אם מותר לחרוך שני שבלים יחד ודיני - שולחן ערוך אורח חיים סימן תס״ג

ומלח עם קמח. ואף על גב דמלח מחמיץ כמ"ש ססי' תס"ב י"ל לפי שהוא מועט ונשתנ' צורתו ואין בו כח עם השמן אבל מים גמורים חיישי' בכל שהן ואפשר נמי דאי איכא מלח מרוב' חיישי' (ר"ן):

להחמיר במי פירות. משמע דמטעם המלח אין נוהגין לאסור לפי שהוא מועט כמ"ש ועסו' סי' תנ"ה:

ג"ז אסור. כ' הט"ז משמע דלחרוך שבלים מותר דאנו מחמירין שלא לעשות התערובות בידים אבל אם בא ממילא שרי ע"כ אבל התו' במנחות דף נ"ד כתבו דשרי מטעם דלא חיישי' שמא יצאו מים דמלתא דלא שכיחא הוא:

פי' שנותנין כו'. זה הפי' הוא לדעת הטור אבל הרב"י שהעתיק ל' הרמב"ם שכ' הקדירות החדשות הוי פי' שעושין כן בפעם ראשונה להקשות הקדרה וכ"כ מהרי"ל וב"ח: וצ"ע אם נתנוהו בדיעבד במאכל אם אוסרין מפני חששא זו דהא רש"י מתיר אפי' לכתחלה וכ"כ הב"י בשם הרמב"ם ונ"מ לענין מצה שנילוש בה קמח ונאפה כמ"ש סו' סי' תנ"ט ואח"כ נתנוהו לרוטב ע"ש ומ"מ נראה לי דבמצה יש להחמיר מאחר שהמצ' מפסקת בין הקמח והאור:

וטחנו אות'. ובקושטנטי"נא נוהגין איסור לעשות פאטשי"לש או לטגן דגים במצה אפויה משום דאתי לאיחלופי אבל בסופגנין מותר ע"ש בכ"ה שהאריך:

משמן ומלח. כ' הר"ן ולא אסרי' ליה שהוא כמים מעורבת עם השמן לפי שהוא מועט ונשתנה צורתו ואין בו כח עם השמן אבל מים גמורים חיישי' בכל שהן ואפשר נמי אי איכא מי מלח מרוב' חיישינן עכ"ל הא דחיישי' במים גמורים ולא אמרינן נתבטל בשמן כמו דאמרינן גבי יין בסי' תס"ב ס"ג דהתם נתבטל קודם פסח אבל כאן נעשה בפסח:

י"ז אסור. משמע דההיא דסעיף א' מותר גם לדידן. ונ"ל טעמא דמה שאנו מחמירין במי פירות היינו שלא לעשות התערובות בידים אבל אם הוא בא ממילא שבקינן ליה אדינא דמותר ועמ"ש בסי' תס"ה:

אלא מצה אפויה. בטור כתוב ובגמר' אמר דאפי' במצ' אפוי' אסור היכא דאיכא עבדי כו' וכת' ב"י דל"ק דבגמ' יש ב' לשונות והרי"ף והרא"ש פסקו כלישנ' בתר' ובודאי לא עלה על דעת הטור להקשות מלשון א' על מי שמור' כלשון השני אלא נרא' כוונתו דכיון דבלישנ' קמא אמר רבא שאין ראוי להתיר היכא דאיכ' עבדי דהיינו בי ריש גלותא דיש לחוש לאיחלופי בקמח ובלישנא בתרא אמרינן דרבא גופי' עשו לו כן ושם לא היו שכיחי עבדי ואם כן למה נאמר דלא ס"ל לחלק בין איכא עבדי או לא ואין חילוק דין ביניהם אלא אצל מי היה המעשה וכל כמה דלא מוכח לעשות מחלוקת ודאי טפי עדיף לומר כן ועי"ל דקאי על עדשים ושאר מיני קטניות דבאמת קמח הן ודמיא לקמח ה' מינים טפי מדמיון מצה אפוי' וקאמר הטור דאפי' במצה אפוי' יש חומרא היכא דאיכא עבדים ונהי דיש מחלוקת ע"ז מ"מ גבי קמח עדשים פשיטא שיש לחוש לזה והכי קי"ל דכל הקמחין של מיני קטניו' ועדשים ודאי אסורין לן דאפי' כשהן שלמים אסורין משום דמחלפי בדגן כדאיתא בסי' תנ"ג. מכ"ש באלו כנלע"ד:

ומלח. ואע"ג דמלח מחמיץ כמ"ש ססי' תס"ב שאני הכא דנתבטל כיון שהיא מועטת ואפשר נמי דאי איכא מלח מרובה (או מעט מים. ול"ד לדבש בסי' (תמ"ב) [תס"ב] דשם איירי קודם פסח) חיישינן. ר"ן:

יפה. ודוקא בכרמל חייש הרמב"ם לזה אבל בקמח הקלוי פסק הרמב"ם בפ"ה דמותר לבשל לכתחלה. אכן המחבר שסיים כאן אלא מצה אפוי' וכו' מכלל דס"ל דבכל ענין אסור הקלוי ועי' במ"א שכ' וז"ל וצ"ע אם נתנוהו בדיעבד במאכל אם אוסרין מפני חששא זו דהא רש"י מתיר לכתחלה ונ"מ לענין מצה שנילוש בה קמח ונאפה כמ"ש ססי' תנ"ט ואח"כ נתנוהו לרוטב ומ"מ נ"ל דבמצה יש להחמיר מאחר שהמצה מפסקת בין הקמח להאור עכ"ל. וכתב הח"י דבכרמל הקלוי יש לאסור אפילו בדיעבד אך בקמח הקלוי כיון דלדעת הרמב"ם מותר אפילו לכתחלה אפשר לסמוך דיעבד ולהתיר בהנאה או להשהותה עד אחר פסח ע"כ. ועיין בס' בני חייא בסי' תנ"ג:

החדשות. וב"י פי' שעושין כן בפעם ראשונה להקשות הקדירה ע' יד אהרן:

וטחנו. ובקושטנטינא נוהגין איסור לטגן דגים במצה אפוייה משום דאתי לאיחלופי אבל בסופגנין מותר עכנה"ג שהאריך:

ס"ב והוא שלא. שם הא במיא ומילחא וכפירוש הרא"ש שם:

ס"ג כרמל כו'. רמב"ם וכן פירש הרי"ף שם ת"ר אין מוללין כו': וכן כשמוללין. שם ת"ר אין מוללין כו' עולא אמר כו': החדשות. דזהו נקרא מלילה ועיין ר"ן שם: אלא. שם רבא מחו ליה כו' וכפי' הרי"ף:

פסחים מ' וכרבא

שם ל"ט

ברייתא שם וכמבואר בסי' דלעיל סעיף ב'

שם מימרא דמר זוטרא

לשון רמב"ם בפ"י

פירוש שאסור להשתמש בפסח בקדירות ישנות: