כמה דברים האסורים לעשות ביו״ט - שולחן ערוך אורח חיים סימן תק״י

מוללין כו'. ויש מחמירין למלול בשינוי בראשי אצבעותיו כמ"ש סי' שי"ט ס"ו (הר"ן):

אם רוצה כו'. קשה מאי קמ"ל דאפי' הכנה בעלמא אסור להכין מי"ט לחבירו כ"ש ברירה לכן נ"ל דצ"ל אפי' רוצה לאוכלו בו ביום וה"פ פשיטא כשרוצה לאכלו לאלתר דשרי אלא אפי' רוצה לאוכלו לאחר זמן בו ביום דבשבת חייב חטאת עסי' שי"ט אפ"ה שרי בי"ט דלא כרשב"א דאוסר לברור לבו ביום וכ"ה בהדיא במ"מ פ"ג ועבסי' תק"ו ס"ב:

טורח יותר. כגון שהפסולת הוא דק מאוד ויש טורח ליקח אותו בידו:

ולוזים וכו'. צ"ע דהטו' כ"כ לשיטתו שכ' אם הפסולת מרובה אסור לטלטלו וע"ז כ' דלוזים שרי לטלטל אבל הש"ע פסק כהרמב"ם דלעולם שרי לטלטלם אלא שיש חילוק בברירה וא"כ מ"ש לוזים ובטנים משאר מינים דהא אפי' בשני מיני אוכלין שייך ברירה כמ"ש סי' שי"ט וביש"ש כתב וז"ל אכן נראה דאינו דומה לבורר אוכל מאוכל דהיינו משום שהם ב' מיני' או פסול' ואוכל אבל הכא מין א' הוא ואין שם פסולת עליו ובאיזה ענין שמתקן האוכל מתוך השומר תיקון אוכל בעלמא הוא ואין שם מלאכה עליו עכ"ל, וצ"ע דהא כ' הב"י ססי' שכ"א בשם הירוש' הקולף שומים ובצלים הוי בורר וע"ק כיון דחיישינן לטירחא למה לא נחשב גבי לוזים לטורח לכן נ"ל דגם בלוזים יברור באיזה ענין שקל יותר לברור, כ' יש"ש דאסור להניח קטניות או שאר זרעונים במים שיציף הפסולת למעלה או שיפול העפר למטה וכ"מ דעת הרב"י מדהשמיטו בש"ע:

אין מסננין. דמיחזי כבורר שמשליך הסובין שלו ובורר ממש לא הוי דגם הפסולת ראוי לאכילה (תו') ודוקא כשהיה אפשר לעשותו מאתמול עס"ד:

בגחלת. דהוי כיבוי ואין זה צורך אוכל נפש ממש ובגמ' פריך מ"ש מבישרא אגומרא שמות' אף על גב שאפשר לצלותו בשפוד ומשני התם ליכא כבוי שסופו מבעיר והבער' נמי ליכא שמיירי שצלאוהו במדורה שעשה לצורך הבישול ולכן שרי זהו שיטת הרי"ף והרא"ש והרמב"ן ורש"י פי' כיון שחרדל אפשר לעשותו מאתמול שדרך למתק הרבה בבת א' אסור לעשותו בי"ט וכ' הב"ח אם היה טרוד בעי"ט ולא היה יכול לעשותו מותר לעשותו בי"ט מיהו בסי' תק"ד ס"א משמע דאסו' דהא סתם מתני' הוא דאין דכין מלח בי"ט ואפשר דה"נ קאמר דשרי ע"י שינוי:

מתכת מותר. דאינו שורף וליכא כיבוי ועססי' של"ד ונ"ל דמה"ט מותר ליתן שפוד מלובן לתוך המשקה כדי שיתחמץ אם ראוי לשתותו בו ביום:

אין תולין. דהוי כעובדא דחול:

לסנן. ודוקא אם היה עושיהו מאתמול לא היה כ"כ טוב וחזק דאלת"ה אסור משום בורר כמ"ש ס"ג (תוס'):

ליתן. ונותן בה רימונים אבל כשאינו נותן בה רימונים מוכחא מילתא שעושה משום שמרים (גמ'):

גבינה. דמגבן הוי כבונה ואפשר לעשותו מאתמול שהגבינה ישנה טובה מן החדשה, ונ"ל דעיקר הטעם מפני שדרך לעשותו לימים הרבה הוי עובדא דחול וכמ"ש סי' תק"ד ולהכי פריך בגמ' מ"ש מלישה ולא פריך מ"ש מבישול אלא מפני שלישה נמי דרך לעשות פת לימים הרבה ומשני כיון דפת חמה טובה יותר שרי וכ"מ סי' תצ"ה סס"א:

ואין מעמידין. פי' שנותן לתוכו קיבה דהוי בורר וב"ש כתב דאין להחמיר לאחרים בזה ואין לסמוך עליו נגד כל הני רבואתא:

דאין עושין חמאה. ואף על גב שחמא' בת יומא מעלי מ"מ הוי בורר וטורח גדול הוא ואסור אפי' ע"י עכו"ם (שם בריב"ש) ונ"ל דמותר לקלוט שומן הצף על פני החלב שקורין סמעטנ"י אפי' בשבת וכשיגיע סמוך לחלב יניח קצת עם החלב וכמ"ש סי' שי"ט סי"ד ודוקא שצריך לאוכלו בו ביום ואם א"צ לו רק שחושש שיפסיד ויתקלקל מותר לעשותו ע"י עכו"ם וכמ"ש סימן ש"ז ס"ה:

אין גוזזין. דמאן דחזי סבר שחתכו היום מן המחובר:

שרי בכל ענין. אפי' טובא כמ"ש סי' תקכ"א וכתבו התוס' דעדיף לישא הרבה ביחד כדי למעט בהילוך ונ"ל דכ"ע מודים בזה דלא כהרב"י שכתב בסי' שכ"ג ס"ה מחלוקת בזה ומ"ש הטור למעט במשוי עדיף מיירי שמוליכין דרך מבוי המעורבת דשכיחי רבים:

יפרוש עליהן בגד. ומיירי ביין דלא גזרינן שמא יסחוט (תוס' והרז"ה) ואף על גב שמשמע בר"ן דאף ביין אסור ולא שרי אלא בפירות נ"ל דשרי ביין דלא שייך כיבוס בו דהוי דרך ליכלוך יש"ש וע' סי' שי"ט ס"י וסי' ש"ך סט"ו דבגד העשוי לפרוס עליו אפי' במים שרי: אמרי' בגמ' נכסי' בנכתמא זמנין דנפיל ואתי לאתויי וצ"ע למה השמיטוהו הפוסקים (יש"ש) ולי צ"ע מה בכך אם ישאנו הלא הוצאה מותרת בי"ט ובפרט בכלי הצריך לו לכן נ"ל דהגי' הנכונה כדאיתא בשבת דף קמ"ח נכסי' בנכתמא זימנין דמפסיק ואתי למקטריה ופרש"י מתוך שאתה מצריכו כיסוי קטר ליה בכד וזמנין דמפסיק ואתי למקטריה והוא קשר של קיימא משמע בהדיא דעכשיו דא"צ כיסוי מותר לשאת בכיסוי שאם יפסיק יניחנו כך ולא יקשרנו ולכן השמיטוהו הפוסקים כנ"ל ברור:

אורחים. אפי' מאותה העיר:

מוללין מלילות. פי' שבידו ימלול החטים כשהם רכים דהוה דש כלאחר יד ומפרכין קטניות היינו השרביטין ומוציא הזרע ובשבת צריך שינוי במלילה כמ"ש סי' שי"ט בי"ט לא גזרו. אבל לא בטבל' דמיחזי כמאן דעביד לצורך מחר שאין דרך לעשות בכלים הללו אלא הרבה:

בד"א כשהאוכל מרובה כו'. אז בורר כדרכו לזרוק הפסולת אבל אם היה הפסולת מרובה כו' בטור כתוב בזה דאסור אפי' לטלטלו שהאוכל בטל ברוב הפסולת כדפרכי' בגמ' אוכל מרובה מי איכא מאן דשרי פי' אפי' לטלטל ע"כ צריך שיהיה עכ"פ אוכל מרוב' ואז בטורח תליא מלתא דאם יש טורח בברירת הפסולת יותר מן ברירת האוכל דהיינו שהפסולת הוא דק אז לא יברור הפסולת אלא האוכל אבל כאן הוא ל' הרמב"ם דאף ברוב פסולת שרי לברור האוכל ובשני פעמים מצינו בורר אוכל א' אם אוכל מועט והשני אפי' באוכל מרובה כגון שהפוסלת דק וטירחתו מרוב' ולד"ה אם האוכל והפסולת שוין בכמותן ובטירחתן בורר כדרכו דהיינו זורק הפסולת אלא דנראה דהרשות לברור איזה שרוצה אבל אם כמות הפסולת והאוכל שוין והאוכל הוא דק אז אסור לברור האוכל כמו שיש איסור לברור הפסולת אם הוא דק ובכ"מ מיישב הגמ' אליבא דהרמב"ם במה דפרכי' פסולת מרובה מי איכא מאן דשרי ה"ק פשיטא דצריך לברור האוכל:

לא מקרי פסולת כיון דאורחייהו כו'. הג"ה זו שלא בדקדוק דאע"ג דבאשר"י כתוב ג"כ כל' זה מ"מ אין פי' דלא יהיו פסולת כלל דודאי קרוים הקליפות פסולת אלא דהטור כ' לפי שטתו דבפסולת מרובה אסור לטלטל משום דהאוכל בטל ברוב והוה ככולו פסולת ע"ז כ' דבלוזים ובטנים מותר עכ"פ בטלטול ולא בטיל האוכל וצריך לברור האוכל דוקא כ"כ הטו' בהדיא כאן ובסי' שי"ט דלא מקרי פסולת מרובה אבל עכ"פ פסולת מקרי. וכאן בש"ע שפסק כדברי הרמב"ם דגם בשאר פסולת לא בטיל אוכל ברוב הפסולת אין חילוק בין לוזים ובטנים לשאר פסולת כלל ואגב ריהט' לא דק רמ"א בזה. שוב ראיתי דגם רש"ל הלך אחר ל' הרא"ש וכ' דאין עליו שם פסולת לגמרי ונתן לו מעלה אפי' טפי מאוכל מתוך אוכל ובאיזה ענין שרוצה לתקנו מות' ואין לזה שום סבר' דכיון דבטירחא תליא מילתא ודאי צריך שיברור מה שיש טירחא מועטת. כתב ה' המגיד פ"ג שהרשב"א כתב כל שבשבת חייב חטאת אסור בי"ט ולמדו מדאסרו בנפה וכברה ומזה יצא לו שאסור לברור בי"ט כ"א לאכול מיד ולא להניח לבו ביום כמו בשבת סימן שי"ט וכן בשני מיני אוכלין וכבודו במקומו מונח שהרי ברירת פסולת מאוכל אפי' ביד חייב חטאת ובי"ט מותר ולא אסרו נפה וכברה אלא דמחזי כבורר לימים רבים וכן פרש"י וזהו שלא הזכירו בי"ט כלל שיהא בורר לאלתר אלא דינו כאופה ומבשל דמותר לבו ביום ע"כ. וק"ל דשאני מבשל שא"א מעי"ט דמפיג טעמו משא"כ בבורר שאפשר מעי"ט ואע"פ שבאוכל נפש עצמו מותר אפי' ביכול לעשות בעי"ט היינו מן התורה אבל מדרבנן אסור כמ"ש הר"ן מביאו ב"י סי' תק"ו אההיא דאין שונין קמח פרש"י דאפשר מאתמול וכ' הר"ן פי' לפי' ומתס' מדרבנן דאלו מדאוריית' לא מפלגי' באוכל נפש עצמו בין אפשר ללא אפשר וגם תמוה לי מ"ש ה"ה מדלא זכרו בי"ט שלא יברור רק לאכול לאלתר ועוד מדהתירו לברור בי"ט פסולת מתוך אוכל מה שאסור בשבת בחדא מלתא נדחו הני תרי הוכחות דהיינו שהפוסקים לא כתבו דין איסור הברירה ביו"ט שסמכו על מה שהוזכרו בשבת מסתמא כן הוא בי"ט כל שהיה אפשר מעי"ט וא"כ כשהתירו כאן ליקח הפסולת מאוכל היינו לאכול לאלתר כדינו בשבת ובזה חילקו בין פסולת מרובה או איפכא וכ"מ מההיא דבסמוך אין מסננין החרדל במסננת ופרש"י דמיחזי כבורר שמשליך הסובין שלו וראייה עוד מדברי מהרי"ל שזכרתי רסי' תצ"ה דבורר אסור בי"ט. ורש"ל כ' פ"ק דביצה סי' מ"ב על דברי מהרי"ל. ולא אאמין שיצאו דברים אלו מפיו הלא ב"ה מתירין ברירה בי"ט אלא שיש ליזהר לכתחלה למעט בטירח' וא"כ טוב ליקח הפירורין הגדולים של מצה שממעט בטירח' עכ"ל ונעלם ממנו דעת הרשב"א שכ' בהדיא דבורר אסור בי"ט אלא שה' המגיד חולק עליו. וע"כ נלע"ד דברי רשב"א עיקר ומ"מ הקושיא שהקשתי בסי' תק"ו על דברי הכל בו בפי' דברי הראב"ד מכח דברי ה' המגיד דכאן היא ק' אפי' לרשב"א דכאן דהא התם קאי אנפל צרור היום וא"כ הוה א"א מעי"ט ולמה נאסר שם שונין הקמח כיון שא"א בע"א ודאי מותר כמו מבשל ע"ש:

אין מסננין. כתבתי לפני זה טעמו:

בגחלת של עץ. בגמ' פרכינן מ"ש מבישר' אגומרי דשרי ומשנינן הא איכא כיבוי הא ליכא כיבוי פי' משום כיבוי הגחלת אבל בשל מתכת לא שייך כיבוי דלא נעשה פחם. והקשה בעל המאור ע"ז דהא כל כבוי שהוא לצורך אוכל נפש מות' דמה לי הבערה ומה לי כבוי אלא גרסי' הא דאפשר הא דלא אפש' פי' דחרדל אינו אלא למפונקים ואינו שוה לכל אדם ודחה הרמב"ן דבריו דודאי צריך ושוה הוא לכל אדם וקושייתו של בעל המאור תי' הוא דמיתוק החרדל תיקון הוא ואינו בכלל אפייה ובישול אלא כטחינת החטים וכענין שאמרו באבות הכל צריכין תיקון חרדל צריך למתוק חטים צריך לטחון אפי' אדם צריך תיקון ומפני כך אסרוהו ע"כ ולא ירדתי לסוף דעתו דאם תדמה אותו לטחינת חטין גם האפייה הוא תיקון ואפי' טפי מטחינת חטים וא"כ מ"ש מיתוק החרדל ובאמת טחינת החטים אין האיסור משום תיקון אלא כמ"ש רסי' תצ"ה וקושי' בעל המאו' נ"ל דהאמת היא כגירסתו הא דאפש' אלא דהפי' הוא בדרך זה דהיינו שהמיתוק החרדל היה לעשותו מעי"ט משא"כ בישרא אגומרי דהוי מפיג טעם וכן מבואר בב"י סי' תקי"א:

אין עושין גבינה. מפ' בגמ' דגבינה מעלי טפי יבשה מלחה וא"כ ה"ל לגבן קודם י"ט:

דאין עושין חמאה מן החלב. הטעם בריב"ש משום בורר וכת' שראוי לאסור אפי' ע"י עכו"ם דאמירה לעכו"ם שבות ואפי' בדבר שאין בו אלא איסורא דרבנן עכ"ל ולפי מה דקי"ל בסי' שמ"ב דב"ה לא גזרו עליו משום שבות כיון שאין איסורו אלא מדרבנן והוא שיש בו קצת מצוה ה"נ היה להתיר אם צריך לכך משום שמחת י"ט והיה להתיר ע"י עכו"ם:

אין גוזזין הירק. פי' התלוש שיש בו ראשי עלין נרקבין אין גוזזים בתספורת שלהם דמאן דחזי סבר שליקטן היום:

קונדס ועכביות. הן מיני ירקות שיש טורח בתיקונן:

ויש מחמירין. נראה טעמם דאע"ג דא"א מעי"ט מ"מ כיון שאפשר למלוח כל חתיכה בפ"ע יעשה כן ובמהרי"ל כתוב אם מלח כל חתיכה בפ"ע מותר להשהות' במלח ואח"כ יאכל כ"ה בא"ז אבל הוא נהג שלא לשהות במלח בי"ט ולא בשבת אך מטבל ואוכל מיד:

מלילות וכו'. ויש מחמירין למלול בשינוי בראשי אצבעותיו כמ"ש סי' שי"ט סעיף ו'. הר"ן וט"ז מיקל:

קטניות. היינו השרביטין ומוציא הזרע. וכתב היש"ש דאסור להניח קטניות או שאר זרעונים במים שיציף הפסולת למעלה או שיפול העפר למטה:

בו ביום. אפילו אינו רוצה לאכול לאלתר דבשבת חייב חטאת כמ"ש סי' שי"ט אפ"ה שרי בי"ט עמ"א:

ובטנים. וט"ז ומ"א כתבו דאין חילוק בין אלו לשאר פסולת ע"ש:

מסננים. דוקא כשהיה אפשר לעשותו מאתמול. מ"א:

ממתקין. וע"י שינוי שרי אם היה טרוד בעי"ט. ב"ח מ"א ע"ש:

מתכת. דאינו שורף וליכא כיבוי ועססי' של"ד. ונ"ל מה"ט מותר ליתן השפוד מלובן לתוך משקה כדי שיתחמץ אם ראוי לשתותו בו ביום. מ"א:

ואח"כ. אחר שנתן בה רמונים:

מעמידין. פי' שנותן לתוכו קיבה:

חמאה. אפי' ע"י עכו"ם אסור. ריב"ש. וט"ז מיקל ע"י עכו"ם אם צריך לכך משום שמחת י"ט ע"ש. וכ' המ"א ונ"ל דמותר לקלוט שומן הצף על פני החלב שקורין סמעטנ"י או רא"ם אפי' בשבת וכשיגיע סמוך לחלב יניח קצת עם החלב וכמ"ש סי' שי"ט סעיף ד'. ודוקא שצריך לאוכלו בו ביום ואם אין צריך לו רק שחושש שיפסיד ויתקלקל מותר לעשותו ע"י עכו"ם וכמ"ש סי' ש"ז סעיף ה':

הירק. פי' התלוש שיש בו ראשי עלין נרקבין אין גוזזין במספרים שלהם דמאן דחזי סבר שליקטן היום:

ועכביות. הן מיני ירקות שיש טורח בתיקונן:

בגד. עיין סי' ש"כ סעיף ו':

אורחים. אפי' מאותה עיר מ"א. ועיין סי' של"ג סס"א:

אין מוללין כו'. ומפ' מש"ש י"ג ב' כיצד מולל קאי אשבת אבל בי"ט א"צ שינוי ועסי' שי"ט ס"ו ומש"ש:

ס"ב אם רוצה כו'. עמ"א דלא כרשב"א כו' ולמד הרשב"א ממה שאסרו בנפה וכברה משום דחיוב חטאת בו ודחה המ"מ דבריו הא דפסולת מתוך האוכל אפי' לאלתר וביד חייב חטאת ואפ"ה מותר ולא אסרו נפה וכברה אלא משום דמחזי כבורר לימים מרובים ע"ש: בד"א כו'. שהרמב"ם מפ' מי איכא מאן דשוי על ברירת הפסולת: ולוזים. עמ"א:

ס"ה ואין מעמידין כו'. ירושל' ספ"א מהו להעמיד חלב ביו"ט אם אתה אומר כן אף הוא חולב ומעמיד מי"ט לחול ועיין רש"י בשבת צ"ה א' ד"ה המחבץ המעמיד חלב בקיבה וכן פי' הריב"ש סי' קכ"א: וה"ה כו'. כמו מעמיד שהוא בורר כמו בשבת שם. ועתוס' שם ד"ה והרודה: וי"ל דאסור כו' וה"ה כאן לפי שהוא לימים הרבה וכמ"ש בירושלמי על המעמיד:

ס"ז מותר למלוח כו'. כמ"ש י"א ב' מולח אדם כו' וכ"ש כאן שצריך לכל: ויש מחמירין. דשם משום תחלתן התירו ועבהג"א שם ד"ה ומשום כו'. ועברא"ש שם משום דאין עיבוד כו' וזה מסכים לס' ראשונה וגם י"ל דכאן לכ"ע מותר כיון שרוצה לאכלן כנ"ל:

ס"ח אע"פ כו' אלא כו'. כמש"ש א"ל כו' אמור רבנן כמה כו'. וכמש"ו: ודוקא כו' אבל מזוית לזוית. עתוס' שם ד"ה המביא כו' וי"ל דהתם כו' וי"ל דלמה דפי' כו': או מבית כו'. דבשבת מיירי ג"כ מבית לבית ול"ד באותו בית כמ"ש תוס' שם דאינו יכול להוציא לחוץ וכמ"ש בפ"ה ל"ו והכא תנן משילין כו' התם מאי כו' הכא תנן כו' אלמא דאפי' מבית לבית מיירי שם:

ס"י וכן. כפי' שם:

מימרא דרבא ביצה י"ב

ברייייתא שם

משנה שם י"ד וכב"ה

ברייתא כרבן גמליאל וגמרא שם

שבת קל"ד

משנה שם קל"ז וכחכמים

מימרא שם דאמוראי

בעיא ונפשטא שם קל"ד

ברייתא ביצה ל"ד

שם והם מיני ירקות שיש טורח בתיקונם

ל' הרמב"ם בפ"ה

משנה שם כ"ט וכפי' רש"י שם

שם במשנה

מהא דאתקין רבא במחוזא שם ל'

שם בגמרא וכפי' הטו'

רמב"ם בפרק ה' וציינתיו לעיל בסימן תצ"ה

תו' פ"ג דביצה:

דין הבאת בהמה ששחטה בשדה בסימן תצ"ח סעיף ז':