יתר דיני הסדר. שולחן ערוך אורח חיים סימן תע״ה - 7 סעיפים, ולצידם מגן אברהם, ט״ז, באר היטב, ביאור הגר״א, באר הגולה. לרבי יוסף קארו, בעברית.
אורח חיים · סימן תע״ה
סעיף א׳
יתר דיני הסדר. ובו ז סעיפים:יטול ידיו ויברך על נטילת ידים ויקח המצות כסדר שהניחן הפרוסה בין שתי השלימות ויאחזם בידו ויברך המוציא ועל אכילת מצה ואח"כ יבצע מהשלימה העליונה ומהפרוסה משתיהן ביחד ויטבלם במלח: הגה ואין המנהג לטבלה במלח בלילה ראשונה דפת נקי אין צריך מלח ויאכלם בהסיבה ביחד כזית מכל אחד ואם אינו יכול לאכול כשני זתים ביחד יאכל של המוציא תחלה ואח"כ של אכילת מצה ואח"כ יקח כזית מרור וישקענו כולו בחרוסת ולא ישהנו בתוכו שלא יתבטל טעם מרירתו ומטעם זה צריך לנער החרוסת מעליו ויברך על אכילת מרור ויאכלנו בלא הסיבה ואח"כ נוטל מצה שלישית ובוצע ממנה וכורכה עם המרור וטובלה בחרוסת: הגה ויש אומרים דאין לטובלו וכן הוא במנהגים וכן ראיתי נוהגין: ואומר זכר למקדש כהלל ואוכלם ביחד בהסיב' ומשבירך על אכילת מצה לא יסיח בדבר שאינו מענין הסעודה עד שיאכל כריכה זו כדי שתעלה ברכת אכילת מצה וברכת אכילת מרור גם לכריכה זו:
סעיף ב׳
אם אין לו ירקות לטיבול ראשון אלא מרור יברך עליו בטיבול ראשון בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור ובטיבול השני יטבלנו בחרוסת ויאכלנו בלא ברכה:
סעיף ג׳
בלע מצה יצא אבל אם בלע מרור לא יצא דטעם מרור בעינן וליכא ואפי' אם בלע מצה ומרור כאחד ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא ואם כרכם בסיב ובלעו אף ידי מצה לא יצא לפי שאין דרך אכילה בכך:
סעיף ד׳
אכל מצה בלא כוונה כגון שאנסוהו עכו"ם או לסטים לאכול יצא ידי חובתו כיון שהוא יודע שהלילה פסח ושהוא חייב באכילת מצה אבל אם היה סבור שהוא חול או שאין זו מצה לא יצא:
סעיף ה׳
אכל כזית מצה והוא נכפה בעת שטותו ואח"כ נתרפא חייב לאכול אחר שנתרפא לפי שאותה אכיל' היתה בשעה שהיה פטור מכל המצו':
סעיף ו׳
אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית יצא ובלבד שלא ישהה בין אכילה לחבירתה יותר מכדי אכילת פרס: (ועיין לקמן סימן תרי"ב ס"ג):
סעיף ז׳
אין חיוב אכילת מצה אלא בליל' הראשון בלבד: הגה ונהגו לעשות שלש מצות של סדר מעשרון זכר ללחמי תודה ועושים בהם סי' לידע איזה ראשונה או שניה או שלישית ומניחים הראשונה עליונה והשניה באמצע והשלישית בתחתונה לכריכה ואם שינה לא עיכב (טור בשם הרא"ש) ואופין אותו ג"כ כסדר (כל בו ואבודרהם) ואם נשברה אחת מהן לוקחים אותה לשניה דבלאו הכי פורסין אותה (אגור) ואף בלילה הראשון יוצא בכזית (ושיעור כזית ע"ל סי' תפ"ו):
יטול ידיו. ואף על גב שנטל להירקות כמ"ש רסי' תע"ג מ"מ כיון דאמר ההגדה חיישי' שמא הסיח דעתו ונגע במקום מטונף (גמ') וכ' המרדכי שאם נתכוין בראשונה לגמור בה כל סעודתו בלא היסח הדעת א"צ ליטול שנית עכ"ל ול"נ שלא יכוין לכך שלא לבטל תקנת חכמים שתיקנו ליטול ב"פ בלילה זו (ב"י) ולא ידעתי היכן מצינו תקנה זו דהא אמרינן נטל ידיו בטיבול ראשון צריך שיטול ידיו בטיבול שני וכתוב טעמא בצידו דלמא אסח דעתיה וא"כ כשלא הסיח דעתו א"צ ליטול ומיהו היה צריך לברך תכף בנטילה ראשונה עסי' קנ"ח ס"ז דצריך שיכוין שנוטל לאכיל' וע"ש ס"ב:
ב׳
ויאחז' בידו. כל שלשתן כדי שיהיה לחם משנה ופרוסה משום לחם עוני (ב"ח רש"ל של"ה):
ג׳
העליונה. אפי' חל בשבת כ"כ בד"מ עסי' רע"ד:
ד׳
כזית מכל א'. דגם פרוסת המוציא צריך כזית וכ"מ בטור עמ"ש סי' קס"ז סס"א: ז"ל ד"מ בת"ה סי' קל"ט כתוב דצריך לאכול הכזית ביחד ולבלוע וכ"כ הב"י בשם התו' עכ"ל משמע מלשונו דדי כשיבלע כזית א' בבת אחת וכ"מ בת"ה שם שכ' אהא דאמרי' כורך שלשתן בבת א' מקשה המרדכי האיך מחזיק בית הבליעה כולי האי הא כזית הוא חצי ביצה וי"ל דכשמגיע לבית הבליעה הוא מרוסק ולכך מחזיק כולי האי ע"כ מכאן מוכח דאין לבלוע הזית של מצה מעט מעט דאל"כ לא הוי קשה מידי דשפיר יוכל להכניס כל הג' זתים ביחד לפיהו ולכוס ביחד ולבלוע מעט מעט אע"כ מצוה לבלוע ביחד להלל ה"ה לדידן זית א' של מצה או של מרור עכ"ל, משמע דס"ל דדי כשבולע זית א' בבת א', ומ"ש בש"ע דיאכלם ביחד דהיינו שיכניסם לפיהו בבת אחת ומהרי"ל כתב דיכול לאכול מעט מעט ובלבד שלא ישהה באכילתו יותר מאכילת פרס אבל בסעיף ו' משמע דוקא בדיעבד יצא אבל לכתחילה צריך לאכול ביחד וכ"מ בחולין ספ"ז דצריך לבלוע ביחד מיהו במרור יכול לסמוך על מהרי"ל אם קשה עליו לבלוע ביחד ועסי' קע"ב סס"ט:
ה׳
כזית מרור. ואפי' אכל הברי' שלם לא מקרי ברי' לצאת בפחות מכזית (כמ"ש סי' ר"י) דהא אין יוצאין בשרשים (פסקי מהרא"י סימן רמ"ה):
לא יסיח. ואם סח א"צ לחזור ולברך (ב"ח) עסי' תקצ"ב בס"ג: נ"ל דבזה צריך לבלוע השני זתים ביחד כמש"ל אא"כ קשה עליו:
ט׳
אם אין לו ירקות וכו'. וטוב לחזור אחר שאר ירקות לאפוקי נפשיה מפלוגתא שבגמרא (כ"ה בהג"מ) ונ"ל דאם אין לו ירקות יקח דבר אחר שברכתו בפ"הא אפילו מין לפת:
י׳
בטיבול ראשון בפ"הא. צ"ע לדידן שאנו נוהגין ליקח קרי"ן למרור א"כ היאך מברכין עליו בפה"א דהא אין ראוי לאכול כשהוא חי (כמ"ש סי' ר"ה) בשלמא כשמברך על שאר ירקות בפה"א לא קשה היאך נפטר הקרי"ן בזה דהא צריך לברך עליו שהכל י"ל כמ"ש קצת פוסקים דברכת המוציא פוטרתו ועוד נ"ל שהאוכל קרי"ן אין מברך עליו כלל שאין דרך לאוכלו כמות שהוא כמ"ש סי' ר"ב גבי פלפלין לכן נ"ל דאם אין לו שאר ירקות אומר מתחלה ברכת על אכילת מרור לבד כנ"ל:
י״א
בלע מצה יצא. אבל לכתחלה צריך ללועסו דטעם מצה בעינן (רשב"ם) וא"ת א"כ אפי' בדיעבד לא יצא כמ"ש סי' תס"א ס"ד דלא יצא במבושל משום דליכ' טעם מצה י"ל דשאני התם כשבישל לא הוי תורת מצה עליה והוי כאלו אכל מין אחר שאינ' מצה אבל הכא איכא מצה רק שהוא אינו מרגיש' בפיו לפיכך יצא:
י״ב
דטעם מרור בעי'. שירגיש המרירות בפיו:
י״ג
ידי מצה יצא. ולא אמרי' דמבטל ליה המרור למצה כיון שלא לעסן כאחד אבל הלועס מצה ומרור כא' לא יצא דמרור בזמן הזה דרבנן ואתא מרור ומבטל ליה למצ' ובהכי' מתיישבת הא דאכלי' בתחל' כל א' בפ"ע ואח"כ לכורכן יחד דהא סגי כשכורכן ביחד אלא הטעם שלא יבטל המרור למצ' וא"ת א"כ די שיאכל מצה תחל' ואח"כ מצה ומרור י"ל דאז תהי' המצה רשות והמרור מצוה דרבנן ומבטל המצ' המצ' למרור (כל זה בגמ' ובר"ן):
י״ד
בלא כוונה. אף על גב דמצות צריכות כוונה כמ"ש סי' ס' ס"ד במידי דאכילה שאני שהרי אכל ונהנ' בכך ומה"ט אפי' ידע שהוא מצה ולא רצה לאכול ואנסוהו לאכול יצא עבב"י ועסי' ר"ד ס"ח ור"ס קצ"ו:
ט״ו
בין אכילה לחברת'. אינו מדוקדק דצריך שלא ישהא מתחילת אכילה ראשונ' עד סוף אכילה אחרונ' יותר מכא"פ כמ"ש סי' תרי"ב:
ט״ז
בלילה הראשון. ומ"מ מחויב לאכול בכל יום פת אלא שיוצא במצה עשירה (ר"ן פ"ב דסוכ') עסי' קפ"ח ס"ז ועמ"ש סי' תע"א ס"ב:
י״ז
מעשרון. ז"ל ד"מ כ' מהרי"ו דאם יש לו בנים הרבה שאין מספיק לו שיעור חלה מותר ללוש ב' עיסות פחות משיעור ולצרפן ומהרי"ל אוסר אלא יצמצמם ליקח עשרון עכ"ל ד"מ וצ"ע דהא מהרי"ו כתב לצרפם בשעת חלה ולעשות משניהם ג' מצות כדי שיוכל ליתן כזית לכל אחד ובזה ליכא איסורא כלל וכ"כ בהגהות סמ"ק וכן יש לנהוג ועסי' תנ"ו:
ויאחזם בידו. הטעם דיש פוסקים לברך על השלימה המוציא ועל הפרוסה שהוא לחם עוני על אכילת מצה ויש פוסקים להיפך ע"כ יאחז שתים בידו ויברך שני הברכות ואח"כ יבצע מהשלימה: וכתוב בטור ויקח הקערה כו' פי' שאין להוציא המצה השלימה מן הקערה ויאחזנ' בידו דא"כ נתפרד' מהמצ' שלישית ואנן בעינן לחם משנה כמו בכל י"ט אלא יהיו מונחים בקערה ויקרבנה אליו או יקח כל הג' מצות בידו ויניח ידו עליהם ואח"כ יוציא השלימ' ויבצע ואח"כ יבצע מן הפרוסה וכתב רש"ל שתחלה מברך המוציא וישבר השלימה ולא יבצע השלימה תחלה לגמרי ויתפוס השני' ויברך על אכילת מצה ויפרוס משתיהן עכ"ל ואיני יודע מהך שביר' תחלה ולא יבצע למה גם מה שמחלק הברכות המוציא על השלימה ועל אכילת מצה על הפרוסה הוא תופס בחד סברא אבל משמעות הטור הוא לצאת ידי שניהם ולומר ב' ברכות תכופות זה אח"ז בעודם בקערה ואח"כ יבצע אותם בזה אח"ז וכ"כ הטור בסימן תפ"ו שהביצוע יהיה כאחד:
ב׳
ויאכלם בהיסבה ביחד. לפי ששני הברכות הם שייכים להדדי ואפילו אם לא היה לו אלא א' אלא שאין עושין מצות חבילות ע"כ נוטל לכל ברכה מצה א' שתהא אכילה כאחד כאלו היה ממש מצה א' ומהר"ל מפראג הקשה הא אמרי' בפ' האיש מקדש כל שאינו בזה אח"ז אפי' בבת אחת אינו ולא הבנתי מאי קושיא דכאן שניהם הם כאלו הם גוף א' ממש כמ"ש מה שאין שייך בפ' האיש מקדש. ובזה מתורץ נמי מ"ש מו"ח ז"ל למה הוצרך כזית לההיא דהמוציא הא ק"ל בסי' קס"ז דלא בעינן כזית לאכילת המוציא דלא קשה מידי דכאן חלו ב' הברכות על שני המצות ואין כאן חלוקה אלא שניהם כא' אכילה אחת. וי"ל א"כ למה צריך ב' כזית הלא די בכזית א' משניהם וי"ל כיון שהוא עושה כן כדי לצאת ידי שניהם הוי כל א' עליהם שם המוציא ושם על אכילת מצה ע"כ צריך שיאכל מכ"א כזית בשביל על אכילת מצה אלא דא"כ קשה הרי הטור הביא תחלה שעל השלימה יברך המוציא ועל הפרוסה על אכילת מצה ואפ"ה כ' שיאכל מכ"א כזית ולק"מ גם על אותה דיעה דהתיקון הוא שעל כל מה שיאכל באותה שעה יחולו עליו שני הברכות כא' ואם יאכל מזו כזית ומזו פחות מכזית לא תהיה האכילה שוה דבתחילתה יקיים שני מצות ובסופה מצוה א' כנלע"ד בזה:
ג׳
יאכל של המוציא תחלה. כ"כ הטור סי' תפ"ו. ולפי הנראה שאין שייך לומר כן אלא לדיעה הראשונה שבטור שמברך על השלימ' המוצי' ועל הפריסה על אכילת מצה א"כ אנו יודעין איז' של המוציא. וע"כ היא קודמת לאכילה באם א"א לאכול ביחד אבל לפי מ"ש אח"כ שיש לברך על שניהם ביחד המוציא ועל אכילת מצה א"כ אין לנו לחלק אי זה הוא של המצה או של המוציא וא"כ לא ה"ל לש"ע וטור לכתוב זה לפי דיע' זאת דלפ"ז אין קפידא איזה יאכל תחל' אלא שי"ל כיון שהשלימ' מונחת לפניו תחילה כדי שלא יעבור על המצות יאכל אותה תחילה ולפ"ז אם מניח הפרוסה מהשלימ' מידו ונשאר בידו הפרוסה מהפרוסה לא יניח אות' וליקח את הפרוסה מהשלימה שבזה הוא ג"כ מעביר על המצות כנלע"ד:
ד׳
וישקענו כולו בחרוסת. משום קפא פי' מין תולעת יש בתוכו וימות בחרוסת:
ה׳
מצה שלישית. כדי לקיים בה מצוה א':
ו׳
