דיני תפלה מן ברוך שאמר עד ישתבח - שולחן ערוך אורח חיים סימן נ״א

אומרים ברוך שאמר. מעומד אפי' ביחיד [ב"ח תולעת יעקב], בפה עמו בסגו"ל, בתשבחות בחיר"ק, ויאחוז בב' ציציות שבטלית שהם כנגד פניו בשעת אמירת ב"ש [בכוונות]:

קודם שיסיים. אבל אם סיים עם החזן בבת א' לא יענה אמן דהוי עונה אמן אחר ברכותיו ולכאורה נראה דזה לא מקרי עונה אמן אחר ברכותיו כיון שעכ"פ הוא עונה על ברכת הש"ץ ומה אעשה וכבר הורה זקן ומ"מ נ"ל דאם סיים ישתבח ודכוותייהו עם הש"ץ עונה אמן דהא הרבה פוסקים ס"ל דעונה עליהם אמן אחר ברכת עצמו כמ"ש סי' רט"ו ואף דאנן לא נהיגין הכי מ"מ בכה"ג שרי וה"ה אם החזן סיים ברכה אחרת והוא אמר ברכה אחרת מותר לענות אמן:

צריך ליזהר. דב"ש הוי ברכה שלפני פסוקי דזמרה וישתבח הוי ברכה אחרונה ובין ישתבח ליוצר אסור להפסיק כמ"ש סי' נ"ד וביוצר הוי ברכת ק"ש עסי' ס"ו, כתב בכוונות דמותר לענות אמן אחר ב"ש ונ"ל דאפילו באמצע הברכ' מותר לענות אמן כיון שלא הוזכרה בגמרא עסי' ס' בטור וכתב רש"ל סי' ס"ד שאסור לומר פ' מי ימלל וגו' אחר ב"ש ובכ"ה כתב יש נוהגין לומר קדיש קודם ב"ש ויש נוהגין לאומרו קודם הודו כו':

בין המזמורים כו'. כשצריך להפסיק יאמר ברוך ה' לעולם וגו' עד ויברך דוד וכשיחזור למקום שפסק יאמר ג"כ אלו הפסוקי' דהוי כמו ברכ' לפניהם ולאחריהם [ב"י אבודרהם ב"ח]:

צריך להפסיק כו'. גם בין כי לכל יש פסיק ולכן הכ"ף דגוש' ובין העמים לאלילים ובין שמים לעשה צריך ג"כ להפסיק שלא תבלע המ"ם [של"ה]:

צריך לחזור. ואף על גב דהאידנא אין חוזרים בשביל חסרון כוונ' כמ"ש סי' ק"א הכא דאינו אלא פ"א חוזר דיכול לכוון ע' סי' ס"ג ס"ד:

ואומרים פ' כו'. כב"י בשם הכל בו הטעם שאנחנו אומרים שנזכה לברך יה גם לעה"ב כמ"ש חז"ל כל האומר תהלה לדוד ג"פ בכ"י מובטח לו שהוא בן עוה"ב עכ"ל ולכן אומרים אותו גם במנח' ורש"ל כתב בתשוב' דהטעם לשלשולי הללוי' בתר הללויה לכן כתב דא"ל במנחה ובשחרית א"ל אשרי יושבי רק יתחיל תהלה לדוד אבל המנהג כמ"ש. מי כמוך תנינא הכ"ף דגושה אבל מי כמוך קמא וכן כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך הכ"ף רפויה, עם זו גאלת הגימ"ל דגושה ועבב"י בשם א"ח קצת רמז טעם לדבר, כ' בע"ה בשבת וי"ט יאמרו פ' ה' מלך ה' מלך וגו' בעמידה והאר"י כשהצבור אמרו ה' מלך וגו' היה עומד עמהן אף שהוא לא הגיע לשם [הכוונות] וכשאמר ואתה מושל בכל נתן צדקה מעומד [כתבים]:

אין לשחות. ומהרי"ל השתחוה מיושב פניו כלפי מזרח ואפשר דאין קפידא אלא כשמשתחוה מעומד [ע"ה] עמ"ש סי' קי"ג ס"ג:

ויברך דוד. בויברך דוד יעמוד עד שיאמר אתה הוא ה' האלקים ויכוין ר"ת אהי"ה ואח"כ ישב [הכוונות]. טוב לומר עם השירה פ' כי בא סוס פרעה וגו' [כתבים]: תמהתי על שנהגו ביום המילה שאומר המוהל וכרות ומחלק קצת פסוקים דהא אמרי' ספ"ק דברכות כל פ' דלא פסקי' משה באורייתא לא פסקי' עמ"ש סי' תכ"ב ס"ג ונ"ל הטעם דאמרי' בסוטה פ"ה משה אמר אשירה לה' והם אמרו אשירה לה' א"כ מתחלה נאמרה פסקי פסקי לכן אנן נמי אמרי' אותה כך והרוקח סי' שי"ט כתב תמה אחי ר' יחזקיה על שחולקים פ' יהללו את שם וגו' כשמכניסים הס"ת וכן פסוק וקרא זה אל זה ואמר ונתן שם טעם לדבר ע"ש וצ"ע מנ"ל לחלק מאחר דבגמרא מפורש לאיסור ולמצוא טעם מלבינו עמ"ש ר"ס רפ"ב:

מזמור לתודה. יש מקומות שאומרי' מזמור לתודה בר"ה וי"כ משום דכתיב בו הריעו' לה' כל הארץ [כ"ה]:

ולא בע"פ. שמא לא יוכלו לאכלו ויצטרכו לשרפו ומה"ט א"א אותו בעי"כ ובכ"ה כתב יש נוהגין לאומרו בעי"כ ובהג"מ כתב שיש שא"א אותו בעט"ב ולא בט"ב, וכתב רש"ל בתשו' סי' ס"ד דטעות גדול הוא דהרי בזמן המקדש היה י"ט בט"ב והיו מקריבין תודה:

אומרים ב"ש כו'. כתוב בתולעת יעקב בשם א"ז שבח זה תקנוהו אנשי כנסת הגדולה ע"פ פיתקא דנפל מן שמיא ומצאוהו כתוב בו ויש בו פ"ז תיבות וקבלו לאומרו מעומד וכו' עכ"ל:

אחר ישתבח כו'. לפי שהוא סיום ברכת הזמירות ואמן מורה על סילוק השבח שאמר: כב"י בשם אבודרה' שהר"ם כשהיה צריך להפסיק בין ב"ש לישתבח היה אומר קודם שדבר אלו הפסוקים ברוך ה' אלקי ישראל מן העולם ועד העולם ואמר כל העם אמן והלל לה' וברוך ה' לעולם אמן ואמן וברוך ה' מציון וברוך ה' אלהים אלהי ישראל וברוך ש"כ לעולם כו' וכשחזר להתחיל ממקום שפסק היה אומר גם אלו הפסוקים. לפי שהם כמו ברכ' עכ"ל. וכ' בלבוש א"ל מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו קודם שיתחיל הודו לה' קראו כי אז נראה כמי שאומר מי ימלל כי אם מי שיוכל להשמיע ואני אשמיע אלא אחר המזמורים יאמר כן לרמז שעדיין יש להזכיר מלבד מה שזכרנו וא"א להזכיר כולם. מ"כ:

ואומרים פ' ואנחנו כו'. וכתב ר"ע לשלשולי הללויה בתר הללוים דכולהו פרשיות עד כהת"י איתנהו בסוף פירקי הללויה והללויה דבתר תהלת ה' ידבר פי ריש פירקא הוא מ"ה מוסיפין ואנחנו נברך יה עכ"ל רבינו כתב ב"י בשם א"ח יזהר לומר מי כמוך נאדר בקודש דגושה שאל"כ נמצא מחרף כמי שאומר ה' מיכה ומיכה הוא שגנב השם ועשה העגל שנ' ועבר בים צרה וא"ל מפ' כל עצמותי תאמרנ' ה' מי כמוכ' שהיא רפויה שזה לא נאמר על הים ואין להזכיר עליו מיכה וכן יקרא ידמו כאבן הכ"ף דגושה שלא יהא נראה כאומר ידמוך אבן וכן עם זו גאלת הגימל דגושה שאם תהיה רפויה נר' כאומר לשון מגואל ונמצא מחרף עכ"ל:

ברוך שאמר. מעומד אפילו ביחיד תולעת יעקב ב"ח. ושבח זה תקנוהו אנשי כנסת הגדולה ע"י פתקא דנפל מן שמיא ומצאוהו כתוב בו דיש בו פ"ז תיבות. טור בשם ספר היכלות. ע"כ אין לגרוע ולא להוסיף מפ"ז תיבות. נגיד ומצוה. משנת חסידים דף ס"ג ע"א. ואוחז בציצית בטלית שלפניו בשעת אמירת ב"ש וספר כוונות. בפה עמו בסגו"ל. בתשבחות בחיר"ק:

החזן. אבל אם סיים עם החזן בבת אחת לא יענה דהוי עונה אמן אחר ברכותיו אבל אם סיים ישתבח עם הש"ץ עונה אמן דהא הרבה פוסקים ס"ל דעונה אמן אחר ברכת עצמו ואף דאנן דלא נהגינן הכי מ"מ בכה"ג שרי וה"ה אם החזן סיים ברכה אחרת והוא אמר ברכה אחרת מותר לענות אמן מ"א והיד אהרן חולק עליו וכ' דאין נראה לחלק בין הברכות שוות לכשאינן שוות דהכל נראה כעונה אמן אחר ברכותיו ע"ש:

בדיבור. אבל מותר לענות אמן עיין מ"א. ועי' סימן ס"ו ס"ק ט' מש"ש: כ' בתשובת מקור ברוך סי' א' שראוי לבטל המנהג שקצת נוהגין להפסיק כדי להביא החתן לבה"כ בין ב"ש ליוצר ואין כח המנהג זה יפה לילך אחריו ועי' בתשו' פנ"י ח"א סימן ה' וכשצריך להפסיק בין ב"ש לישתבח אומר קודם שידבר אלו הפסוקים ברוך ה' לעולם אמן ואמן עד ויברך דוד וכשחוזר להתחיל ממקום שפסק יאמר גם כן אלו הפסוקים דהוי כמו ברכה לפניהם ולאחריהם ב"י אבודרה"ם ב"ח ואחרונים. אסור לומר מעמדות ותחינות בפסוקי דזמרה או בשעה שהש"ץ חוזר התפלה:

עשה. וכן יש להפסיק בין כי לכל דיש פסיק בין כי לכל לכן הכף דגושה. ובין העמים לאלילים ובין שמים לעשה צריך גם כן להפסיק שלא תבלע המ"ם. של"ה מ"א:

אחרת. אע"ג דהאידנא אין חוזרין בשביל חסרון כוונה כמ"ש סי' ק"א הכא דאינו אלא פסוק אחד חוזר דיוכל לכוין:

ועד. בספר נגיד ומצוה בשם האר"י כתב שיש לומר גם כן תרגום פסוק זה דהיינו שנים מקרא ואחד תרגום. ושיש לומר פסוק כי בא סוס פרעה שגם פסוק זה מעיקר שירה ע"ש ועי' גינת ורדים חלק א"ח כלל ב' סי' ח'. כתב ב"י בשם א"ח מי כמוך תניינא הכף דגושה אבל מי כמוך קמא וכן כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך הכף רפויה. עם זו גאלת הגימל דגושה. ידמו כאבן הכף דגושה. ע"ש. ויש להפסיק בין במים ובין אדירים. וי"ל השירה בכוונה ובשמחה זוהר בשלח:

ויברך דוד. בויברך דוד יעמוד עד שיאמר אתה הוא ה' האלהים ועד בכלל וכשיגיע לואתה מושל בכל יתן צדקה שלשה פרוטות שנים יתן לגבאי והאחת יתן לקופה. משנת חסידים דף ס"ד ע"ב. המ"א מתמיה על המנהג שנהגו ביום המילה שאומר המוהל וכרות ומחלק קצת פסוקים דהא אמרינן בס"פ קמא דברכות כל פסוק דלא פסקיה משה באורייתא לא פסקינן ע"ש שמיישב המנהג:

במרוצה. שלא ידלג שום תיבה ולא יבליעם אלא יוציא מפיו כאלו מונה מעות. ד"מ. וכתב ר"י חסיד מי שאינו מלובש היטב יתפלל בביתו בחורף בנחת:

ויום טוב. לפי שאין תודה קריבה בהם. ויש מקומות שאומרים מזמור לתודה בר"ה וי"ה משום דכתיב בו הריעו לה' כל הארץ. כנה"ג:

בע"פ. שמא לא יוכלו לאוכלו ויצטרכו לשרפו ומה"ט א"א אותו בעי"כ ובשיורי כה"ג כתב ומנהגינו לאומרו בע"פ ובח"ה דפסח ע"ש ובהגמ"נ כתב שא"א אותו בעט"ב ולא בט"ב וכ' רש"ל בתשובות סי' ס"ד דטעות גדול הוא דהרי בזמן המקדש היה י"ט בט"ב והיה מקריבין תודה. כתב בשיורי כנה"ג בקצת מקומות נוהגין כשאומרים מזמור שיר ליום השבת ביום טוב מדלגין מזמור שיר ליום השבת ומתחילין טוב להודות לה' כמ"ש הב"י בשם א"ח אבל אין חוששין לזה ואין לשנות דגם י"ט נקרא שבת דכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת וכ"כ הל"ח דגם ביום טוב אומרים הפסוק מזמור שיר ליום השבת וכ"כ הפר"ח:

ס"ב אם סיים כו'. כמ"ש בברכות מ"ה ב' העונה כו' והטעם דאמן הוא הסכמה כמ"ש בשבועות אמן קבלת דברים וכמ"ש ספ"ח אחד המברך ואחד העונה אמן כו' וא"כ אחר שמברך בעצמו מה צריך עוד לקבלתו וה"ה כאן דלא כמ"א וכמ"ש פ"ז דברכות ולא יזרוק כו' ופיר' תר"י לחד פרושא כו' שאם נפטר בברכת הש"ץ בעניית אמן לא יאמר חתימת הברכה עם הש"ץ דא"כ הוי עונה אמן אחר ברכותיו ור"ל דלכתחילה צריך להפטר בעניית אמן דדוקא בדיעבד מפטר בלא עניית אמן כמ"ש בפ"ג דסוכה שמע כו' יצא מ' בדיעבד:

ס"ג אחר כו'. שם וכפי' רש"י ותוס' בשם ר"ח וה"ג וכל הפוסקים וכמ"ש הרא"ש דא"א לומר דוקא אחר בונה ירושלים משום פועלים דהא ר"א עני ליה בלחישה ובירושלמי פ"ה תני הפורס את שמע והעובר לפני התיבה והנושא את כפיו והקורא בתורה והמפטיר בנביא והמברך על אחת מכל מצות האמורות בתורה לא יענה אמן אחר עצמו ואם ענה הרי זה בור אית תניי תני ה"ז בור ואית תניי תני ה"ז חכם א"ר חסדא מאן דמר ה"ז חכם בעונה לבסוף ומאן דמר ה"ז בור בעונה על כל ברכה וברכה ולא אמרו בגמרא בונה ירושלים אלא לרבותא אע"פ שיש אחריה הטוב והמטיב ודעת הגאונים שאחר כל סוף הענין עונה אמן אפי' אחר ברכה אחרונה של אכילת פירות וכשיטתם שכתבו הטעם דה"ז בור משום שמפסיק אבל שיטת רש"י דוקא בסיום ברכות וכן סיום שבחות או תפלה וכ' כמו בסוף ברכות דק"ש שחרית וערבית וכ' הרא"ש ומרדכי וה"ה לישתבח ויהללוך וסוף שמונה עשרה. והרמב"ם כ' דוקא שקדמה לה ברכה אחת או יותר ור"ל שיהו שתי ברכות או יותר סמוכות זו לזו והתנאי השני שיהי' בסוף הענין לא בתחילתו וכתב כמו ברכת המלך וכהן גדול וסוף ברכות אחרונות דק"ש דערבית לאפוקי של שחרית שאין בה אלא ברכה אחת וכן ברכה אחרונה של ברכת הפירות וכיוצא ולאפוקי סוף ברכות של שתים לפני ק"ש וכן לפני מגילה ונר חנוכה שהן בתחילה וכדי שלא יפסיק כנ"ל וכ' הר"י בשם תוספתא אחר המצות ואחר הפירות העונה בסוף אמן הרי זה דרך בורות אלא שמפרש דקאי על ברכה שלפניהם אבל לשון בסוף משמע כדברו הרמב"ם לכאורה אלא שהירושלמי הנ"ל דקחשיב קורא בתורה ומברך על המצות לכאורה דלא כהרמב"ם דבשלמא להגאונים י"ל לבני מערבא דמברכי לשמור חוקיו אלא שי"ל דה"ז חכם לא קאי אכולהו ואחר ברכות ק"ש דערבית כתב הר"י והרא"ש בתשובה דהיינו אחר שומר עמו כו' וכמו בבונה ירושלים בבה"מ וכמו שכתב לקמן ס"ס רל"ו ובסי' רט"ו סעיף א' סתם כדעת הרמב"ם אלא שכ' ונהגו כו' וכתב הרל"ח שהוא ע"פ סברא אחרת דודאי סברת הרמב"ם נכונה דוקא בברכות סמוכות דלהכי נקט בגמ' בונה ירושלים אלא דוקא בדבר שאין לה אחיזה הראשונות עם האחרונות שיכול להפסיק ביניהם משא"כ בישתבח ויהללוך דהוי כסמוכות והוא דעת הטור שאע"פ שכ' בסי' רט"ו שהרא"ש היה נוהג כהרמב"ם אעפ"כ כתב כאן לענות אמן אחר ישתבח ובסי' קי"א אחר גאל ישראל בלי שום מחלוקת ומ"מ נהגו שלא לענות אמן אחר גאל ישראל ע"פ הזוהר וכמ"ש לקמן ר"ס קי"א: ועיין לקמן כו'. דשם כתב דנוהגין כמ"ש תוס' ומרדכי שם דנהגו שלא לענות כ"א בבונה ירושלים לבד ולא מדינא אלא שכן נהגו:

ס"ד צריך כו'. הרי"ף והרא"ש וטעמם דבין ב"ש לישתבח לא יפסיק דהן סמוכות שלכן אינה מתחלת בברוך כמ"ש תוס' בברכות מ"ו א' ופסחים ק"ד ב' וכמש"ל ר"ס נ"ד ובין ישתבח ליוצר גם כן כמ"ש בירושלמי ושם ס"ג ובברכות ק"ש כמ"ש במתני' רפ"ב ובין גאולה לתפלה כמש"ש דף ב' וערש"י שם ושם ט' ב' ל"א א' וכ"ש בתפלה כמ"ש במתני' רפ"ה ישם כ"א ב': ואפי' כו'. ר"ל אע"ג דבין ישתבח ליוצר מותר כמ"ש סי' נ"ד סעיף ג' לפי שהוא ענין אחר משא"כ כאן כנ"ל:

ס"ה בין כו'. דלא עדיף מברכות ק"ש והלל וגם כ' התוס' שם ושם דלהכי אינה מתחלת בברוך משום דסמוכות:

ס"ו צריך כו'. כמ"ש במ"ס ספ"ד אלא שהקורא כו' וזה ג"כ בסי' קל"ב ס"ב בהג"ה וכשמגיע אל כו' וה"ה בכ"מ כיוצא בו:

ס"ז צריך לכוין כו'. דעיקר אמירתו משום זה הפסוק כמש"ש ד' ב': ואומרים כו'. כדי לסיים הללויה הרא"ש ור"ל כדי לשלשולי הללויה בתר הללויה כמו בכל המזמורים שאחריו דהללויה דכאן ריש פירקא הוא כמ"ש בפ' ע"פ טור בשם ר"ע וכל בו בשם בעל האשכול ואומרים ג"כ במנחה משום לא פלוג ב"י וכ' בכל בו עוד ט"א ע' מ"א: וכופלין כו' וכן כו'. ונ"ל שז"ש בפ"ג דסוכה ל"ט א' ר' כופל בה כו': כשמגיע כו'. ברכות ל"ד א' ב' ועתוס' שם בד"ה מלמדין כו': ונהגו כו'. לחומרא בעלמא וע"ל ר"ע נ"ג:

ס"ח א"א כו'. ע' סוף ת"ז סוף תיקון ג' קל"ט א':

ס"ט שכל השירות כו'. מ"ר פ' צו פ"ט ופ' אמור פ' כ"ז ר' פנחס ור' לוי ור' יוחנן בשם ר' מנחם דגליא לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינה בטלה כל התפלות בטלות ההודאה אינה בטלה הדא דכתיב קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות וגו' זו הודאה מביאים תודה בית ה' זה קרבן תודה וכן דוד אומר עלי אלהים נדריך אשלם תודות לך תודה אין כתיב כאן אלא תודות ההודאה וקרבן תודה: וא"א כו'. שאין קריבה בכולם כמ"ש בפ"ב די"ט י"ט ב':

הרי"ף ורא"ש בפ"ב דברכות

טור

תוס' דברכות מ"ה בשם ר"ת ובה"ג והרא"ש

הרי"ף והרא"ש בפ"ה דברכות

טור

שם

רבי יונה בשם הגאונים אהא דברכות ד'

סא"ח בשם רבי נתן

שם: