מקום וסדר לישת המצות - שולחן ערוך אורח חיים סימן תנ״ט

שמא יהי' מעונן. פי' שמא פתאום יבואו עננים אבל מותר ללוש בצל תחת הרקיע דכשיבואו עננים ותתכס' השמש ירגיש מיד בדבר (ת"ה):

וכן יש ליזהר. מה"ט דשמא יהי' מעונן אבל בין השמשות אין לחוש (ת"ה ד"מ) עסי' תנ"ה ס"א: ואין להניח סדין א' פעמים הרבה על המצות דשמא נדבק בו בצק ונתחמץ עס"ד ובתשו' הרשב"א סי' קכ"ד כתב שהרמב"ם שלח המצות לפורני רחוק הרבה יותר מט"ו בתים:

הוי רביעית. ולאות' המחשבים מהנץ החמ' עד שקיעת' הוי ב' חומשי שעה וכ"כ מהרי"ל עמ"ש סי' תמ"ג:

שהשהיות יצטרפו. ובת"ה כתוב דעסק גמור כגון בעיט' הידים ורידוד מבטל החימוץ ואין שהיות מצטרפות אבל בנקור שמנקרין המצות שהיות מצטרפות ואף על פי שמנקר במקום זה שוהה במקום אחר: אין להעביר ידיו על המצות ולשפשף בהן (מהרי"ו ד"מ) ואין להתחיל להעריך המצות עד שיגרפו התנור כדי שיאפו מיד (זכרונות דף כ"ד כ"ה):

הכסיפו פניו. וצריך לדקדק בזה כי הוא מצוי ואין איש שם על לב:

טוב ליזהר לכתחלה. דשמא לא יקטפו יפה בפעם שני' שלא יהי' גוש א' דבוק והוי כמצ' כפול' שאסור' משום שאין האש שולט שם (מהרי"ל):

מקטפת. במדינות אלו נוהגין שלא לקטף המצות במים (ד"מ):

ומיהו בעברה כו'. משמע דלכתחלה צריכה לצנן ידיה והיינו כשהיא עוסקת עם התנור ועוסקת ג"כ אח"כ בבצק:

שלא יתקבצו. אבל במקום מדרון נבלעים בקרקע מהרה (רש"י) ולכן לא ישפכם על רצפת אבנים ומ"מ צ"ע דמה בכך אם יתחמצו הרי שופכם והפקירם כמ"ש סס"י תמ"ד וי"ל דלכתחלה צריך ליזהר שלא יבואו לידי חימוץ ועסס"י תמ"ה:

והכלים כו'. והמרדות א"צ להדיחן (מהרי"ל):

בשעת עשיי'. דלא כמו שנוהגין העולם שלא לגרדם עד אחר עשיה כי אף על פי שאין שוהים שיעור מיל מ"מ לכתחלה אסור כמ"ש ס"ב לכן יעמוד א' על גביהם שיגרר תמיד כל כלי בשעת הנחתו:

ע"י עכו"ם. דהגריד' הוי שבות והוי שבות דשבו' דשרי במקום מצוה כמ"ש סי' ש"ז ס"ה:

שיאפה הבצק. ומ"מ אסור לאכול הבצק דבצד השני דבסדקים לא נאפה יפה (מהרי"ל) וק' א"כ היאך רשאי לאפותו ואפשר דמדינא שרי באכילה רק שחומרא בעלמא הוא שלא לאכול לכן מותר לאפותו: ונ"ל שיבטל החמץ קודם שיחמיץ או יתן הכלים עם הבצק במתנה לעכו"ם ואם צריך לאפות שנית בי"ט פשיטא דשרי להדיחן אבל אסור לגורדן כמ"ש ססי' שכ"ג: יש מצפין העמילה בטס של מתכות ויש שעושין אותה מאבן חלקה כדי שתתקרר (זכרונו' דף כ"ב כ"ה): מזרק שנסדק בשפתו וצוה מהרי"ל להרחיב הסדק ולגרדו יפה ולהגעיל ולסתום הסדקים ויחליק' להשוות' יפה או ירחיבוהו ברוחב אצבע אבל לא ידביק עליו חתיכה נחשת (ד"מ) וגם במרדה לא יהיה סדק או חריץ וכו' (מהרי"ו): הסדין צריך להחליף בין לישה ללישה ואם עושה על הדף בלא סדין ויש נקבים בדף צריך לסותמן שלא יכנס בהן בצק (מהרי"ל ד"מ) עמ"ש סי' תנ"ח סי"ח בענין כבוס הסדין:

כסת צמר. אבל על בגד צמר שרי דאינו מחמם כ"כ:

הפת מותרת. וב"ח אוסר וה"ה כשלש סמוך לתנור ונ"ל דוקא כשהוחמה העיסה עסי' תנ"ה ס"א בהג"ה:

לא יוסיף בה קמח. שאותו הקמח אינו נילוש יפה ואחר אפיה עודנו בעין ושמא לא נאפה אותו קמח יפה ויש לחוש שמא יפול במרק בקערה ויתחמץ ואם היה אפשר בלא שהיי' העיסה עושה גיבול קשה וכו' עכ"ל ת"ה ונ"ל דוקא כשיש אדם אחר שיכול ללוש עיסה קשה אבל אדם א' אסור ללוש שתיהן כא' שא"א ללוש שתי עיסות כא' ולהתעסק בהן יפה ומשמע מדבריו שאם א"א לעשות עוד עיסה קשה אין איסור להוסיף קמח רק ישמור המצות שלא ליתן אותם לדבר לח ואי משום שלועסו אין מתחמץ תכף וכ"מ רסי' תס"ו ועוד דהא הקמח נקלה באור כמ"ש סי' תס"ג ס"ג וגם במהרי"ל בשם מהר"ש מתיר לכתחילה אבל מהרי"ו בסי' ת"ל כתב וז"ל ואין להוסיף קמח משום דאינו נילוש עם הראשון ונמצא מפסיק בין העיסה מפי מהר"י ז"ל עכ"ל משמע דס"ל דאין העיסה נאפת יפה מפני הפסקת הקמח עססי' ת"ס: אחר כל עיסה ועיסה ידיח ידיו ויחזור וידיח הספל וינגבו במפה אח"כ לש מיד בלי הפסק ואם א"א להדיח הספל ימלאנו מים צוננין על כל גדותיו (מהרי"ל) והמנהג הנכון להיות לו ב' ספלים להחליף בין עיסה לעיסה (של"ה) וכן אותו שנתן הקמח ואותן שתקנו המצות ידיחו ידיה' ויבער הפירורין מעל השלחן אחר כל עיסה ואחר גמר הלישה יכבדו המקום:

תחת כל אויר הרקיע. כתב ב"י בשם רבינו ירוחם נראה מכאן דביום שאינו מעונן מותר ללוש ולקטוף תחת הרקיע ובלבד שלא יתקרב לשמש שיתחמם עכ"ל. וכתב מו"ח ז"ל דאפי' בדיעבד אסור אם עבר ע"ז וכ"ש בקרוב לפי תנור ונרא' ג"כ פשוט דבית החורף שהסיקו בו בתנור דגרע טפי מיום המעונן אלא צריך שלא להסיק בו ביום או יפתח הדלת והחלונות עד שיצא חום ההסק' וכתב באגוד' בשם הגאונים שיעור מיל דוקא בבית שאין התנור בו אבל בבית שהתנור בו הוא חם ביותר ואפי' בפחות ממיל מחמיץ:

רביעית וחלק מעשרים. פי' לפי חשבון מהלך אדם בינוני. עשרה פרסאות ביום שהוא י"ב שעות ומבואר בת"ה דהא דאמרינן כ"ז שמתעסקין בו אינו מחמיץ היינו אפי' הניקור שמנקרין המצות מציל מזה שלא יתחמץ אלא לענין שיבטל השהיות שהיתה העיסה פנוי' בזה צריך דוקא עסק גמור כגון בעיטת הידים בעיס' או מה שמגלגלין בעת הגלגול אבל לא ניקור:

ואם התחילו בשתי עיסות כו'. זה מיירי אפי' לא נשתהא בודאי שיעור מיל אפ"ה אמרינן שבודאי היה כאן חמימות הרבה מדרואין השניה שהחמיצה:

מקטפת. פי' שטחה במים פני החררה לא תקטף באותן המים שמצננת בהם הידים מפני שהם מתחממים אבל כל שאינה מקטפת במים לא הצריכוהו לדקדק אם ידיה חמין באין חשש חימוץ בכל ולכך פי' הרמב"ם דלא אמרי' שצריכה לצנן ידיה אלא כשהיא אופה לפי שידיה מתחממים מחמת חום התנור כ"כ הר"ן וה"ה:

אחר זמן איסור. אבל קודם זמן איסור שופכן אפי' במקו' אשבורן ואינו חושש כ"כ ב"י ולפמ"ש בסי' תמ"ה דודאי חמץ אסור להניחו ברשותו שהוא שלו ולסמוך על העורבים שיאכלוהו אפי' קודם זמן איסורו א"כ ה"נ אסור אם יש במה ששופך כדי קיבוץ כנלע"ד:

יטילם לצונן. כ' מהרי"ו שיכביד אותם שיהיו למט' מן המים ואל יצופו למעלה:

שלא יהא בו שום גומא כו'. ואפי' על שפת הכלי שלש בו לא יהא בו סדק כ"כ מהרי"ל ולענין המפה שלשין עליו עמ"ש סי' תנ"ג ס"ד:

לא יוסיף בה קמח. לפי שאותה הוספה אינה נילושה יפה ונשאר מעט בעין תוך העיס' ומשמע מת"ה שם דבדיעבד אין לאסור:

השמש. אבל שלא במקום השמש מותר ללוש ולא חיישינן שמא יהיה מעונן כיון שהוא במקום מגולה תחת אויר הרקיע ודאי ירגיש כשיהיה מעונן ומבואר בש"ס ובפוסקים דכל שאינו נתקרב אל השמש ממש רק שהוא קרוב אל השמש אין לחוש דל"ד לקרוב לפי התנור שחומו מרובה. ופשוט דבית החורף שהסיקו בתנור גרע טפי מיום המעונן. ולא להסיק בו ביום או לפתוח הדלת וחלונות עד שיצא החום:

אסור. עיין בב"ח דבלש בחמה או ביום המעונן אף בדיעבד אסור ועיין ס"ה:

החלון. ומן הצד של חלון או רחוק מן החלון בענין שא"א לשמש לזרוח אל מקום הלישה מותר. ח"י:

הפתוח. אבל אם החלון סתום אף אם היא של זכוכית כדרך סתם חלונות אפילו הכי מותר ללוש נגדה. ח"י עיין שם:

מעונן. אבל בה"ש אין לחוש כלל. ב"י:

מלהוליך. ובתשובת הרשב"א סימן קכ"ד כתב שהרמב"ן שלח המצות להפורני רחוק הרבה יותר מט"ו בתים ועח"י:

מגולה. אלא יכסנו במפה ואין להניח מפה אחת פעמים הרבה על המצות דשמא נדבק בו בצק ונתחמץ. מ"א:

כל היום. ובש"ל סימן נ"ט כתב ולא ישהה מתחילת לישתה עד שיניחנה בתנור כשיעור ד' מילין וכ"כ הב"ח בשם ריא"ז וסיים ונראה שאף ע"פ שלא לשה האשה יותר מן השיעור ולא הגביה ידה מן העיסה כל עיקר אלא שהיתה עושה רקיקין דקין ביותר והיתה מתעצלת בהן כדי הילוך ד' מילין הרי בצקה זו אסור אע"פ שאין סימן החימוץ ניכר וזה שלא כדעת הרמב"ם והרשב"א ורבינו דכל שמתעסקים בו אפילו כל היום אינו מחמיץ ולפיכך אין ראוי להורות איסור לאחרים בדיעבד אלא להזהיר לכתחלה והמחמיר לעצמו אף בדיעבד תע"ב ע"כ ועיין ח"י:

רביעית. דהיינו לפי מה דאמרינן מהלך אדם בינוני י' פרסאות ביום וכל פרסה הוא ד' מילין נמצא י' פרסאות מ' מילין כשתחלוק י' שעות למ' חלקים מגיע לכל מיל רביעית שעה ואח"כ תחלוק הב' שעות כל שעה לכ' חלקי' נמצא מגיע לכל מיל עוד חלק כ' מהשעה. ולאותם שמחשבים מהנץ החמה עד שקיעתה הוי ב' חומשי שעה וכ"כ מהרי"ל ועיין ח"י שהאריך בענין זה:

יצטרפו. וכתב בת"ה שבעיטת הידים וברידוד שמגלגלין בו מבטל החימוץ אבל בניקור שמנקרין המצות אע"פ שהוא עסק שלא יתחמץ מ"מ אינו מבטל השהיות כמו עסק גמור עיין אחרונים. ואין להעביר ידיו על המצות ולשפשף בהם. וכתב בכנה"ג וכ"ש שלא יפה עושין מה שתוחבין בו המון עם סכין א' או עץ תוך העיסה ומניחים אותו בלי עסק. גם אותן המכבידים ידיהם על המצות לא קרי עסק וגרע טפי. וכתב בספר זכרונות ואין להתחיל להעריך ולרדד המצות עד שיגרפו התנור בתחלה כדי שיוכל לאפות מיד ולא ישהה אפי' רגע אחת ועיין ח"י (שכ' להדיא הכל לפי רוב חום התנור) ובעו"ה רוב ישראל אפי' הלומדים אינם נזהרין בזה רק מניחים כמה עיסות על השלחן טרם התחלת הגרפת התנור והוא עון פלילי:

חימוץ. אפי' לא נשתהה שיעור מיל. ט"ז:

הכסיפו. וצריך לדקדק בזה כי מצוי הוא ואין איש שם על לב מ"א. ועח"י שמיקל בזה קצת אא"כ שהה שיעור מיל אסור:

מקטפת. פירוש שטחה פני החררה במים. ואין נוהגין במדינות אלו בקיטוף המצות במים:

שמצננת. הב"ח מסכים דצריכה לצנן ידיה בשעת התעסקות בעיסה אפילו אינה עסוקה בתנור וכ"כ הש"ל. אכן דעת הר"ן והמ"מ אינו כן דכל שאינה מתחממת מחום התנור ואח"כ נוגעת בעיסה א"צ לצנן כלל (ובדיעבד אין לאסור. אחרונים) וכן המנהג שלא לצנן הידים כשעוסקים בלישת העיסה וכן נ"ל. ח"י ע"ש:

עשייה. וכתב המ"א דלא כמו שנוהגין העולם שלא לגררם עד אחר עשיי' כי אע"פ שאין שוהין שיעור מיל מ"מ לכתחלה אסור לכן יעמוד אחד על גביהן שיגרד תמיד כל כלי בשעת הנחתו ע"כ ועח"י:

ידיחן. והמרדה א"צ להדיחו. דרשות מהרי"ל:

לצונן. ויכבד אותם שיהיו למטה מן המים ואל יצופו למעלה. מהרי"ו ועיין ח"י:

שיאפה. דהיינו באותה תנור שהוסק לאפיה ולא להסיק מחדש בשביל כלים אלו ח"י. ומ"מ אסור לאכול הבצק ההוא דבצד השני ובסדקים לא נאפה יפה מהרי"ל. וכתב המ"א ונ"ל שיבטל החמץ קודם שיחמיץ או יתן הכלים עם הבצק במתנה לעכו"ם ואם צריך לאפות שנית בי"ט פשיטא דשרי להדיחן אבל אסור לגורדן כמ"ש סוף סימן שכ"ג:

סדק. יש מצפין השלחן והעמילה בטס של מתכות ויש שעושין מאבן חלקה כדי שתקרר. ספר זכרונות. ואחר כל עיסה ועיסה ידיח ידיו והספל יפה וינגבו במפה אא"כ לש מיד בלי הפסק ובשל"ה כתב דנכון שיכין ב' כלים ומיד אחר לישה הראשונה יהא מוכן אחד לרחוץ הכלי היטב ועיסה השניה ימדוד בכלי שני וכן חוזר חלילה ע"כ. (וח"י כתב דלא ראיתי נוהגין כן דא"כ בין מצה למצה ודקירה לדקירה נמי יש לחוש ע"ש עד לא נתנה תורה למה"ש). ונ"ל דוקא בכלי נחושת שייך זה דיכול לקנחו אבל של עץ דא"א לקנח שלא יהא בו עדיין מים מהדחה לא שייך זה. כתב מהרי"ל שלא להתחיל ללוש שניה עד אשר הוסק התנור שנית וביני ביני ירחוץ הספל וכל הכלים. וכתב מהרי"ו אותו שנותן הקמח ידיח ידיו וכן אותו שתיקן המצות. הסדין צריך להחליף בין לישה ללישה ואם עושה על דף בלא סדין ויש נקבים בדף צריך לסותמם שלא יכניס בה הבצק. וגם במרדה לא יהיה סדק או חריץ וע"ל סימן תנ"א סעיף י"ח וא"ז כתב דטוב יותר לעשות המצות על דף מלעשות על סדין וכ"כ הט"ז בסי' תנ"ג ס"ק ה' עיין שם. והעולם נוהגין לעשות על סדין לפי שרוב שלחנות אינם חלקים:

צמר. אבל בגד צמר שרי מ"א. ובדיעבד בכל ענין ליכא איסור. ח"י:

מותרות. הסכמת אחרונים לאסור בדיעבד והנ"ץ כתב דוקא בדעבר ולש במזיד אבל בשוגג שרי. וכתב המ"א וה"ה בלש סמוך לתנור ונ"ל דוקא כשהוחמה העיסה ועיין מ"ש לעיל סעיף קטן ב':

קמח. ואם עבר והוסיף בה קמח מותר לאכלו כך רק שלא ישימם לתוך דבר לח ואי משום שלעסו אין מתחמץ תיכף ער"ס תס"ו הסכמת אחרונים ובדיעבד אף ששמו לתוך התבשיל יש להתיר דאין זה אלא חששא בעלמא. א"ז וח"י ואחרונים:

קשה. ודוקא ע"י אדם אחר דאדם א' א"א ללוש ב' עיסות ולהתעסק בהם יפה מ"א. אחר כל עיסה יבער הפירורין מעל השלחן ואחר גמר הלישה יכבדו המקום (אחר כל עיסה ידיח ידיו והספל שלשין בה וכשא"א יתן לתוכו מים צוננין על כל גדותיו. מהרי"ל):

מהקמח. לכן אותו המודד קמח לא יקרב אל העיסות עד שינקה מלבושיו מקמח וידיח ידיו תחלה:

ס"א וכן יש. עמ"א: ולא יתקרב. כ"ש במקום השמש וערש"י שם ד"ה ולא בחמי חמה כו' דע"כ לרבותא נקט דאפילו הגרופין מן המולייר אסר שם:

ס"ב אפילו כל היום. שם מ' ב' קמח שנפל כו' אפילו כל היום כו' ודלא כר"ן בשם י"מ ע"ש: ואם הניחוהו כו'. דלא כי"מ שיעור מיל עם העסק ומ"ש יוכל שעסוקין כו' היינו בשיעור מיל ובלא עסק אפי' ברגע מחמיץ וליתא דהא אמרינן בפרק קמא דפסחים הב"ע בתלמיד היושב כו' מקמי דתחמיץ כו'. רשב"א סי' קכ"ה: ושיעור מיל כו'. כך כ' בתה"ד לפי חשבון עשרה פרסאות ביום. אבל הוא תמוה מאד ושגגה גדולה היא מאד דהא אמרינן בפרק מי שהיה דעשרה פרסאות הוא מע"ה עד צ"ה וא"כ י"ב שעות ביום בינוני לדידי' מע"ה עד צ"ה וטעות גדולה הוא שכ"כ כל התוכנים שבתקופת ניסן תקופת תשרי שהן ימים בינונים י"ב שעות מנץ החמה עד השקיעה ומע"ה עד צ"ה הוא ט"ו שעות וג"כ ידוע שהימים בימות החמה שוין להלילות בימות הגשמים וכן להיפך וכמ"ש במ"ר שלוים זה מזה כו' וזהו מנ"ה עד ש"ה אבל מע"ה עד צ"ה הוא יותר ששה שעות על הלילות וכ"ש באופקים הנוטים הרבה לצפון וכן בקו השוה שכל ימים ולילות שוות אינן אלא מנ"ה עד ש"ה אבל מע"ה עד צ"ה הרבה יותר היום על הלילה ועוד כמה קושיות עצומות יש ונלאתי לכותבן. ועיקר כדברי האומרים שהחשבון הוא מהנ"ה עד ש"ה ואין לזוז ממנה ועמ"א וכ"כ הרמב"ם בפירושו בפ"ג דפסחים מתני' ב' ששיעור מיל ב' חומשי שעה וכ"כ סרע"ב שם והרמב"ם אזיל לשיטתו שפסק בפ"ה מה' ק"פ כעולא אבל הוא תמוה דהא איתותב עולא וא"כ שיעור מיל ג' שמינית ואפשר שגי' אחרת לו שם דלא איתותב. אבל בפי' במתני' א' פ"א דברכות כ' שמע"ה עד נ"ה הוא שעה וחומש והוא כר' יהודה ועוד סתירה אחרת ששם דס"ל די"ב שעות מע"ה עד צ"ה ואין לך אלא כמו שכתבתי דהחשבון מנ"ה עד ש"ה י"ב שעות ומיל ג' שמינית ומע"ה עד נ"ה שעה ומחצה אבל שיעור זה מע"ה עד נ"ה אינו שוה בכל אופק וגם בכל זמן וגם החשבון של שעות זמניות בכל מקום איני אלא מנ"ה עד ש"ה והן נקראין שעות כי שעות שאמרו ודאי שיערו על יום בינוני שהן נקראים שעות כ"ד ליום וכבר אמרתי שי"ב שעות ביום בינוני הוא מנ"ה עד ש"ה ואע"ג שאמרו שמחלקין כל יום ליב"ש וכן הלילה מ"מ לאו על אותן שעות דברו אלא אנחנו מחלקין כן אלא כמ"ש ואף גבי ק"ש כן הוא ודלא כמ"א ריש סי' נ"ח שכ' נ"ל דהכא לכ"ע מנינן מע"ה והביא ראיה מתוס' ג' א' ד"ה למאן כו'. וראייתו לענין ק"ש אינה כלום משם אבל הראיה משם הוא דחשבון ג' משמרות של לילה הוא עד ע"ה ובאמת לכאורה תוס' ס"ל דהחשבון מע"ה כמ"ש בפסחים י"א ב' ד"ה אחד כו' וזה עולה לשעה ומחצה כו'. אבל כבר סתרתי ובלא"ה תוס' דשם צ"ע דלא נקטו האמת דאינה רק ד' מילין אלא העיקר נראה דגם התוס' ס"ל דחשבון יב"ש הוא מנ"ה עד ש"ה אלא דט"ס בתוס' שם ה' מילין וצ"ל ד' מילין. תלמיד טועה הגיה בתוס' ה' מילין מפני שהיה סובר דשיטת התוס' הוא כשיטת הרמב"ם שד' מילין הוא שעה וחומש לפי חשבון מהלך אדם כו' והתוס' כ' שעה ומחצה ולכן הגיה בתוס' ה' מילין שהוא שמינית מי' פרסאות ושמינית יום בינוני הוי שעה ומחצה. וכן נמשך אח"ז בתוס' דריש ברכות ד"ה ביאת אורו כו'. אבל הוא טעות כנ"ל שהוא נגד מסקנא דגמרא הנ"ל אלא שצ"ל ד' מילין וכ"ה בתוס' דשבת ל"ה א' ד"ה תלתא. ד' מילין כו' וכ"ה בתוס' דפסחים צ"ד א' ד"ה ר"י. ד' מילין כו'. וס"ל לתוס' דמש"ש אדם מהלך י' כו' היינו מע"ה עד צ"ה כמש"ש. והני ד' מילין שמע"ה עד נ"ה ושמן ש"ה עד צ"ה. אינם בחשבון הי"ב שעות לשיטתם דחשבינן מנ"ה