וטובלה בחרוסת. דהלל הי' טובלה בחרוסת. דהא עיקר מצות מרור שלו היתה בזה דהלל ס"ל דעל מצות ומרורים יאכלוהו פי' הכל ביחד ורבנן ס"ל כל א' בפ"ע וא"כ אם עושין לצאת ידי שניהם למה לא יקח חרוסת להכריכ' והי"א שמביא רמ"א היא דעת אבי עזרי בטור. וכ' הטור שרש"י והרא"ש הסכימו לטובלו בחרוסת וכן פסק הרש"ל וכן נהג מהר"ל מפראג ואף שכתוב במנהגים וכ"כ רמ"א וכן ראיתי נוהגים דהיינו שלא לטבול הכריכ' בחרוסת מ"מ כתב מו"ח שאין לנהוג כן ע"כ נכון הדבר לטבל בחרוס' גם הכריכה ומ"ש אבי עזרי מצינו רק ב' טיבולים לא ג' וכ"כ רמ"א בסוף סי' תע"ו וי"ל דאלו שנים של חרוסת הם נחשבים לא' דאין עושין כן אלא משום ספיקא:
ז׳
כדי שתעל' ברכת וכו'. פי' להלל יהי' זה עיקר מצוה בזו ע"כ היא שייכא לברכת דאכילת מצה דע"ז קאי ג"כ ולא הוי הפסק אלא במה דלא צריך ליה אבל במה שצריך כגון טול כרוך לא הוי הפסק ולכאורה הי' נראה שאם הפסיק בין הברכה לכריכה שצריך לחזור ולברך המוציא ועא"מ בשביל הכריכה כמו בהמוציא בשאר השנה כמ"ש סי' קס"ז ס"ו וכאן נמי צריך לצאת ידי הלל דהא אמרינן בגמ' השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר עבדי' כחומרא דתרוייהו אלא שהטור כ' הרוצ' לקיים מצוה מן המובחר לא יסיח עד שיעשה כריכה כו' משמע בדיעבד אין לחוש לחזור ולברך:
ח׳
ועל אכילת מרור. דא"ל שיברך על אכילת מרור פעס השני' דהיאך יברך וכבר מילא כרסו ממנו בראשונה אין מברכין ברכ' אחרונה על המרור והטעם נתבאר בסימן תע"ג במחלוקת שבין ר"י לרשב"ם:
ט׳
דטעם מרור בעי' פי' בפה שירגיש במרירו' דהוא זכר למרירות ואם לא ירגיש אין זכר משא"כ במצ' אע"ג דבעי' ג"כ טעם מצה דמ"ה לא יצא אם בישל' כמ"ש סי' תס"א התם לא בעינן שירגיש בפה טעם מצה דלא צוותה התורה על הרגש' בזה אלא על אכילה לחוד ובליעה אקרי אכילה ובלבוש האריך בתי' קושיא זו ובמ"ש לק"מ: בנוסח דזכר למקדש כהלל י"ל היה כורך פסח מצה ומרור וכן פירש"י בגמרא על הלל שהיה כורכן בבת אחת דהיינו פסח עמהם:
י׳
חייב לאכול אחר שיתרפא. ולא אמרינן הואיל ואידחי אידחי כיון שהזמן עדיין הוא ולא הוי תשלומין ולא תקשה ממ"ש בי"ד סי' שצ"ו בקטן והגדיל תוך ימי אבילות דפטור כמו שכתבתי שם בביאורי ע"ש:
י״א
כחצי זית כו' בת"ה סי' קל"ט כתוב דמצוה מן המובחר לבלוע ביחד כל הכזית מצה וכן של המרור כשהוא מרוסק:
י״ב
נשברה אחת מהן. פי' אפי' אם השלישי נשבר דמשום הקדמה למצוה לא יאפה אחרת:
ויאחזם. כל שלשתן העליונה למוציא והשלישית ללחם משנה והפרוס' על שם לחם עוני ויברך ברכת המוציא ויניח השלישית להשמט מידו ויברך על הפרוסה עם תפיסת העליונה על אכילת מצה ויברך שתי ברכות טרם ישברם. מהרי"ל והאחרונים:
ב׳
העליונ'. ואפי' חל בשבת ד"מ ע"ל סי' רע"ד:
ג׳
במלח. וכן הוא בכתבים:
ד׳
המוציא. עמש"ל בסי' תע"ב ס"ק ח'. וכתב המ"א עכ"פ לכתחלה יש לבלוע כזית מרוסק בבת אחת ובדיעבד אף אם אוכל מעט מעט ובלבד שלא ישהה ביניהם כדי אכילת פרס וכן במרור אפי' לכתחל' אם קשה עליו לבלוע ביחד עכ"ל:
ה׳
בחרוסת. להמית הארס שבתוכו ואינו מברך עד אחר הטיבול קודם אכילה:
ו׳
טעם. וכן אין לשרות המרור מעל"ע במים דכבוש הוא מ"א בסי' תע"ג ס"ק י"ד. והח"י מיקל בזה ע"ש:
כהלל. הנוסחא שלנו כך הוא כן עשה הלל בזמן שבית המקדש קיים היה כורך מצה ומרור ואוכל וכו'. והט"ז כתב די"ל היה כורך פסח מצה ומרור ואוכל כו' וכן פרש"י. וכ"כ האר"י ז"ל. והח"י כתב דעכשיו אין פסח אין להזכיר פסח דאיך יאמר שקר כיון שאין לו פסח ע"כ אין לשבש הנוסחא שלנו ע"ש:
י׳
יסיח. ואם סח א"צ לחזור ולברך. ב"ח ט"ז מ"א:
י״א
ירקות. וטוב לחזור אחר שאר ירקות לאפוקי נפשי' מפלוגתא שבגמרא ואם אין לו ירקות יקח דבר אחר שברכתו בפה"א אפילו הוא מין לפת. מ"א:
י״ב
האדמה. וכתב המ"א דוקא אם לוקח מאותו מין מרור שראוי לאכול חי מברכין עליו כך אבל מה שאין דרך לאכלו חי כמו תמכא שקורין קרי"ן אין לברך עליו רק על אכילת מרור ולא בפה"א כמו בפלפלין שנתבאר בסי' ר"ב דאין מברכין עליו עכ"ל ע"ש. והח"י חולק עליו וכתב דבכל מיני מרור מברכין בפה"א אף שאינו נאכל חי ע"כ מברכין בשעת הטיבול בפה"א ועל אכילת מרור. ע"ש:
י״ג
יצא. אבל לכתחלה יש ללעסו עד שהוא מרוסק ואח"כ יבליע כמו במרור ועמ"א:
י״ד
יצא. ולא אמרינן דמבטל ליה המרור למצה כיון שלא לעסן כא'. אבל הלועס מצה ומרור כאחד לא יצא דמרור בזמן הזה דרבנן ומצה דאורייתא ומבטל מרור למצה כ"מ בגמרא. מ"א ע"ש:
ט״ו
לא יצא. אפי' בליל שני לא יצא ובמרור אף אם לא ידע שהוא מרור או שהוא סבור שהוא חול ג"כ יצא. ח"י ע"ש:
ט״ז
פרס. היינו מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה. וכ' הט"ז דאף שכל שלא הפסיק כשיעור זה יצא מ"מ מצוה מן המובחר לבלוע כזית מצה וכן מרור כשהוא מרוסק בפעם א' כמש"ל ס"ק י"ג ובס"ק ד' ע"ש:
י״ז
בלבד. ומ"מ מחויב לאכול בכל יום פת אלא שיוצא במצה עשירה. ר"ן:
י״ח
סי'. ואין לעשות אותיות להכירא שכששוברין אותה הוי מוחק בי"ט רמ"א בתשו' סי' קי"ט וע"ל סי' ש"מ ס"ג מש"ש:
י״ט
לשניה. ובמדינות אלו נוהגין לעשות מהעיס' ד' מצות וקורין לרביעי מצת ספיקא כדי שאם יארע תקלה בא' מהן לוקחין אותה ועח"י:
ס"א ויקח המצות כו' ויאחזם. עמ"א. וכמש"ל בסי' תע"ג וכמ"ש בגמרא נקיט תרתי כו': ויברך כו' ואח"כ. כדעת הראשון בתוס' דברכות ל"ט ב' ד"ה הכל שיברך המוציא על השלימה ועא"מ על הפרוסה לחם עוני אבל הכל על הפרוסה לא משום שאין עושין מצות חבילות חבילות כמ"ש פ' ע"פ ק"ב ב' ור' מנחם היה מברך הכל על הפרוסה ואומר שאין נקרא בכה"ג חבילות כמו בכוס של קידוש שמברך ברכת היין וקידוש וכן אם אין לו רק חזרת שמברך בפ"א ועל אכילת מרור בטיבול ראשון והר"י היה מפיק נפשיה מפלוגתא והיה עושה כמ"ש כאן וכ' הרא"ש בע"פ ובסה"פ כסברא ראשונה וכ' ג"כ להוציא עצמו מפלוגתא כנ"ל ועבהג"מ ומרדכי: ואח"כ יבצע. כמ"שו ובצע חדא והפרוסה כנ"ל: העליונה. כמ"ש בסי' רע"ד: ויטבלם במלח. ירושלמי וטמיש ליה במלחא: ואין המנהג. כמ"ש בברכות מ' א' לית ד ן כו': ויאכלם בהסיבה. ע"פ ק"ח א': ביחד כו'. שאם יאכל של המוציא תחלה. יצא בה י"ח וצריך בפרוסה כנ"ל ב"ח: ואם אינו. דצריך לאכול לכתחלה כל הכזית ביחד כמ"ש שם קי"ד ב' אכלן לחצאין יצא דוקא דיעבד: ואח"כ. קט"ו א': מצה ג'. ממש"ש קי"ז ב' כל חד כו' וכמ"ש בירושלמי פ"ג דשקלים הלכה ד' גבי תרומת הג' קופות נוטל מן הראשונה אע"פ שיש בראשונה חוזר לשניה נוטל מן השניה אע"פ שיש בשני' חוזר לשלישית שלמה שלישית חוזר לשני' כו': בחרוסת. משום מרור וכן היה הלל ע"כ עושה: וי"א. שאין בו משום קפא כמ"ש בירושלמי כל דאית ביה נהמא לית ביה משום קפא וע' הג"מ: בהסיבה. משום מצה. דמרור אינו מעכב הסיבה כמש"ש מרור א"צ הסיבה וכן היה הלל ע"כ עושה: ומשבירך כו' כדי כו'. עט"ז דהא להלל לא יצא אלא בזו והוי הפסק:
ד׳
ס"ד אכל כו'. כגון שאנסוהו כו' אע"ג דקי"ל כר"ז דמצות צריכות כוונה לא קי"ל כמ"ש רבא שם זאת אומרת כו' אלא כמ"ד התם כו' וערש"י שם ר"ן: כיון כו' אבל כו'. מדלא נקט בהני גווני. שם:
ז׳
ס"ז ונהגו. כמ"ש בפ' התודה דג' מצות באות מעשרון א': זכר כו'. דהיוצא מבית האסורין צריך להודות כמ"ש בפ"ט דברכות ואמרינן בתודה שאם אפאן ד' חלות יצא א' לחמץ וג' למצות: ועושים בהם כו'. כמ"ש בקופות השקלים והיה כתוב בהן א' ב' ג' לידע כו': ואם שינה. כמ"ש מגילה כ"א ב' שני שקרא כו' שלישי שקרא כו':
שולחן ערוך אורח חיים סימן תע״ה, מתוך חלק אורח חיים. השולחן ערוך לרבי יוסף קארו הוא ספר ההלכה המרכזי של עם ישראל - פסקי ההלכה למעשה ערוכים בקצרה ובבהירות, מסודרים לפי נושאים בארבעה חלקים. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
