סדר תפלת חג השבועות - שולחן ערוך אורח חיים סימן תצ״ד

קשה לי היאך אנו אומרים בשבועות יום מתן תורתינו הלא קי"ל כר"י דאמר בז' בסיון נתנה תורה דהא קי"ל דבעי לפרושי ו' עונות כמ"ש בי"ד סי' קצ"ו (וכמדומה שראיתי קושיא זו באיזו פוסק) ולדידן לעולם שבועות בו' בסיון ובאמת הרמב"ם פרק ה' מהלכות אבות הטומאה פסק דא"צ לפרוש רק ג' עונות וכתב הכסף משנה בגירסת הרמב"ם והרשב"א דחכמים סבירא להו ג' עונות ופסק כוותייהו ע"ש. וא"כ מנהגנו הוא על פי הרמב"ם ומ"ש בי"ד כר' יוסי היינו לחומרא ומה שקשה עוד דהתורה ניתנה ביום נ"א לספיר' דהא יצאו ממצרים ביום ה' והתורה ניתנה בשבת כבר תי' הי"מ דבא לרמוז לנו י"ט שני של גליות ואפשר דהיינו דקאמר יום א' הוסיף משה מדעתו ואין כאן מקומו, בליל שבועות אין מקדשין של הכוס עד צ"ה דכתיב תמימות תהיינה (ע"ה ומ"ב): איתא בזוהר שחסידים הראשונים היו נעורים כל הלילה ועוסקים בתור' וכבר נהגו רוב הלומדים לעשות כן ואפשר לתת טעם ע"פ פשוטו לפי שישראל היו ישנים כל הלילה והוצרך הקדוש ברוך הוא להעיר אותם כדאיתא במדרש לכן אנו צריכים לתקן זה: ועסי' ד' סי"ג שבבוקר אין לברך ענ"י וגם אין לברך על טלית קטן כמ"ש סי' ח': ולענין ברכת התורה אני מסופק דבסימן מ"ז סי"ב כתב אף אם למד בלילה וכו' א"צ לברך כל זמן שלא יישן משמע דאם נעור כל הלילה א"צ לברך ביום שלאחריו וכ"מ בגמ' פ"ד דסוכה סוכה דלא מפסקי לילות מימים א"צ לברך על הסוכה אלא פעם א' כל ז' ועססי' תרל"ט, מיהו קשה דהא אנן קי"ל שינה ביום לא הוי הפסק אפי' שינת קבע א"כ י"ל דגם בלילה השינה לא הוי הפסק אלא שמתחלה אין דעתינו לפטור רק ביום ולילה א' וכשקם בבוקר קודם ע"ה אזי נחשב ליום שאחריו, תדע דהא לר"ת א"צ לברך קודם ע"ה דנפטר בברכה של אתמול עד שיאיר היום א"כ לדידן נמי י"ל כיון שנוהגין לברך כל היום ברכת התור' א"כ מעיקרא לא היה דעתו לפטור רק ליום ולילה ולכן צריך לברך ברכת התורה כשיאיר היום וכן נראה עיקר אך הרוצה לצאת ידי ספק ישמע ברכת התורה מאחר ויתכוין לצאת י"ח: ועסי' רל"ה דצריך לקרות ק"ש אחר צ"ה כיון שאין קורא על מטתו: ואי' בכתבים שאם חל ליל טבילה בשבועות ישמש מטתו: כתב המ"ב סי' ו' בשבועות קורין בטעם העליון שיש בעשרת הדברות, ובשבת פ' יתרו קורין בטעם התחתון ואז הוי לא תרצח סוף פסוק וקורא הצד"י בקמ"ץ וה"ה שאר סופי פסוקי' או אתנחתא וכשקור' בטעם העליון אז קורא לא תרצח הצ"די בפת"ח ובחזקוני פ' יתרו כת' שבעצרת שהיא דוגמת מ"ת ומתרגמין הדברות קורין כל דבור לא יהיה לך ודבור זכור בנגינות גדולות לעשות מכל א' פסוק א' ודברות לא תרצח בנגינות קטנות אבל בשבת יתרו קורין לא יהיה לך וזכור בנגינות קטנות ולא תרצח וגו' בנגינות גדולות לעשותם פסוק א' כי לא מצינו פסוק בתורה מב' תיבות וגם באנכי וגו' יש נגינה גדולה ע"ש ובס' אור תורה כתב היחיד קורא התחתון ובצבור קורא העליון וכ"כ הכותב בע"י בירושלמי פ"ז דשקלים ע"ש: כל הבכור. ואם חל בשבת מתחילין עשר תעשר:

וה' בהיכל. ובמדינות אלו מתחילין תפלה לחבקוק:

אסור להתענות. מפני כשחל עצרת בשבת היה יום טבוח הקרבנות אחר השבת ועמ"ש ססי' תכ"ט הנשים מותרות במלאכה באסרו חג (ש"ג בהג"מר פ"ב דשבת):

מתחלת ר"ח סיון. דמיד בב' בסיון א"ל משה לקדשם לתור' כדאי' פ"ח דשבת: כתב הגמ"נ סוף י"ה ג' ימים קודם שבועות אין מתענים דהוי ימי הגבלה משמע דבשני בסיון מותר להתענות אבל נהגו העולם שלא להתענות מטעם שכתבתי לעיל:

לשטוח עשבים. ואם חל שבועות ביום א' שוטחן בכניסת השבת (מהרי"ל) דס"ל כיון שאין ראוי' למאכל בהמה אסור לטלטלן בשבת וי"ט ע' סימן ש"ח סכ"ח, ואפשר לומר כיון שחשב עליהם מבע"י שרי לטלטלן כמ"ש בסי' ש"ח ס"ח וכן נהגו לשוטחן בי"ט, ואפשר דגם מהרי"ל לא בא אלא למעוטי שלא ישטחם בשבת שכוונתו לצורך י"ט דאין שבת מכין לי"ט: נוהגין להעמיד אילנות בבה"כ ובבתים ונ"ל הטעם שיזכירו שבעצרת נידונין על פירות האילן ויתפללו עליהם:

חלב. יש הרבה טעמים ומ"כ הטעם דאיתא בזוהר שאותן ז' שבועות היו לישראל שבעה נקיים דוגמת אשה המיטהרת מנדתה וידוע שדם נעכר ונעשה חלב, והיינו מדין לרחמים, ומנהג אבותינו תורה היא אך יש ליזהר שלא יבא לידי איסור ועבי"ד סי' פ"ט דא"צ להפסיק בב"ה אם אינו אוכל גבינה קשה, ויזהר ליקח מפה אחרת:

כמו שני תבשילין. כלומר כשם שבפסח עושין זכר לקרבן ה"ה בשבועות:

וצריכים להביא כו'. דאסור לאכול בשר וחלב מלחם א', ולכן נהגו לאפותו עם חמאה דאז בודאי יצטרך להביא לחם אחר לאכול עם בשר, ויזהר להסיק התנור יפה כמ"ש סי' תס"א וגם צריך מרדה חדשה כמ"ש סי' תנ"א סי"ט ודלא כמקצת נשים שמהפכין אותה על צדה השני דהא בלוע מעבר אל עבר משמנונית עבי"ד סי' ק"ח ס"ג:

זכרון לב' הלחם. וא"כ יהיו של חטים דוגמת שתי הלחם, כתב בשל"ה שלא יחלקו עשבים להריח בבה"כ עד אחר תפילת י"ח כדי שיוכלו לברך על הריח דאסור להפסיק מברוך שאמר עד אחר י"ח:

מאחרין להתחיל ערבית בכניסת שבועות כדי שיהיו ימי הספירה תמימות: (א) וקורין בראשון מן בחדש השלישי. על מה שנוהגים במדינות אלו לקרות פסוק הראשון ואח"כ מתחילין אקדמות מילין כו'. יש לתמוה הרב' היאך רשאים להפסיק בקריאה דהא אפי' לספר בד"ת אסור כמ"ש בסי' קמ"ו וכל ההיתרי' הנזכרים שם אינם כאן כ"ש בשבח הזה שהוא אינו מענין הקריאה כלל למה יש לנו להפסיק. ושמעתי מקרוב שהנהיגו רבנים מובהקים לשורר אקדמות קודם שיתחיל הכהן הברכה של קריאת התורה וכן ראוי לנהוג בכל הקהילות וגם ביציב פתגם שאומרים ביום שני אחר פסוק ראשון של הפטרה ראוי לנהוג כן אלא שאין ההפטרה חמירא כ"כ כמו קריאת התורה:

שבועות. עיין מ"א במ"ש דלכ"ע נתנה התורה ביום נ"א לספירה למה קבע הש"י חג השבועות לדורות ביום נו"ן לספירה ע"ש ועח"י. ומהרש"א בח"א פרק א' דע"א בסוגי' שמים וארץ נוגעין בעדותן וכו' הקשה גם כן קושי' זו ומתרץ שם דכוונת הש"י בזה להורות דיראת חטא קודם לחכמה במעלה ובזמן ע"ש. ועפ"ז אמרתי דזהו כוונת רב יוסף דביומא דעצרת' עבדי ליה עגל' תלת' אמר אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוק' עכ"ל עיין בפסחים פא"ד. דראוי לדקדק בו טובא. חדא מאי האי לישנא דקאמר אי לאו האי יומ' דקא גרי' דמשמע דיומ' קא גרים. הו"ל למימר אי לאו מתן תורה. ועוד אי לאו מתן תורה הוי מחזיר העולם לתוהו ובוהו דאמרינן התנ' הקב"ה עם מעשה בראשית אם מקבלין ישראל את התורה מוטב ואם לאו הריני מחזירן לתוהו ובוהו. ועוד אחרי שהיה רב יוסף עניו מכל אדם כדאמרינן בסוף סוט' משמת רבי בטלה ענוה א"ל רב יוסף לא תתני ענוה דאיכא אנא ע"ש. וכאן התפאר דמחמת נתינת התורה הוא עדיף משאר אינשי אין זה מגדר ענוה. ולפי מ"ש היה כוונתו כך מה דאמר אי לאו האי יומא וכו' דידוע מה שאמרו חז"ל ענוה מביאה לידי יראת חטא. וא"כ ר"י היה במעלה שהיה עניו היה גם כן במעלה שיראת חטאו קודם לחכמתו. וזהו שאמר ביומא דעצרת' ר"ל ביום נו"ן עביד ליה עגל' תלתא ואמר אי לאו האי יומא דקא גרים ר"ל אי לא היה יומא דעצרת' בהאי יומא אלא ביום נ"א לספירה לא היה מוכח דיראת חטא קודם לחכמה במעלה ובזמן ולא היה מעלה שלי כלום וכמה יוסף איכא בשוקא אבל השתא דיומא דעצרתא הוא ביום נו"ן ונתינת התורה היה ביום נ"א קשה הקושי' וצריך לתרץ כמ"ש המהרש"א ודו"ק וכתבו האחרונים שמאחרין להתפלל ערבית בכניסת שבועות כדי שיהיו תמימות ימי הספירה:

השלישי. כתב המ"ב סי' ו' בשבועות קורין בטעם העליון שיש בעשרת הדברות. ובשבת פ' יתרו קורין בטעם התחתון ואז הוי לא תרצח סוף פסוק וקורא הצד"י בקמ"ץ. וה"ה שאר סופי פסוקים או אתנחת'. וכשקורין בטעם העליון אז קורא לא תרצח הצד"י בפתח ע"ש ועיין הלק"ט ס"פ. ובספר אור תורה כתב היחיד קורא התחתון ובצבור קורא העליון וכ"כ הכותב בע"י בירושלמי פ"ז דשקלים ע"ש. כתב הט"ז וז"ל מה שנוהגין במדינות אלו לקרות פסוק ראשון ואח"כ מתחילין אקדמות יש לתמוה היאך רשאים להפסיק וכו' ושמעתי מקרוב שהנהיגו רבנים מובהקים לשורר אקדמות קודם שיתחיל הכהן לברך על קריאת התורה וכן ראוי לנהוג בכל הקהלות גם ביציב פתגם שאומרים ביום שני אחר פסוק ראשון של הפטרה ראוי לנהוג כן עכ"ל ט"ז. אבל בתש"א חא"ח סי' י' האריך לקיים את המנהג ושאין כח ביד שום אדם לשנות המנהג וכן הסכים הח"י ע"ש (וכן הסכים בספר א"ר וע"ש לענין אמירת ארכין כפי מ"פ):

במרכבה. ונהגו להפטיר דוקא גדול וחכם וכתב א"ז ואומרין אותו בעמידה:

הבכור. ואם חל בשבת מתחילין עשר תעשר:

במוצאי. מפני כשחל עצרת בשבת היה יום טבוח הקרבנות אחר שבת. והנשים מותרות במלאכה באסרו חג. ש"ג מ"א וע' יד אהרן:

תחנון. וגם אין מתענין. אחרונים:

עשבים. ואם חל ביום א' שוטחין בכניסת שבת מהרי"ל. אבל המנהג ששוטחין בי"ט ע' מ"א ונוהגין גם כן להעמיד אילנות בבה"נ זכר (שנידונו) [שנידונין] על פירות האילן ויתפללו עליהם. וכתבו האחרונים בשם של"ה מה שנוהגים לחלק עשבים בבה"כ לא יחלקו עד אחר תפלת י"ח כדי שיוכל לברך דאסור להפסיק מברוך שאמר עד אחר י"ח עכ"ל והח"י כתב שמותר לברך על הריח בין הפרקים ע"ש. צריך לטבול בערב שבועות. כל מי שלא ישן בלילה כלל ועוסק בתורה מובטח לו שישלים שנתו ולא יארע לו שום נזק. ובבוקר אין לברך ענט"י ולא על טלית קטן. וברכת התורה צריך לברך אך הרוצה לצאת ידי ספק ישמע ברכת התורה מאחר ויתכוין לצאת י"ח מ"א ע"ש. ועיין סי' רל"ה דצריך לקרות ק"ש אחר צ"ה כיון שאין קורא על מטתו. ליל שבועות אסור בזווג ואם חל ליל טבילתה ישמש. ספר הכונות:

חלב. יש הרבה טעמים ומ"כ הטעם בזוהר דאותן ז' שבועות היו לישראל שבעה נקיים דוגמת אשה מנידתה וידוע דדם נעכר ונעשה חלב. והיינו מדין לרחמים ומנהג אבותינו תורה היא. אך יש ליזהר שלא יבאו לידי איסור ועיין בי"ד סי' פ"ט דא"צ להפסיק בבה"מ אם אינו אוכל גבינה קשה. ויזהר ליקח מפה אחרת עכ"ל מ"א ובשכנה"ג כתב אני נוהג לאכול דבש וחלב ומברך ברכת המזון ואוכל בשר וכ"כ של"ה. וע"ל סי' תק"ה דחלב שנחלב בי"ט ע"י עכו"ם יש לנהוג בו איסור ואין לשנות אלא ביום טוב שני יש להתירו וכן הסכמת הט"ז והמ"א שם דלא כמהרש"ל שהתיר וכ"כ בתשובת חוט השני סי' ל"א ובתנ"ש סי' ל"ו וסיים מ"מ אם הייתי במקום שנוהגין היתר לא הייתי מוחה בידם. כתב א"ז בשם הכלבו דבשבועות יש נוהגין לאכול גבינה בסעודת מנחה אף שאין ו' שעות מסעודת שחרית ובלבד שירחץ פיו ויחצוץ שיניו להוציא הבשר ועיין ח"י. אין להתענו' בשבועות אפילו תענית חלום מהרי"ל והאחרונים. וכתב המ"א כשאופה פת עם החמאה יזהר להסיק התנור יפה וגם מרדה צריך חדשה דלא כקצת נשים שמהפכין אותה על צד השני ע"ש. ושמעתי שאוכלים חלב ואח"כ בשר דלא כמו שעשו המלאכים אצל אברהם שאכלו בשר בחלב שבעבור זה נתנה התורה לישראל ודו"ק:

ס"א ביום. מפורש בתורה וס"ל דאינו תלוי במנין הימים בחדש כמ"ש בפ"א דר"ה עצרת פעמים חמשה כו': אלא שאומרים. מ"ס פי"ט הלכה ד': וגומרים. פ"א דערכין ופ"ד דתענית: ומפטיר קורא. כמש"ל סי' תפ"ח ס"ג: ומפטיר כו'. מגילה שם:

ס"ג אסור להתענות. כמ"ש בפ"ד דסוכה כל העושה איסור לחג כו' וכפי' השני של רש"י ובירושלמי קורא לאסרו חג בנה דמועדא וז"ל הירושלמי פ"א דע"ז סוף הלכה א' חברייא אמרו טעמא דר"י משום בריה דמועדא כו' א"ר יודן קרא מסייע למה דאמרו חברייא וביום עשרים וארבעה לחודש נאספו כו' ולמה לא אמר בכ"ג משום בריה דמועדא אין נימר דהוה בשבתא לית יכיל דאת מחשב ואת משכא צומא רבא בחד בשבא ומה בה ולית ר' הונא מקיל למאן דמעביר ליה מן אתריה א"ר יוחנן בר מרייא אנא חשבתיה ולא הוה בשבתא ובפ"ב דחגיגה מעשה ומת אלכסא בלוד ובאו כו' ולכן כ' כאן: וא"א תחנון. עמ"א: ונוהגין לאכול. עמ"א: וצריכין. עמ"א:

לשון הטור

ציינתיו לעיל ריש סימן תפ"ח

גם זה ציינתיו שם

משנה מגילה כ"א

ברייתא שם ל"ח

שם

אגור בסי' תרנ"א בשם ר' ישעיה וכ"כ ר' יעקב בן חביב בפ"ב דחגיגה בעין יעקב בעובדא דעת אלכסנדרא בלוד