עד ש"ה כנ"ל. ולפ"ז נשאר מנ"ה עד השקיעה מהלך ח' פרסאות ליב"ש הנ"ל וא"כ עולה שיעור פרסה לשעה ומחצה. ולפ"ז א"ש מ"ש התוס' שמע"ה עד נ"ה הוי ד' מילין ועולה לשעה ומחצה כנ"ל ושיטת הרמב"ם ג"כ נראה דודאי ס"ל דחשבון יב"ש מנ"ה עד ש"ה כמש"ל. אלא דמ"ש שמע"ה עד נ"ה הוי שעה וחומש הוא מפני שמפרש הסוגיא דפ' מי שהיה דלא כהתוס' אלא דר"י דס"ל דמהלך אדם כו' י' פרסאות היינו מנ"ה עד ש"ה וכן חשבון הי"ב שעות דמהלך כו' ג"כ מנ"ה עד ש"ה רק שהד' מילין בין דהנץ ובין דשקיעה הן לבד הי' פרסאות שמהלך אדם כו' וגמ' שם תרתי קפריך. א' דרבא ועולא שם אמרו שמע"ה עד נ"ה ומש"ה עד צ"ה ה' מילין ור"י דאמר ד' מילין. והב' דאינהו אמרי שהוא א' מששה ביום וקא חשבי מה שאדם מהלך קודם הנץ ואחר השקיעה ג"כ מהמ' מילין. ור"י לא קחשיב מדאמר א' מעשרה ביום. ומ"ש א"ל ר"י אנא ביממא כו' ר"ל מ"ש שמהלך אדם כו' היינו ביום שהוא מנ"ה עד ש"ה ורבנן כו' דאינהו קטעו וחשבו גם מה שאדם מהלך קודם הנץ ואחר השקיעה ג"כ בחשבון העשרה פרסאות ולפ"ז מדוקדק לישנא דגמ' שם א"ל ר"י אנא ביממא כו' ורבנן דחשבי דקדמא וחשוכא כו' וכן לישנא דברייתא דר"י א' מעשרה ביום הוי שפיר דומיא דמש"ש נמצא עובי כו' מששה ביום דקאי אמנ"ה עד ש"ה כנ"ל משא"כ לשיטת התוס' הל"ל בברייתא דר"י א' משמנה ביום וכן אינו מדוקדק לשיטתם לישנא דגמרא א"ל ר"י כו' אנא כו' דקחשבי כו' וכ"ז הכריחו להרמב"ם לפרש כנ"ל. וראיה לשיטת הרמב"ם מירושלמי ריש ברכות וז"ל שם דתני בשם ר' יהודה עוביו של רקיע מהלך נ' שנה אדם בינוני מהלך ד' מילין החמה מהלכת ת"ק שנה עד שהחמה מנסרת ברקיע מהלך נ' שנה אדם מהלך ד' מילין נמצאת אומר שעוביו של רקיע אחד מעשרה ביום כו' ע"ש הרי מפורש בהדיא דהד' מילין הן לבד הי' פרסאות וכנ"ל. ולפ"ז ניחא הכל. וגם הראיה שהביא מ"א ממש"ש ב' שית דליליא ותרתי דיממא הוא לפי מ"ש תוס' דהמשמרות מסיימין בע"ה אבל לפי מ"ש שהוא שקר מפורסם שהשש שעות מסיימין ביום בינוני בנ"ה וכנ"ל. מוכח להיפך דמנ"ה חשבינן וגם קושיית תוס' הנ"ל ד"ה למאן מתורץ בזה שר"א לטעמיה דאמר וגומרה עם הנ"ה דודאי ההודעה ההיא אינה לזריזים כ"א למתעצלים כמ"ש הדלת תסוב כו' זה השוכב באשמורה אחרונה וגם לר"י נ"מ לותיקים ולשאר עמא כו' ואף שזמנו מע"ה מ"מ שיעור של השעות חשיב גמ' כדרך כל השעות וכן בכ"מ אף שזמנו עד צה"כ מ"מ החשבון של השעות עד ש"ה כמו פלג המנחה וכיוצא וכן מ"ש שעה ראשונה מאכל כו' ג"כ מנ"ה דלא כמ"א ומ"ש בתענית ד"ה ב' שכן מצינו באחאב כו' אע"פ שרש"י פירש דחשבינן מן קומו ליתא אלא שכן דרך מלכים כן כמ"ש בפסחים ק"ז ב' אפי' אגריפס כו' וכבר סתר תוס' שם בד"ה שהיה כו' לפירש"י ומוכח דתשע שעות של המלכים אינו כפרש"י דל"ק כששה שעות לדידן כמ"ש תוס' שם: יש לחוש כו'. כמ"ש שם מ' ב' והוא דעביד טיף להדי טיף אבל בלא"ה אסור אע"פ שאין שיעור מיל ביניהם משום שמצטרפין רק שי"ל דוקא בעסק קטן כמו ניקור שדומה לדלף ועמ"א: או שיהיה כמ"ש למטה: ואחר שנתעסקו כו'. וכמ"ש שם עברה ולשה מאי ומסקינן דאסור וע"כ בלא שהה שיעור מיל דאל"כ בלא"ה אסור ולשאר פוסקים קאי אף אלשה בחמה: האוכלו פטור. כסתם מתני' שם דלא כר"מ דמחייב בשיאור ואע"ג דלענין עצם השיאור וסידוק קי"ל כוותיה דמתני' שנאו בלשון חכמים: ואם המצה כו'. כנ"ל וכ"ז שעוסקות כו':

ס"ג ומיהו. דהרמב"ם סובר דפלוגתא דעברה ולשה לא קאי אלא בחמי חמה ובמים הגרופין מדהביא ראיה מאין לותתין דדמיא להו:

ס"ד אחר זמן ב"י ועט"ז: לא ישפכם. אע"ג דבגמ' מחלק בין נפישי או לא אנן לא בקיאי בזה: והכלים כו'. ששוהא בהן הבצק שיעור מיל: ובי"ט מותר. עמ"א: ואם אין. כמ"ש בסי' תנ"ז ס"ב: או יתנם כו'. דראוי לאכילה ועמ"א: והעריבות שאפשר כו'. כמ"ש בפ' ט"ז דשבת מדיחין כו': ויש ליזהר כו'. כמ"ש בססי' תמ"ב ובסי' תנ"א וכמ"ש תוס' בפסחים מ"ה א' ע"ש: ולא יתן כו' אבל. עמ"ש בסי' תנג ס"ז:

ס"ה עברה כו'. כנ"ל ס"ג:

ס"ו אם כו': וירחיק. אע"פ שנקלה בתנור הקמח כמש"ש מ' ב' לא לימחי אינש בקימחא דאבישונא דילמא כו':

מימרא דרב פסחים מ"ב

יומא כ"ה

רא"ש שם בפ"ב דפסחים

מהא דרבא שם וכפירש"י או ממשנה פ"א וכחכמים

ברייתא שם מ"ו

שם בגמ'

תשובת רשב"א כלל י"ד

משנה שם מ"א

משנה שם מ"ח וכחכמים:

מימרא דרבא שם מ"ג וכפי הר"ן

משנה שם מ"ב וגמרא מ"ב

הרמב"ם בפ"ה שלא כדעת הרא"ש דאוסר

תרומת הדשן