגוף דבר הדולק אבל כשנותן דבר חוצה לה שרי וכן משמע מלשונו ומלשון הטור שלא כתב תיבת קודם שידליקה משמע אפי' אחר שהדליקה שרי ולכן כתב רמ"א ויש מתירין כו' דפליג אסברא קמייתא. וחתיכה הנשארה אינה אסורה משום מוקצה שלא היה מוקצה בה"ש ועוד שהיה יכול לגרם לו כיבוי ואם כן לא אסח דעתיה מיניה ערסי' רע"ט. ומ"מ נראה לי דנר של מצוה שהודלק בי"ט אע"פ שכבה אסור ליהנות ממנו ולאוכלו הואיל והוקצה למצותו כמו נוי סוכה עכ"ל. מ"א:

שמדליקים. פירוש דוקא כדי להדליק שתיהן כאחד אבל אם עושה כדי לנתק חלק הראשון שלא ידלק צד השני אסור יש"ש. אבל מלשון רמ"א משמע דאפי' אין צריך לשתיהן רק שעושה כדי לקצרה שרי ולדעת זה פשיטא דשרי לתחוב נר בחול אפי' הוא דולק מ"א וכ"כ הט"ז ע"ש ועיין סי' תצ"ח ס"ק י"ח כתבתי בשם המ"א דאסור לתחוב בחול דעושה גומא ע"ש וכן דעת השל"ה. וט"ז מתיר בצורך קצת לתחוב הנר אפי' במים ע"ש:

סכין. דמתקן מנא:

הרוח. כתב המ"א והמנהג בליל יו"ט שאין לוקחין הנרות מבית הכנסת לבית כדרך שעושין במ"ש דבכל רגע ורגע הרוח מנשב וא"א להבחין דלא כשל"ה שאוסר לתוחבו בחול רק יוליכנו לביתו ונהפוך הוא עכ"ל ע"ש:

לחתוך. אפשר בכלי אסור כמ"ש ס"י. מ"א:

בטלה. וכל מה שמדליק ועושה לכבוד י"ט לא מיקרי נר בטלה יש"ש סי' ל"ד ע' מ"א:

שעה. משמע אפי' אין שם אדם בבית הכנסת שרי מהאי טעמא. ואם הוא סמוך לחשיכה אפילו בביתו שרי להדליק דצריך הוא לו באותה שעה יש"ש ב"י מ"א (אמר המגיה תמיד הייתי משתומם מה שראיתי להדליק נרות בבית הכנסת ע"י עכו"ם משבת ליו"ט בעוד היום גדול לאחר מנחה דלכאורה הוא איסור גמור ומחויב למחות בעכו"ם כמו שהדין בעכו"ם העושה מלאכה בשביל ישראל כמבואר בפוסקים אבל חנני ה' יתברך ללמוד היתר דלפי מה שכתב הב"י בסי' רע"ו הטעם דלא מהני קצץ בנר משו' דהגוף ישראל נהנה ממנו א"כ כאן לא שייך זה דהא אין רואין לאורה אלא בלילה והוי כמו שאר דברים כגון עכו"ם העושה מלבוש דמותר בקצץ בסי' רנ"ב ואף לפי מה שכתבו דבבית ישראל לא מהני קצץ. הוא הטעם משום חשד כמבואר שם ובשל רבים ליכא חשדא וזה ברור שם בפוסקים. ועוד כמה פוסקים הר"ן וסייעתו מתירין גם בנר בקצץ וכדאי לסמוך עליהם במקום מצוה ושמחת י"ט וכמה פוסקים מתירים אפי' בחד שבות במקום מצוה א"כ יש להם על מה שיסמוכו. ומנהגן של ישראל תורה היא. ועל היתר זה יש לסמוך גם כן על מה שנוהגין שביום כפור מדליק העכו"ם נרות בבית הכנסת קודם תפילת נעילה ומתפללים לאורם. דלכאורה אין לנו ראיה להתיר אבל על פי דברים האלה יש סמך וסעד גמור להתיר. כנלע"ד ללמוד זכות על מנהג של ישראל):

הפתילות. נ"ל דאפילו להעמיד נרות של שעוה לצורך הלילה אסור עיין סי' תק"ג. מ"א:

אילן. ולמטה משלשה טפחים מותר עיין סי' של"ו סעיף ב':

לשתיהן. כדי שלא יהא נראה כמתקן מנא שהרי הפתילה לא הודלקה עדיין שעושה אותה לכלי עכשיו משום הכי הוצרכנו כאן שצריך לשניהם מה שאין כן בס"ג בהג"ה שדולק כבר ומתכוין לקצרה שיכבה במהרה עס"ק ח' מש"ש ועיין מ"א וט"ז:

אין גודלין. וה"ה שאסור להתיר קליעתה או נר של שעוה הקלועה עיין סימן ש"ג סעיף כ"ו:

דולק. דכשנר דולק ושורה בתוכה ממעט שמנה והוי מכבה דמכהה אורו מיד. תוספות ועיין מ"א:

הפחם. עיין ב"י ובמ"א ובט"ז כתב דפי' הדברים הוא כך דס"ל דאין היתר אלא בפחם לחוד אבל לא בפתילה וע"כ חילק בפחם עצמו בין יד לכלי דכשהוא חותך בכלי א"א לצמצם שלא יחתוך מגוף הפתילה מה שלא נעשה פחם עמו וזה אסור משא"כ אם הוא מנפץ הפחם ביד אז ודאי לא יגע בגוף הפתילה כי הניפוץ הוא שמניח אצבעו עליהם ומטה אותה לצד הארץ והיא נופלת כי אין לה דבוק עם הפתילה והוא נופל מאליו אבל אם רוצה ליקח הפחם בין אצבעותיו ודאי אסור כי אז קרוב הדבר מאוד שלא יצמצם ליקח הפחם לחוד בלא מעט מהפתיל' ע"כ לא אמר בסיפא אבל חותך ראשה בידו דהוי משמע שהוא עושה על ידי חתיכה בין אצבעותיו וזה אסור ומה דנקט ואינו חותך ראש הפתילה בכלי רבותא קמשמע לן דעל ידי כלי אפשר לצמצם יותר לחלק הפחם מהפתילה כי הוא דבר דק משא"כ בין אצבעותיו שהם גסים ונתפש בקלות גם מהפתילה קמשמע לן דאפילו הכי אסור ואין היתר אלא ניפוץ ביד ולא חיתוך כלל זה פי' יפה מאוד. והעולה מזה גם למעשה בנר של חלב או של שעוה דאין היתר כלל לחתוך הפחם שעל הנר בין אצבעות שלו או על ידי הכלי של מספרים השייך לזה וגם ניפוץ לא שייך כאן כי אינו שייך אלא בפתיל' שמודלקת בתוך השמן שידוע הוא שבראשה נעשה פחם וכשנוגעין בו נפרד ונופל לארץ וזה אינו שייך בשל חלב או שעוה אלא דמ"מ יש בו קצת תועלת במה שמטה את ראש הפתילה באצבעו שידלוק שפיר טפי וכ"כ מו"ח ז"ל לחלק בין נופץ למסיר בין אצבעותיו: ורש"ל כתב העולם נזהרין למחוט כל עיקר ואין להקל להם שמא יבואו למחוט בכלי כעין צבת ואין היתר אלא לנפץ באצבע עכ"ל. משמע דלדידיה מותר מן הדין לחתוך הפת' אפי' בין אצבעותיו אבל למ"ש יש בזה איסור גמור: ומ"מ נראה שאין להחמיר מלהטות באצבעו ראש הפתילה קצת כדי שתבעיר יפה כדרך הניפוץ שזכרנו בשמן ע"כ לשון הט"ז. ועיין בתשובת דרכי נועם חלק א"ח סי' י"ג שפסק שם להתיר כשהוא ביד ע"ש. וכ"כ בשכנה"ג דבמקומותינו נוהגין להתיר ע"ש ויש לזהר כרש"ל וט"ז. (אבל בספר אליה רבה הוכיח להתיר לחתוך הפחם בין אצבעותיו ע"ש). כתבו התוס' יש למחות ביד הנשים שלא יכסו האש ביו"ט. אכן האגודה כתב [מותר] לכסות האש באפר בלילה כדי שימצאו למחר בי"ט וכתב רש"ל וכ"נ להקל דדבר שאין מתכוין הוא:

ס"א ואין מכבין כו'. עמ"א וכ"כ הר"ן ור"ל אע"ג דקי"ל כר"י בדבר זה לא קי"ל כוותיה וער"ן שם וכ"כ הרא"ש דבדבר דלאו אוכל נפש ממש החמירו טפי: וי"א כו' וכן בבית כו'. ממ"ש שם משום איבוד ממון ול"ק משום צורך כו' מ' דוקא משום זה אסור אבל משום אוכל נפש אפי' רבנן מודו וע"ל סי' תק"ז ס"ד וס"ה:

ס"ב וכן אסור כו'. ע' סי' תק"ב ס"ב אגודה כו' הא אחר כך אסור וע"ש בהג"ה וצ"ע ועט"ז: ומותר להוסיף כו'. כמ"ש בס"ג בהג"ה דהיינו כו' וכמ"ש בס"ח ואע"ג ששם כ' והוא שיהא צריך כו' זה נקרא נמי צריך:

ס"ג נר כו' קודם שידליקנה. לאו דוקא דאפילו אח"כ מותר דלא כב"י וש"ע ועמ"א וכ"ה בטור וכשיטת הרא"ש שמחלק בין זקיפת הנר דס"ב ובין גרם כיבוי דפט"ז דשבת דקי"ל דמותר דכשאינו נוגע בגוף הדבר הדולק אלא עושה דבר חוצה לה: ויש מתירין כו'. כשיטת תוס' שם דס"ל דבכ"ע מותר ואיסור דשם אינו אלא משום דמיד כהה ועיין ברא"ש שהקשה עליהם משפופרת וכן הרמב"ם מתיר וכשיטתו כמ"ש בר"ס תקי"ח וה"ה להבערה וכמ"ש בפ"א אבל הראב"ד וש"פ חולקים עליו וכר"י בירושלמי וכמ"ש בסי' תצ"ה ומסיים הירושלמי ר' נחום אחוי דר' איכא בעא קומיה דר"י א"ל נא תאסור ולא תשרי וכ"מ בגמ' בפ"ב די"ט מפני שהוא מבעיר ופ"ג דפסחים בחלה בי"ט ובפ"ב דשבת אין שורפין כו' י"ט עשה ול"ת כו'. וטעמו של הרמב"ם ממ"ש בפ"א דפסחים ש"מ מדר"ע כו' ובפ"א די"ט המבשל גיד כו' אבל כבר תי' תוס' שם ושם: דהיינו כו' אבל כו'. כמ"ש שם ל"ב: ומותר. דקי"ל גרם כיבוי מותר כנ"ל: אבל אסור כו'. כמ"ש בפט"ז דשבת אסור לפתוח דלת כו':

ס"ד ושיורי. כנ"ל סי' תקא:

ס"ה אבל של בה"כ. כמ"ש במתני' י"ב א' וב"ה מתירין הואיל וצורך מצוה ושם כ' ואת"ל משנה ב"ש כו': ומותר כו' שהרי כו'. שהרי אינו להאיר רק לכבוד וכמ"ש בפ' ח' דברכות נ"ג א' ועתוס' שם: ולתקן הפתילות כו'. ע' ס"ס תרס"ז בהג"ה ואסור כו' ולכן כו':

ס"ט שאין בך כו'. דאל"כ הוי מסתפק ואסור. גמרא פ"ב א':

ס"י אבל אינו כו'. שם ל"ב מ"ש בסכין דלא דקמתקן מנא:

מהא דבעי אביי מרב' ופשט' ביצה דף כ"ב

שם בגמרא כרבנן הרי"ף ורמב"ם ורמב"ן ורבי ירוחם

פשיטות אביי שם כ"ב וכן הסכמת רוב הפוסקים

וע"ל ס"ס של"ד

מעובדא דעולא שם

הרא"ש שם

טור

מימרא דרב יהודה קנבאי שרי וכפי' הערוך הרא"ש שם

ירושלמי בפ"ב דביצה וכרבי יוחנן וכתבו התוספות והרא"ש סוף פ"ב דביצה

הרא"ש שם

טור בשם תשובת אביו כלל ה' סימן ח' וכמו שפי' הבית יוסף

תשובת הרשב"א וכמו שפירש הבית יוסף:

מימרא דרב שבת מ"ה

רמב"ם בפ"ד

משנה ביצה ל"ב וכפירוש רש"י

שם במשנה

שם וכרבי יהודה וכדתני רב חייא טור בשם הרי"ף ורמב"ם פ"ד

ירושלמי הביאו רא"ש

ברייתא שם

שם מימרא דרב

טור בשם הרמב"ם

הג"א בפ"ד דביצה והמרדכי בפרק ב' דשבת בשם הירושלמי ושאר פוסקים