דין מי פירות אם מחמיצין - שולחן ערוך אורח חיים סימן תס״ב

כתב בש"ג דף רל"ח תפוחים ורמונים שהן חמוצים משקה היוצא מהן מחמיץ שכל משקה חמוץ מחמיץ עכ"ל ונ"ל שהוציא זה ממתני' פ"י דתרומות תפוח שרסקו וכו' אבל במנחות דף נ"ד איתא בהדיא בגמר' ובתוס' דהוי מי פירות וכ"כ הרמב"ם והסמ"ג התפוחים ורמונים וזתים ודבש דבורים כלן הוי מי פירות וכ"כ הג"מ פ"ה וסמ"ק סי' רי"ט: יאפה מיד. וצ"ע אם נפל מעט מי פירות לתוך העיסה ולא נאפה מיד אם יש לאסרו בדיעבד. וברא"ש משמע דדבר מועט אינו אוסר דכתב דקיטוף דבר מועט הוא ואין מחמיץ ועיין בהג"ה ס"ד:

להתיר ניצוק. פירוש כשמערה לכלי עכו"ם שיש בו משקה טופח אז אם יש מים ביין שבכלי העליון רואים היין כאלו אינו והמים מבטלים היין של עכו"ם:

קודם שלשו. אבל אם נתערב מים כל שהוא במי פירות בשעת לישה אסור (סמ"ג ור"ן) עמ"ש ס"ו:

ואפילו לקטף המצות. קשה מאי אפי' דאדרבה כשלשין במים וקוטפין במי פירות הוי מי פירות עם מים וממהרין להחמיץ וכ"מ ברי"ף ויש לומר דה"ק אפי' קיטוף שהוא דבר מועט וכמ"ש ס"ב: ופשוט דאין חילוק בין חלב לשאר מי פירות ע' ברי"ף ורא"ש דלא כע"ש:

במי פירות טוב וכו'. משמע בב"י כאן דאפי' לש ביין ודבש הדין כן די"א דאינו חייב בחלה אא"כ נילוש במים וכ"כ הטור בי"ד סי' שכ"ט, ומ"מ קשה ומה בכך ילוש עשרון ויפריש חלה בלא ברכה, ועוד דבי"ד פסק בש"ע שחייב בחלה וכ"כ הדרישה שם בשם רש"ל שאף הרא"ש לא פליג אלא במי ביצים אבל בז' משקין מודה שחייב עכ"ל לכן צ"ל דקאי אמי פירות שאינן מז' משקים וכמ"ש בי"ד הטעם שלא הוכשרה ואסור לשורפה שהיא חלה טהורה וגם לא יאכלנ' כהן שכולנו טמאים עי' ססי' תנ"ז, ומיהו במקום שרגילין לרחוץ החטים א"כ הוכשרו החטים ואין קפידא בדבר וז' משקין ע' סי' קנ"ח ס"ד:

ובלבד שלא נתערב. תימא דבס"ג כ' דאפי' נתערב בהם מים הוא בטל ואפשר דמיירי הכא שנתערב בהם מים מרובים ודוחק (עמ"ש סי' תס"ג ס"ב) ול"נ דסברו' חלוקות הן וז"ל הת"ה סי' קי"ג חטה שהיא כבושה בתירוש ודאי נתחמצה שא"א שלא נתערב בו מעט מים ע"כ, וז"ל הרמב"ם והוא שלא יתערב בהם שום מים בעולם ואם נתערב בהם מים כל שהוא מחמיצין וכ"כ הסמ"ק דאין לעשות פפ"א בחלב דאיכא למיחש דילמא יערב בו מים תחילה וכ"מ בירושלמי שהביאו הרי"ף והרא"ש ריש פ"ג וכולהו ע"י מוי כמ"ש הטור ריש סי' תמ"ב, וא"א לו' דמיירי שהמים מרובים דמסתמא אין מערבין בחומץ מים הרבה וכן מ"כ דהירוש' שמביא הרא"ש פ"ב שצוה לבער היין שנמצא בו חיטים היינו שחשב שמא נתערב בו מים: ואח"כ מצאתי בכ"ה שכ' דמ"ש ס"ג מיירי שנתערב מים בעודו תירוש דכיון שתוסס אח"כ הוי כמו שנתבשל ונשתנ' טעם המים להיות יין כמו יין צמוקים דאין מחמיץ מה"ט כמ"ש המבי"ט א"א סי' ער"ב דהוו כמי מי גשמים שנשתנו בתוך הענבים, וראייה מדאמרי' בב"ב פ"ו יין צמוקים אם הביא לנסכים כשר ויין מזוג אם הביא פסול משמע דיין צמוקים לא מקרי מזוג עכ"ל, וכ"כ הרב"י בבד"ה בשם הר"ש בן הרשב"ץ, וכ' רי"ט ח"ב ס"ב דהוא הדין דבש שעושין בצמוקים עם מים הוי מי פירות עכ"ל צ"ל שמה שכ' לעיל בשם ת"ה לאסור היינו שנפלה החטה לתוכו בעודו תירוש שעדיין לא נשתנו המים מברייתן אבל לאחר שתסס עם המים נשתנו מברייתן, ולפי"ז צריך עיון במי דבש שקורין מע"ד אם נפל לתוכו חטה אם מחמיץ דהרי ג"כ נשתנו המים מברייתן ע"י בישול עם הדבש ותסיס', וגם בשכר ויי"ש יש להסתפק אם מחמיץ ונ"מ שאם היה חטה בשכר או ביי"ש בצונן ונטלוהו ממנו ואח"כ נפלה לתוך מי פירות אם היתה חמוצה כבר אוסרת המי פירות ואם אינו מחמיץ אינ' אוסרת המי פירות וע' סי' תס"ז סי"ב, ומיהו י"ל דחטים עצמן בולעין מהשכר ויין שרף כדאי' פרק ה' דע"א דאגב צירייהו כמבוקעין דמיין וכ"כ המרדכי בפסחים אם נפל חלב על חטים אסור לאוכלן עם בשר: כתוב בשל"ה חטה שנפל לשומן אווז רותח אסור שמחמיץ מכח המים שהודח בו ומטעם זה אסר רוקח התרנגולת צלוי' שנמצאת חטה עלי' כו' עכ"ל, ול"נ דאין להחמיר בהא דהא המים שהודח בו כבר נתנגב ומכ"ש כשנתבשל אצל האש וכ"מ להדיא רסי' תס"ג שחושב מים שיוצאים מהשבלים מי פירות ואף על גב שנפלו עליו הרב' מי גשמים וכמש"ל גבי יין ומ"ש הטור בבשר יבש היינו דכשמזיע פולטין המים והוי בעין, ומ"ש הרוקח בתרנגולת היינו משום שהורחצה במים וי"ל שהחט' היה בתוכ' מחיים והחמיצוהו במים ומסיים וז"ל ור"ש הגיה כן וחטה זו איך נתחמצה וא"ת כשרחצ' במים משרק שרקי ונפלו ואין בהם להחמיץ ושמנונית העוף מי פירות הוא ואין מחמיץ עכ"ל וגם פלפל שם אי אמרינן שנתעכלה אבל לכ"ע שמנונית אינו מחמיץ דהא קי"ל דשום דבר אינו מחמיץ כי אם במים וכ"כ בספר צ"צ אך במיני טיגון ששורים המצה במים וסוחטין אות' ואח"כ לשין אות' בשמן ונפל לתוכה חטה יש להחמיר דנשארים בתוכו מים בעין דא"א לסוחטן כ"כ:

