הבערה ולהחם מים מותר בי״ט - שולחן ערוך אורח חיים סימן תקי״א

לעשות מדורה. דמתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך:

יש אומרים דאסור. משמע מלשון מהרי"ל דדוקא יהודים אסור לחממו אבל ע"י עכו"ם שרי:

דלפעמים אין הקור. כלומר כשאין הקור גדול יש איסור בדבר ונ"ל דאם הקור גדול כ"כ שהמאכלי' השמני' נקרשים שרי להסיק דהוי צורך אוכל נפש עסי' תר"מ ס"ד:

לא כל גופו. שאינו שוה לכל נפש אלא למעונגים:

לרחוץ תינוק. כיון דהיינו רביתיה לא גזרו (מרדכי) ונ"ל דהאידנא דאף בחול לפעמים אין רוחצין אותו ב' או ג' ימים אף בי"ט אסור לרחצו:

מותר להרבות. היינו דוקא בפעם א' אבל אסור להוסיף עליו כמ"ש ססי' תק"ג:

ויש אוסרין. נ"ל דלדידהו אסור לרחוץ תינוק כיון דס"ל די"ט ושבת שוין הן ובשבת פשוט דאסור לרחוץ תינוק אלא לצורך מילה כמ"ש סי' של"א ועיין במרדכי ולכן סידר ההג"ה ראשונה לעיל דקאי לדיעה ראשונה:

מותר לטבול. דנראה כמיקר עמ"ש סימן שכ"ו:

מוגמר. דאינו שוה לכל נפש:

למתקן לאכילה. משמע מלשונו דאפי' טובים לאכילה אלא שרוצה למתקן יותר שרי דמשום כיבוי ליכא שסופו מבעיר ומשום אולודי ריחא ליכא שאין כוונתו להוליד ריח רק להכשיר אוכלין כמו בשרא שצולין אגומרי עסי' תק"ז ס"ד:

ואסור לסחוף. ואף על גב דמותר למלול עשבים כמ"ש סי' שכ"ב ס"ה דהתם ריחא מיהא איתא ואסופי היא דקמוסיף (גמ') ואין להביא ראיה מכאן דבגד שמריח כבר מותר ליתן עליו בשמים שיריח יותר דשאני הכא שהריח הוא שם רק שמוסיפו במלילתו שיצא הריח משא"כ בבגד דמ"מ מוסיף ריח חדש, ומ"מ אתרוג שהי' מונח מעי"ט על הבגד ונטלו מותר להחזירו בי"ט דאינו מריח יותר בשביל כך (עסי' תרל"ח), ופשוט דאסור ליתן דבר המריח לתוך המים כדי שיריחו דלא כמו שנוהגין קצת לעשות ליטול ידי הכהנים:

לעשות מדורה. כתב הר"ן טעמא משום דמתוך שהותרה הבערה לצורך כו' ולעיל סי' תק"א כתב ב"י בשם מהרי"א קושי' על הר"ן ועמ"ש ע"ז שם:

לרחוץ ידיו כו'. דידיו ורגליו שוה בכל נפש אבל כל הגוף אינו אלא למפונקים ואנן בעינן דבר השוה לכל נפש:

אבל במים שהוחמו מעי"ט כו'. דאין כאן דבר שחייבים עליו משום שבות ולא משום רשות ולא משום מצוה וכי גזרינן בשבת אבל בי"ט שרי לרחוץ כל גופו בחמין שהוחמו מעי"ט:

ויש אוסרין בכל ענין. מכח גזירה אטו חמין שהוחמו בי"ט:

אדם מותר לטבול. דאע"ג דגבי כלים חדשים אסו' משום תקוני מנא באדם מותר דאין נראה אלא כמיקר. ועמ"ש סי' שכ"ג מדין הטבלת כלים חדשים:

למתקן לאכילה. דזה הוא אוכל נפש אפי' לעניים אלא שאין מצוי להם ודמי לנזדמן לו צבי בי"ט כדאיתא פ"א דכתובות:

אפי' אם מפזרן כו'. דאין כאן משום מכבה דבאוכל נפש מותר כיון דא"א מעי"ט משא"כ בחרדל בסימן תק"י דאפשר מעי"ט:

כוס מבושם על הבגדים. בגמ' סחופי כסא אשיראי אסור משום דמוליד ריחא פירש"י לכפות כוס מבושם על השיראי' של מלבוש להכניס בהם ריח טוב אסור דקא מוליד ריחא בשיראי' משמע שמכוין זה שיכנס הריח בבגד. ובמהרי"ל כתוב אסור להניח אתרוג על סרבל בי"ט ראשון משום דמוליד ריח' דומיא דכסא על שיראי בפ"ב דביצה וכתב רש"ל ע"ז ותימ' לי הא לא אסר להניח הכוס אלא כדי למגמר כמ"ש הא"ז והא ראייה דנקט שיראי' ולא סתם בגד אלא שדרך שמגמרין אותן אבל היכא דאין מכוין למגמר נראה דשרי דלא שייך כאן לומר פסיק רישא אלא במלאכה ממש אבל הגימור גופיה אינה מלאכה אלא הכבוי וההבערה עכ"ל. ודבריו נכונים ול"ד למ"ש ססי' ש"כ דמי שידיו צבועים מן מי פירות יזהר שלא יגע במפה משום צובע ואע"ג דלא מכוין לצבוע המפה דצובע היא אב מלאכה וע"כ הוה פסיק רישיה: וראיתי בקצת קהילות השופכין שמן של ריח שקורין שפינגר"ד לתוך המים בי"ט לצורך נטילת ידי הכהנים לדוכן ואיסור' קא עבדי דמולידין ריח במים ואפי' שופכים בערב יום טוב מ"מ מולידין ריח ביום טוב ע"י הכהנים וזה ניחא להו ומכונים לכך ע"כ יש למנוע מלעשות כן:

להחם. וע"י עכו"ם שרי ואם הקור גדול כ"כ שהמאכלים נקרשים שרי להסיק דהוי צורך אוכל נפש. מ"א:

גופו. שאינו שוה לכל אדם אלא למעונגים:

תינוק. כיון דהו' רביתיה לא גזרו. מרדכי. והאידנא דאף בחול לפעמים אין רוחצין אותו ב' או ג' ימים אף בי"ט אסור לרחצו. מ"א:

להרבות. היינו דוקא בפעם אחת אבל אסור להוסיף עליו כמ"ש ססי' תק"ג:

מוגמר. ומותר להביא כלי מלא נקבים ומכסין אותו מעי"ט ופוקקין נקביו ולמחר פותחין הנקבים ונמצא הבית מתגמר ואפי' בשבת מותר. רש"ל:

למתקן. אפי' טובים לאכילה בלא"ה אלא שרוצה למתקן יותר נמי שרי. מ"א:

ריחא. עסי' תרנ"ח ס"ב ומה"ט כתבו הט"ז בסי' זה והמ"א בסי' זה ובסי' קכ"ח דאסו' ליתן מי וורדים בשבתות וי"ט לתוך המים לצורך נטילת ידים לכהנים ואפי' ששופכים מעי"ט מ"מ מולידין ריח בי"ט ע"י הכהנים וכ"כ הלק"ט ח"א סי' י"ט. אבל בתשו' גינת ורדים חא"ח כלל ג' סימן ט' כתב דבידים אין שום איסור כלל כי אם במים דודאי קמוליד ריחא דאסור. וכ"פ בתשובת ח"צ סי' צ"ב דבידים אין שום איסור כלל ע"ש. (אבל בספר א"ר כתב כיון דשמן עצמו מעורב במים לא הוי מוליד ריח ע"ש):

ס"א י"א כו' דלפעמי'. עמ"א ס"ק ג': והוי כמו מרחץ. עתוס' בשבת ל"ט ב' ד"ה וב"ה כו' ואור"י כו': ומוגמר. פ"ב די"ט כ"ב ב'. וכתיבות ו' א': ונהגו להקל. שהרי במתני' שאמרו מותר לעשות מדורה כו' לא חילקו בין קור גדול או לא וכן להחם חמין לרגליו אם צריך הרבה או לא וכן בכ"ד שמותר בי"ט:

ס"ב מותר כו'. שם לרגליו וה"ה לידיו וכמ"ש בשבת שם אלא פניו ידיו ורגליו אימא סיפא כו' ושם מ' א' תניא כוותיה כו' וז"ש אבל כו'. ואפי' כו': אבל מותר כו'. כמ"ש בפ' בתרא דיומא דמותר ברחיצ' ביה"כ משום דרביתיה וה"ה כאן: אבל אסור. כמ"ש תוס' ד"ה הנ"ל בשבת שם שאסור לעשות מן התורה הבערה בי"ט משום רחיצה כמו בשבת ואמרו בעירובין ס"ח א' דאפי' ע"י עו"ג אסור לחמם לצורך קטן אפי' בשביל מילה ואפי' בחש"מ אמרו בפ"ב דמ"ק כל שאינו עושה כו': אבל כשצריך כו'. כמ"ש בעירובין שם נחים ליה אגב אימיה ואע"ג דלגדול אסור כמ"ש בספט"ז דשבת וכל שכן בישראל העושה כמ"ש בפ"ק דחולין ועבסי' תק"ג שבי"ט אף לגדול מותר: אבל במים כו'. כמ"ש בשבת מ' א' ת"ר מרחץ כו' מעי"ט כו' מדאמר בשבת למ"ש רוחץ ובי"ט אמר למחר ע"כ לאחר שאסרו בחמין שהוחמו מע"ש ואפ"ה בי"ט מותר ועיין בתוס' שם ד"ה אלא כו' פי' בקונט' כו' ושמא יחלק כו' ובירושלמי פ"ג דשבת ופ"ב די"ט חמין שהוחמו בי"ט וכן חמין שהוחמו מע"ש לשבת רב ושמואל חד אמר מרחיץ בהן פניו ידיו ורגליו וחרנה אמר מרחיץ בהן כל גופו איברים איברים ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא מן מה דאמר שמואל מרחיץ בהן פניו ידיו ורגליו רב דו אמר כו' וקאמר בי"ט ובע"ש מ' דבעי"ט בכ"ע מותר וכן בתניא כוותיה דשמואל לא הזכיר עי"ט: מיהו דוקא כו'. שבת שם ויוצא ומשתטף כו' דוקא ובנתחמם מעי"ט איירי כמ"ש פקקו נקביו מעי"ט כו': ויש אוסרין כו'. דמ' שם דכל הגזירות שם היה אף בי"ט כמש"ש ומשרבו כו' וקאי אי"ט שבשבת לא הוזכר זיעה שם ובפ' המביא אמרו להזיע וקודם גזירה וזיעה לא אסרו אלא משום חמין שהוחמו מבע"י כמ"ש רש"י שם ד"ה ועדיין היו כו' ומ"ש ויוצא ומשתטף מפרשים בצונן וכמ"ש בתוס' שם ד"ה אלא. ומיהו בתוספתא גריס כו' ע"ש וט"ס שם בתוס' ורש"י וצ"ל מעי"ט ומה דפלגינהו שם פקקו נקביו מע"ש כו' פקקו כו' ע"ש בתוס' ד"ה למ"ש כו' וכ"מ בירושלמי פ"ג דשבת ועיין מרדכי פ"ב די"ט וס' ראשונה ס"ל דגזירה דזיעה היה משום שהיו רוחצין בחמין שהוחמו בי"ט:

ס"ג אדם כו'. ע' סי' שכ"ג ס"ד מש"ש:

ס"ד ואסור לסחוף. גמ' די"ט שם:

משנה ביצה כ"א וכב"ה

הרי"ף ותוס' והא דאמרו להן חכמים משנה שבת ל"ח

טור בשם הרי"ף ורמב"ם בפ"א וסמ"ג

משנה ביצה י"ז וכב"ה

משנה שם כ"ב וכחכמים

שם בגמרא וכשמואל

שם כ"ג וכרבא