כמה דינים פרטיים להלכות י״ט - שולחן ערוך אורח חיים סימן תק״ט

שנרצף. פי' שנעקם:

ונשבר בי"ט. וה"ה אם נשבר בעי"ט ולא ידע בו או שלא היה לו שהות לתקנו וכמ"ש סי' תק"ז ס"ד וב"י בשם רש"י אבל אם שכח לתקנו מעי"ט אסור וה"ה אם היה אפשר לתקנו בראשון אסו' לתקנו ביום טוב שני די"ט ראשון חשיב חול לגבי שני לענין זה אף על גב דאנן בקיאין בקביע' דירחא (מהרי"ל) ועמ"ש סי' תצ"ט ס"ג:

מותר לתקנו. נ"ל דאם יכול להשאיל לו אסור לתקנו וכ"מ ססי' תק"מ:

ולא לשורפו. אף על גב דמותר לשרוף פתילה לשנים כמ"ש סי' תקי"ד ס"ח התם מחזי כמדליק ב' נרות אבל הכא אסור משום תיקון כלי (מרדכי) וצ"ל דמיירי שאפשר לעשותו מאתמול:

ע"ג העץ. או ע"ג סכין אחר:

ואין מורין. וה"ה שאין עושין כן בפני רבים אלא א"כ מצי לאשתמוטי ולו' דלהעביר שמנונית' קמכוין וע"ג משחזת אפי' להעביר שמנוניתא אין מורין (יש"ש ב"ח):

אינה יכולה. דהוי ליה מתקן מנא:

וישימנו במחט. דאם ישימנו בי"ט במחט גזרי' שמא יחתוך החוט (רי"ו ירוש') משמע שם דאם לא שמוהו במחט מעי"ט אסור ליתנו במחט בי"ט ועס"א בהג"א:

וכן נהגו לשרוף וכו'. ז"ל ד"מ ולפמ"ש בס"ב דאסור לשרוף השפוד ה"ה דאסור לשרוף החוט אבל נהגו להקל בזה ונראה אף להמרדכי שאוסר לשרוף היינו קודם שנתמלא אסור לשרוף החוט לצורך התפירה אבל לאחר שנתפר ורוצה להסיר משם המחט או החוט הנשאר פשיטא דשרי אף לחתוך דהא א"א לעשותו מעי"ט אלא שנהגו לעשות זה בשריפת החוט עכ"ל כללו של דבר כל שאסור לחתוך אסור ג"כ לשרוף דמתקן מנא כדאי' בגמ' דף ל"ב וכל שמותר לשרוף מותר לחתוך אלא שנהגו לשורפו ועסי' שי"ד ס"ט:

מותר ללבן. דכיון דהיתרא בלע סגי ליה בליבון כל דהוא שקש נשרף עליו מבחוץ כמ"ש סי' תנ"א ס"ד ובי"ד סי' קכ"א ס"ד ע"ש ובש"ך ובט"ז:

והוא שכשיתלבן. שנראה כמחמם לבשל תחתיה (מרדכי) ואפילו היה אפשר לעשותו מעי"ט שרי (ד"מ) אבל בלוע מנביל' צריך ליבון עד שתשיר קליפתן וניכר שעושה להכשיר' אסור כמו שאסור להגעיל כלי ביום טוב (ב"י הג"מ) ואם לא היה אפשר לעשותו מעי"ט שרי להגעיל (ד"מ הג"א פ"ב) ועס"א בהג"ה, ומכאן משמע שמותר בחול להגעיל כלי חלב לאכול בו בשר או איפכא והעולם נוהגין איסו' בדבר ומ"כ בשם הגאון מהור"ר בנימין מפוזנא ששמע ממהר"מ יפה הטעם למנהג שאם יעשה כן לעולם לא יהי' לו רק כלי א' ויגעילנו כל פעם שישתמש בו וזה אסור דלמא אתי למטעי כדאי' בחולין דף ט' ע"ב והא דשרינן הכא י"ל כיון שלעול' אין משתמשין בו אלא ע"י ליבון ליכא למיגזר כנ"ל:

ללבן שפוד. שאינו נרא' שום תיקון כמו בהכשר שירפא (רא"פ) ול"נ דשרי מטעם אחר מטעם שא"א לעשותו מעי"ט (ד"מ) ול"נ דלטעם רא"פ אפי' היה אפשר ללבנו מעי"ט שרי ללבנו בי"ט כיון שמדינא א"צ ליבון כמ"ש בי"ד סי' ע"ו ס"ד אלא שנהגו ללבנו לא חשיב תיקון כמו כלי שנטמאה בולד הטומאה מעי"ט שמטבילין אותו בי"ט ועיין מ"ש סי' שכ"ג:

אין נוקבין. ואם א"א לעשותו מעי"ט שרי כמ"ש ס"א בהג"ה עב"י בשם הרא"ש:

להטביל וכו'. ואם א"א להטבילו מעי"ט שרי וכ"ה בגמ' גבי כלי שנטמא באב הטומאה ועס"א בהג"ה דאין מורין כן וכ"כ היש"ש:

ומותר לטלטל מוקצה. שאנו מסיקין ע"ג אפר שהוסק בי"ט ומטלטלין אותו לצורך אוכל נפש לכסות הפשטיד' (מרדכי) ויש לתמוה למה לא התירו לשחוט לכתחילה לכסות באפר שהוסק ביום טוב וצ"ע (ב"י סי' תקי"ח) וב"ח תירץ דכיסוי אינו צורך אוכל נפש שהרי יכול לאכול בלא כיסוי וצ"ע דהא אסור לשחוט משום זה וא"כ א"א לאכלו וע"ק דאדרבא הא קי"ל אם שחט מותר לכסות בו כמ"ש סי' תצ"ח אף על פי שהיה אפשר לאכול בלא כיסוי וביש"ש פ"ג סכ"א כ' דוקא מה שצריך ליה טובא מותר משום שמחת י"ט אבל לא בכל אוכל נפש דאל"כ ביצ' ודגים ופירות שנתלשו בי"ט אמאי אסירי עכ"ל וצ"ע דאטו פשטיד"א צריך לו יותר מדגים וע"ק דהא כתבו דמותר לטלטל אבנים ועפר המונחים לפני פירות כדי לאכול הפירות אף על פי שא"צ להם כ"כ לכן נ"ל שמותר לטלטל המוקצה בשביל אוכל נפש אבל אסור לאכלו ולהשתמש בו וכ"מ בתוס' סוף דף ל"ח שכתבו דטלטול מוקצה התירו משום אוכל נפש וכ"מ סי' תק"א ס"ג ותק"ב ס"ג דאסור לבשל בעצי מוקצה וכ"מ סי' תק"ז ס"ב דאסור להסיק בעצים שנשרו אפילו אין לו עצים אחרים והתוספות בע"א דף ס"ב ע"ב כתבו דפת שאפה עכו"ם בעצים שנתלשו בשבת מותר דלא אמרינן יש שבח עצים בפת אלא באיסורי הנאה ומוקצה מותר בהנאה עכ"ל צ"ל דוקא בדיעבד מותר ליהנות ממנה אבל לכתחלה אסו' להשתמש בו ומה שהתירו לטלטל עלי לקצב עליו בשר היינו לפי שהוא כלי כמ"ש ססי' תצ"ט ומ"ש המרדכי שמותר לכסות הפשטיד"א באפר היינו לאחר שנתחמם ששוב אינו מוקצה כמ"ש סי' תק"ז ס"ו אלא שמביא ראיה מדמטלטלין אותו בתחלה כשהוא צונן ובהג"מ ובתוס' ל"ג לכסות הפשטיד"א רק לאפות הפשטיד"א וז"ל הרמב"ם פ"א כל שאסור לטלטלו בשבת אסור לטלטלו בי"ט אלא לצורך אכילה וכיוצא בה וכל שמותר בשבת מותר בי"ט ויש בי"ט מה שאין בשבת איסור מוקצה כו' כיצד תרנגולת העומדת לגדל ביצים ושור העומד לחרישה ויוני שובך ופירות העומדים לסחורה כל אלו וכיוצא בהן אסור לאכול מהן עד שיכין אותם מבערב עכ"ל הרי לך בהדיא דמותר לטלטל מוקצה לצורך אכילה אבל אסור לאכלו כנ"ל עיקר דברים הללו ועסי' תקי"ח ס"ג:

שפוד שנרצף. פי' שנעקם ונכפף והטעם דקי"ל כר"י דאמר מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מעי"ט אסור בי"ט ומה שא"א מעי"ט מותר בי"ט ועמ"ש סימן תקי"ד דלאו בכל גווני ק"ל כר"י:

אין משחיזין. ואפילו לר' יהודה דכאן עשאה כלי גמור:

ואין מורין כו'. אבל להעביר שמנונית הסכין ע"ג עץ או חרס או סכין מורין ברבים להתיר כ"כ רש"ל פ' א"צ:

שלא יחתוך כו'. דכיון שיכול לעשות מעי"ט חוט אחד במחט אינו דוחה י"ט:

פשטיד"א של בשר. דאז א"צ ליבון גמור שתשרף קליפתם אלא סגי בליבון קצת ע"י שריפת קש דמועיל אף בתשמישו ע"י האור כיון שהיתרא בלע משא"כ בבלוע נבילה:

על המאכל מיד. דאז לא נראה כמתקן כלי אלא כמחממה לבשל תחתיה:

שנרצף. פי' שנעקם ונכפף מחט שנתעקמ' אפילו מעט אין לפושטה. ספר הזכרונות:

בי"ט. וה"ה אם נשבר בעי"ט ולא ידע בו או שלא היה לו שהות לתקנו אבל אם שכח לתקנו מעי"ט אסור וה"ה אם היה אפשר לתקנו בראשון אסור לתקנו בי"ט שני מהרי"ל מ"א. ואם יכול להשאיל לו אחר אסור לתקנו בכל ענין. מ"א ועי' ס"ס תק"מ מש"ש:

ולא. מיירי שהיה אפשר לעשותו מאתמול:

העץ. או על גבי סכין אחר:

ואין. וה"ה שאין עושין כן בפני רבים אבל להעביר שמנונית הסכין ע"ג עץ או חרס או ע"ג סכין אחר מורין ברבים להתיר. רש"ל פרק אין צדין:

במחט. ואם לא שמוהו במחט מעי"ט אסו' ליתנו במחט בי"ט ועס"א בהג"ה. מ"א:

לשרוף. עיין מ"א שהעלה דכללו של דבר כל שאסור לחתוך אסו' ג"כ לשורפו וכל שמות' לשרוף מות' גם כן לחתוך. והכא מות' אף לחתוך דהא אי אפש' לעשותו מעי"ט אלא שנהגו לעשות זה בשריפת החוט ע"ש:

ללבן. וכיון דהתירא בלע סגי ליה בליבון כל דהו' שקש נשרף עליו מבחוץ כמ"ש סי' תנ"א סעיף ד':

שכשיתלבן. דאז לא נראה כמתקן כלי אלא כמחממה לבשל תחתיה מרדכי. ואפי' היה אפשר לעשותן מעי"ט שרי ד"מ. אבל הבלוע מנבילה צריך ליבון עד שתשיר קליפתה וניכר שעושה להכשירה אסור כמו שאסור להגעיל כלי בי"ט ב"י הג"מ. ואם לא היה אפשר לעשותו מעי"ט שרי להגעיל ד"מ. ועס"א בהג"ה. ומכאן משמע שמותר בחול להגעיל כלי חלב לאכול בו בשר או איפכא והעולם נוהגין איסור בדבר. ומ"כ בשם הגאון מוהר"ר בנימין מפוזנ' ששמע ממהר"ם יפה הטעם להמנהג שאם יעשה כן לעולם לא יהיה לו רק כלי אחד ויגעילנו כל פעם שישתמש בו וזה אסור דלמא אתי למטעי כדאיתא בחולין דף ח' ע"ב. והא דשרינן הכא י"ל כיון דלעולם אין משתמשין בו אלא ע"י ליבון ליכא למגזר. מ"א:

לחזור. מדכתב לחזור ולצלות משמע דצלו בו בי"ט דאל"כ ה"ל מכשירין שהיה אפשר לעשותם מעי"ט הלק"ט חלק ב' סי' ר"ה. והמ"א כתב דלטעם רא"פ אפי' היה אפשר ללבנו מעי"ט שרי ללבנו בי"ט כיון שמדינא א"צ ליבון ע"ש:

נקב. ואם א"א לעשותו מעי"ט שרי כמ"ש ס"א בהג"ה. מ"א:

להטביל. ואם א"א להטבילו מעי"ט שרי ועס"א בהג"ה דאין מורין כן וכ"כ היש"ש:

לטלטל. אבל אסור לאוכלו ע' מ"א וע' סי' תקי"ח סעיף ג':

ס"א ודוקא כו'. ערש"י שם כ"ח ב' ד"ה שפוד שנרצף וד"ה אסור לתקנו כו': אבל כו'. שם שפוד שנרצם כו': ונשבר בי"ט. שם ול"ק כאן כו'. וקי"ל כר"י כמש"ש דרשי' משמך כו' וערש"י ל"ד א' ד"ה ואין מתקנין כו': ואין כו'. ערש"י שם ד"ה הל' כר"י כו' אבל הש"ע בריש סי' תנ"ה לא כת' ואין מורין כן דלהרמב"ם מורין כר"י ועמ"ש בס"ב ולכן לא כת' הרמב"ם דאין מורין אלא פ' לגמרי כר"י וע"ש בפ"א הל' ח' וכן ברי"ף מביא מ"ש שם כ"ח א' א"ל רבא לר"ח דרשינן כו' דלא כב"י ועמ"ש בס"ב:

שפוד שרוצים כו'. שם ל' א' ואין מתקנין כו'. וכפי' הרז"ה משום תקוני מנא ופירוש דנרצף שנעקם לגמרי דשוויה מנא הוא אבל נרצם שנעקם מעט ולכן שרי. ומ"א פירוש באפשר לעשותו מאתמול והוא כפירוש רש"י שם אבל מדסתם מ' כמ"ש: ולא לשרפו. כמש"ש ל"ב מ"ש בסכין כו'. ועיין רש"י שם ד"ה בפי כו' אם צריך כו' דלא כו': אין משחיזין כו'. ואין מורים כו'. בד"א כו' שמא כו'. פסק כלישנא בתרא שם אר"י א"ש הא דאמרת בשל עץ מותר כו' כשיטתו לפסוק בכ"מ כלישנא בתרא ושם מאן תנא דהשחזה עצמה אסורה כו' ר"ל דלחדדה אף בשל עץ אסור דלא כר"י אבל במשחזת של אבן מודה ר"י שהוא עושה כלי דעשיית כלי מודה ר"י דאסור כמ"ש שם ל"ב א' אין פוחתין כו' רי"א כו' ובגמ' שם מ"ש בסכין דלא כו' והטעם דאף באוכל נפש עצמו מלאכה הנעשה לזמן מרובה אסור כמש"ל סי' תצ"ה ס"ב וכ"ש במכשירין וכל שעושה כלי הוא לימים הרבה וז"ש בגמ' מעביר סכינא אפומא דדיקולא ואשפתא דרחייא לחדדה כר"י שהוא כמו משחזת של עץ ואמר ואין מורין כן כדי שלא יעשה במשחזת של אבן אבל בכל מכשירי א"נ ס"ל דמורין כן ושם א' סכין שנפגמה כו' פי' במשחזת של עץ ושם סכין שעמדה כו' ג"כ בשל עץ וכר"י וה"מ הוא כו' דבלא"ה אסור לגמרי שמא ישחיזנה במשחזת וכ"כ הרי"ף שסכין שעמד דוקא אדיקולא ואריחייא וכ"ז שנפגם בי"ט ועיין בר"ן שם וכן מ' בירושלמי פ"ה הלכה ב' אין משחיזין את הסכין אבל משיאה ע"ג חברתה אר"ח דר"י היא אמר ר"י בשם שמואל ד"ה היא כדי להעביר שמנונית שעליה והוא כאיכא דמתני לה אמתני' וכלישנא בתרא ומוקי מתני' כרבנן ועמ"א ס"ק ה' מאן תנא כו' אר"ח כו' וכשיטתם בירושלמי:

ס"ג עופות כו'. דמכשירין שא"א לעשות מאתמול הוא: והוא כו'. רי"ו בשם הירושלמי ועב"י וז"ש ויזהר כו' והיינו קודם התפירה דאפשר לעשות מעי"ט ועמ"א: וכן נהגו. ודאי אין חילוק בין לשרוף או לחתוך כמ"ש בס"ב אלא שנהגו דהנותר לחתוך א"א מעי"ט. ד"מ ועמ"א ס"ק ט':

ס"ד מותר לחתוך כו'. כמ"ש ל"א ל"ב חותמות שבכלים כו' וחותך ואף שבקרקע היה מותר אם לא משום סתירה בקרקע ואף בשבת מותר כמ"ש בסי' שי"ד ס"ט: וכן יכולים כו'. דלשרוף מותר במקום שמותר לחתוך כנ"ל:

ס"ה מותר ללבן כו' אבל כו'. עמ"א ס"ק י' י"א דליבון שקש נשרף מבחוץ הוא כמו הגעלה כיון שהלך מעבר אל עבר ובהתירא בלע אף דבר שתשמישו ע"י האור סגי בהגעלה משא"כ באיסורא בלע וכמ"ש בסוף ע"א: אבל אם כו'. כמ"ש אין מלבנין את הרעפים כו' דהוא מתקן מנא וכן טעמא דהגעלה אבל ברישא מותר כנ"ל והוא כו' כמ"ש ואין מפיגין אותן בצונן כדי לחסמן ואם בשביל כו' וכ' הר"ן שם ול"ד לליבון רעפים משום דבשעת תשמישו כו' וכבר כ' דכל שעושה כלי אפי' בא"א לעשות מעי"ט מודה ד' יהודה דאסור ועיין תוס' דפסחים ה' א' ד"ה ואומר. א"נ כו': ומותר. עמ"א:

ס"ו אין נוקבין כו'. שבת קמ"ו א' ת"ש אין כו' ועבה"ג:

ס"ז ומותר לטלטל. עתוס' ח' א' ד"ה אר"י ל"ש כו' וא"ת כו' וראיה מדלקמן כו' פי' ממ"ש שם כ"ח ב' אחד גריפת כו'. וע"ש תוס' ד"ה גריפת כו'. ומכאן יש כו' ושם ל' ב' ד"ה אמר כו':

מימרא דשמואל ביצה כ"א ופי' רש"י נרצף שנעקם וכ"פ הרמב"ם בפרק ד'

מרדכי פרק ד' דביצה בשם אבי העזרי

משנה שם כ"ח ול' הרמב"ם בפ"ד

שם בגמרא מעובדא דרבה ורבא

שם מימרא דרב יוסף

כן פירש הרמב"ם שם

ר"י בח"ב בשם הראב"ד וכ"כ הכל בו

האגור שם שבלי הלקט והמרדכי בפ"ד דביצה

תשב"ץ סימן ש"פ

מרדכי בפ"ב דביצה בשם ר"י

הג"מ פ"ח

פי' כיון דאיסורא בלע צריך ליבון גמור שתשיר מקליפתם וניכר בטוב דלהכשי' הוא עושה

הרא"ש בתשובה דהוו מכשי' אוכל נפש דיכול לעשותה מערב יום טוב

וציינתיו לעיל