המלח קודם פסח. דאז אפי' נמצא בה חטה בטל בששים מה שאין כן בפסח דהוי במשהו (מהרי"ל ב"ח) וצ"ע אם נמצא חטה בחבית מלח בפסח אם אוסרין כל החבית דאף לדעת האוסרין סו' סי' תס"ז היינו במליחת בשר שהמלח נימס ובולע הכל אבל הכא המלח יבש אינו בולע ומיהו בב"י ס"ס צ"ה כת' בשם הרמב"ם דאסור להניח כד של מלח אצל כד של כותח לפי ששואב ממנ' ואפשר דכותח שאני דהוי דבר חריף, ומיהו בתוס' ורא"ש פ"ח דחולין כתבו דמלח הנתון בקערה של בשר כו' משום דאין מליח' לעץ משמע קצת דאם היה מונח אצל מאכל בולע אבל לעיל סי' תמ"ז ס"ז משמע דאינו בולע לכן נ"ל דלכתחלה יש להחמיר שלא להשתמש בכל החבית וישמרנו עד אחר הפסח וכן מ"כ אבל כדי נטיל' סביבו ישליך וה"ה אם נמצא בע"פ ישליך סביבו כדי נטיל' אבל אם שמו מהמלח תוך המאכל אין לאסור בדיעבד אא"כ שמו מאותו כדי נטילה אז יש לאסור בדיעבד דהא בסי' תס"ז פסק דאפי' בבשר מלוח אין לאסור אלא אותה חתכי' ע"ש וכ"ש הכא דלא שייך שמנונית כלל והוא יבש שאין לאסור מכדי נטיל' כמ"ש סי' תס"א: והטור ס"ל דמלח מי פירות הוא: וכת' בד"מ דמלח שלנו שמבשלין אותו ממים ודאי מחמיץ עכ"ל א"כ מוכח דפלוגתייהו במלח שחופרין מהקרקע אבל בטור משמע לכאורה דמלח שחופרין מהקרקע לכ"ע אינו מחמיץ: כתב הב"ח אם לא נתלחלחה החט' והיא יבשה כמעיקרא אפילו יש בנ"ט שרי, כ' רש"ל יש לברור התבלין ופשוט דשרי בדיעבד אם נמצא בהם חטה דהא יבשין הם:

כדי להתיר ניצוק. עיין פירושו בי"ד סי' ק"ס ס"ו:

פחות מכשיעור חלה. הטעם בב"י דעיס' שנילוש' במי ביצים או ביין ודבש בלא שום מים כ' הרמב"ם שחייבת בחלה וא"א היה מסתפק וכ' וטוב ליזהר שלא ללוש שום עיסה במי ביצים לבדן בלא תערובת מים כדי לצאת מידי ספק עכ"ל. ולפ"ז בפסח שאסור ללוש במי ביצים עם תערובת מים ילוש עיסה פחות מכשיעור חלה עכ"ל ב"י ואלו דבריו ג"כ כאן בש"ע ותמי' לי טובא דהא בי"ד סי' שכ"ט פסק בש"ע כהרמב"ם דחייב בחל' וא"כ ודאי מברך עליה' כיון דכ' סתם חייב בחל' ולמה פסק כאן דאין ללוש בהם כשיעו' וכ"ת שזהו חומרא זה אינו דא"כ גם שם לא היה לברך עליהם ותו דכאן הוי חומר' דאתי לידי קולא דהא מפקע ליה מחל' כדאי' פ' א"ע א"ר יוסף הני נשי דידן נוהגין למילש קפיזא קפיזא לפיסח' א"ל אביי מאי דעתיך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא הוא דמפקעת ליה מחל' וא"כ כ"ש כאן דקי"ל דמדינא חייבת בחלה וצ"ע:

קודם פסח. פי' ויזרקנו והמלח מותר אבל תוך פסח אסור המלח דחמץ במשהו. וכ' מו"ח ז"ל ומ"מ אם אינה מלחלחת דהיינו שלא נתרככ' כלל אלא יביש' כמעיקרא מותר המלח קודם פסח אפי' יש בו בנ"ט דהא לא פלטה מידי ועססי' תס"ז ודין שנזכר כאן במלח פשוט שכן הוא בתבלין:

פירות. אפי' מפירות חמוצים. הסכמת הפוסקים דלא כש"ג:

היום. כתב בכנה"ג וז"ל והראנ"ח ח"ב סי' ע"ד העלה שירא שמים יחוש למאן דס"ל דמי פירות בלא מים מחמיצין ויזהר בשימור כשאר עיסה וא"א ז"ל היה נזהר שלא לאכול מצה שנילוש' במי פירות רק בי"ט אחרון גם בתומת ישרים סי' ק"ח מחמיר בדבר עכ"ל:

עשיר'. משמע דדוקא בכה"ג שנילושה במי פירות לבד הוי מצה עשיר' אבל בנילושה עם תערובת מים לא מיקרי מצה עשירה וכ"כ הב"ח סי' תע"א דיוצאין בה בדיעבד וכ"כ מהר"ל בספר גבורות ה' דמ"פ עם מים יוצא י"ח מצה בדיעבד. אבל המ"א בסי' תע"א ס"ק ה' השיג עליהם וכ"ה הסכמת אחרונים וע"ל במ"א סי' תע"א דאינו יוצא ידי מצה עניה כל שיש בה אפי' מעט מי פירות אא"כ הוא מעט דמעט ע"ש ול"נ דכל שנתבטל בס' בענין שאין מרגישין בה טעם מי פירות מקרי לחם עוני. ח"י ע"ש:

עם מים. וה"ה נילוש תחלה עם מי פירות ואח"כ באו למים קודם שנאפה או להיפך ח"י ע"ש (וכן כשנתייבש המ"פ תוך הקמח ואח"כ בא המים עליהם. ר"ן ופר"ח ע"ש רשב"א מתירו):

מיד. ואם לא נאפה מיד כיון שלא שהה שיעור מיל בלי עסק ולא ניכר בה שיעור חימוץ וכה"ג יש לאסור באכילה ולהתיר בהנאה ולשהותו אח"פ ח"י ע"ש וכ' המ"א וצ"ע אם נפל מעט מ"פ לתוך העיסה ולא נאפה מיד אם יש לאוסרו בדיעבד וברא"ש משמע דדבר מועט אינו אוסר עכ"ל: וכ' הבאר היטב אשר לפני וז"ל ומט"ז התרתי בא' שלש העיסה ונפל מעט מזיעת פניו לתוך העיסה ודוק עכ"ל. ולא צריך לכל זה דהא מבואר סימן תס"ו דזיעת אדם אינו מחמיץ ע"ש:

נצוק. פי' כשמער' לכלי עכו"ם שיש בו משקה טופח אז אם יש מים ביין שבכלי העליון רואים היין כאלו אינו והמים מבטלי' היין של עכו"ם (עיי' י"ד סימן קסו):

קודם. משמע דאף שנתערב לתוכו לאחר זמן הבציר אפ"ה נתבטל. ח"י וכ"כ א"ז. אבל אם נתערב מים כל שהוא במ"פ בשעת לישה אסור. מ"א ועס"ק ג' מש"ש:

אפייתן. וב' לילות הראשונות נהגו איסור גם בזה משום גזרה דמצה עשירה ח"י. ופשוט דאין חילוק בין חלב לשאר מ"פ דלא כע"ש:

פחות. וט"ז ומ"א כתבו דיפריש בלא ברכה וילוש כשיעור ועח"י:

ביין. וכתבו האחרונים בשם הרשב"ץ דיין צמוקי' או דבש צמוקים שנעשים ע"י מים שנשתנה טעמו לגמרי הוי כמי פירות גרידא כי המים ששרו בהם הצימוקין נשתנו מברייתם וכן הסכמת המבי"ט ומהרי"ט וח"צ בתשובתו סימן ק"א כתב להלכה ולמעשה דביין צמוקים שלנו אסור ללוש בפסח כי אין דינו כיין גמור אלא כיין מזוג ע"ש ועיין ביד אהרן. ועיין במ"א שהניח בצ"ע בחט' שנמצא' במי דבש שקורין מע"ד וכה"ג אי מקרי מ"פ כיון שנשתנה טעמו ע"י בישול. וט"ז הביא מעשה פ"א הביא משרת כלי עם דבש הנקרא מע"ד לשתות ונמצא בו חטה אחת והתיר הדבש לשתות לפי שאין אוסרת בצונן עסי' תס"ז ס"ק י"ז באריכות ולענין אם נמצא חטה בשומן אווז רותח. בשל"ה אוסר מאחר שהיתה שרויה במים. וא"ז כתב שזקנו פסק להשהותו אח"פ ובתצ"צ סי' קכ"ב פסק להתיר דהמים כבר נתנגבו ע"ש וכ"כ המ"א להתיר וסיים אך במיני טיגון ששורין המצה במים ואח"כ סוחטין אותם ולש אותם בשומן ונפל לתוכו חטה יש להחמיר דנשארין בתוכו מים בעין דא"א לסוחטן לגמרי ע"כ. אבל הפר"ח ס"ס תס"ז דעתו להחמיר כדברי השל"ה ועיין ב"י סי' צ"ט. נשאלתי על לעקו"ך שנילוש בדבש בלי מים ששכח ולא מכרו קודם פסח מה דינו ואמרתי למכור אותם לעכו"ם מאחר שלא נזהר בשעת לישה ללוש אותה על דף שאינו של חמץ ואפילו באכילה המיקל לא הפסיד מבאר היטב אשר לפני ע"ש:

מים. תימה דבס"ג כ' דאפילו נתערב בהם מים בטל ועיין אחרונים ובח"י מה שתירצו:

ומתחמץ. לכן אם מברר אותו ק"פ נתבטל בס' אבל תה"פ הוי במשהו ונאסר והמ"א האריך והעל' דבדיעבד אם נמצא חטה תוך הפסח במלח ישליך ממנו כדי נטילה והשאר ישה' עד לאח"פ ואם נשתמש בו תה"פ אין לאסור המאכל בדיעבד אא"כ ששמו מאותו כדי נטילה תוך המאכל ע"ש וכל זה כשהחטה מלוחלחת דהיינו שנתרככ' החט' אבל אם היתה יבשה מותר בכל ענין כ"כ הב"ח (ומ"א הניחו בצ"ע) אלא דסיים דכותח שאני שהוא דבר חריף ומשום זה אוסר ב"י בשם הרמב"ם להניח כד מלח אצל של כותח וכתב ד"מ שמלח שלנו שמבשלין אותו ממים ודאי מחמיץ ובטור משמע דמלח שחופרין מהקרקע לכ"ע אינו מחמיץ ע"ש. כתב רש"ל יש לברור התבלין ופשוט דשרי בדיעבד אם נמצא בהם חטה דהא יבשין הם. מ"א ועיין ט"ז ובח"י:

ס"א מי פירות. כמ"ש בפ' כ"ש ל"ט ב' ומ' א' ומנחות נ"ז: בלא מים. דעם מים מחמיצין כמ"ש בפסחים ל"ה א עיסה שנילושה כו' אין חייבין כו' אבל איסורא איכא ושם ל"ו א' אין לשין כו' ושם מ' ב' אין נותנין כו' ושם מ"ב א' שכר המדי וחומץ כו' ואמרו שם בירושלמי והביא הרא"ש שם וכולהו ע"י מיא ובמנחות ל"ד א' אין מחמצין בתפוחים משום כו' ושם נ"ז ב' אר"ל כו' מגבלה במים וכשירה: ומותר כו'. כמ"ש בפסחים לו א' יומא קמא כו' מכאן ואילך כו' וכ' הרא"ש דס"ל שפיר כרבנן דאמרי אין לשין רק דאיירי בלא מים: אפילו שהתה. כמ"ש ל"ט ב' ותיקא שרי כו' וכנ"ל: אבל אין. כנ"ל יומא קמא כו' ושם לחם עוני פרט כו' ל"ק הא בי"ט ראשון כו' וע"ש ברא"ש דר"ל כזית ראשון:

ס"ב מי פירות. כו' ממהרי' שם רג"א ישרף כו' ואף חכמים אוסרין לכתחלה כמ"ש ושם הלכך כו':

ס"ג ואף לכתחלה כו'. בהג"א פ"ה דע"ז סי' כ"ח ד"ה ומ"מ כו': להתיר נצוק. דקי"ל נצוק חיבור כמ"ש בע"א ע"ב א' אר"ה ניצוק כו' ושם ב' א"ל ר"ח להנהו כו' ושם בתוס' ד"ה א"ל ר"ח ופרש"י כו'. אמנם אם משך יין כו'. אע"ג דהפוסקים חולקים על ר"ת בסתם יינם דלא בטיל בס' מ"מ אם היה מים בחבית בטל בס' כמש"ש ע"ג א' יין במים כו' ושם כי אתא רבין אר"י יי"נ כו': ואע"פ כן אין כו'. כמ"ש בפ' כ"ש ל"ט ב' הא במילחא ומשחא. אע"ג דהמלח מתולדות המים ומחמיץ כמ"ש בס"ז ולכן פי' בתוס' דכ"ש ל"ה ב' ובמנחות נ"ד א' חומץ האדומי שהשעורין שורין במים קודם ולא כפשט דלישנא דירושלמי שיש מים בחומץ:

ס"ד מי ביצים ושאר כו'. כן משמע בתוספתא פ"ג ובירושלמי שם הלכה ד' דשאר משקין כולם בכלל מי פירות ואמר מי בצים לאפוקי מרש"י שנסתפק לפי שהעסה תופח ממנו אבל העיקר כיון שאינו מתולדות המים אין מחמיצין וראיה שאין מכשירין כמ"ש בפ"א דסנהדרין ועסי' תס"ו מ"ש שם: ובמדינות כו'. מפני חשש עירוב מים וגם לחוש לדעת רש"י שכ' דההיא דאין לשין כו' פליגי על מ"ד מי פירות אין מחמיצין וס"ל לרש"י דאף בלא מים מחמיצין וראב"ד בהשגות רפ"ה וכ' מ"ע שם ואני אומר זה מחלוקת ישנה היא כו' וגם רבותי נ"ע היו חלוקין בו כו' ושאר רבותי הצרפתים נ"ע היו נוהגין בו חומרא ואני אחריהן נהגתי חומרא לעצמי כו': ואפי' לקטף. כרבנן שם דאמרי את שאין לשין אין מקטפין:

ס"ה הלש כו'. עבה"ג ואותן שאינן מז' משקין:

ס"ו חטה כו' ובלבד. ירושלמי והביאו הרא"ש בפ' כ"ש סי"ג ר' שמואל ה"ל יין תוסס יהיב בי' שערי כו' ר"ח ה"ל דבש מזוייף בסלת אתא שאלי' לר' מנא א"ל חייב אתה לבער ולגמ' דידן צ"ל דאית בהו מיא וכן אמרו בירושלמי רפ"ב על חומץ האדומי דרמו בי' שערי וכולהו כו' כנ"ל:

ס"ז יש. דתולדות המים הוא כמ"ש משרפות מלח: קודם הפסח. דתוך הפסח לא מהני ועט"ז ומ"א:

טור בשם ר"י מימרא דר' יהושע בן לוי פסחים ל"ה

שם וברייתא

טור ברייתא דאין לשין כו' שם

שם בברייתא וכחכמים

סמ"ג

טור בשם ר"מ ופ"ב דפסחים

סמ"ק סי' רי"ט בשם ר' נתנאל מפני שאינ' מקבל טומאה ואסור לשרפ' ואסור' לטמאים כדלעיל ס"ט תנ"ז בהג' וע' בי"ד סי' שכ"ד

טור ודלא כירושלמי וכ"כ הרא"ש בפ"ב דפסחים

הגהת מיימוני פ"ה